אמא יקרה שלי –
זו פעם ראשונה שאני מתחילה מכתב אליך בלבד ולא לאמא ואבא – כמו תמיד. אנשים עם ניסיון אומרים שמתרגלים לכל דבר…
כמה שעות מייגעות של טיסה מאחורי ועוד הרבה שעות עייפות שהשתלטה עלי, וקשה לי להתרכז, אבל אני מרגישה שאולי זה הזמן, בדרך מבולבלת משהו, בדרך בה עולות המחשבות ומגיחים הזיכרונות.. בלי לטרוח על הסדר, ההגיון והעצב, בלי לבקר… כמו ערמת התמונות בחדר שניסינו להשליט בה סדר. אני חושבת שוב ושוב על התמונות האלה: את ואבא יחד, כל כך יחד. סקרן אותי, אני תמיד לשמוע איך נפגשתם כי השלמות וההתמסרות שביניכם, שאותה ידעתם תמיד להעביר אלינו, מוכרחים היו לנבוע מאהבה מופלאה.
ועכשיו הפרידה… כל כך הרבה פרידות מכאיבות בשנה האחרונה.
כשנסענו כולנו בסוף הקיץ, עמדנו ליד המכונית ואבא בכה. את כמו תמיד, ניסית להרגיעו, בשקט ובהגיון, אבל אבא מאן להתנחם. בשבתי במטוס חשבתי שהבכי הזה היה הכי טוב של פרידה אחרונה, כאילו ידע, כאילו לבו ניבא לו, אחר כך דחיתי את המחשבה הזו מפני ההכרות הממושכת עם רגשנותו היתרה של אבא.
היכולת המופלאה הזו של אבא להתרגש מכל דבר ולבכות…בלי בושה….כשהייתי קטנה יותר, היה בזה משהוא מביך הרי "אבאים לא בוכים". עם השנים למדתי לראות בכך מתת של חסד. כי אבא באמת ידע לבכות ולא רק בכאביו שלו: היתה לו יכולת נדירה להזדהות באופן רגשי עמוק ומלא עם אנשים ועם רעיונות. כזה מן אבא סנטימנטלי שיכול לספר לי את הבדיחה הכי מצחיקה בדרך לבית קברות (אולי כדי לגרש את הפחדים ואת המצב) ואחר לעמוד שם ולבכות כמו ילד.
אני משערת שאותו חלק שבי הנמשך אחרי דרמות של דמעות ורגשות מתפרצים בלא איפוק ובלא בקורת, שייך לו – אם כי רב שנותיי ניסיתי להתכחש לו ואפילו להלחם בו.
אותו להט רגשי הדריך אותו בודאי גם ביחסו לחברה, למפלגה ולאידיאות. אני יכולה לדמיין לעצמי את אבא בתור איש צעיר עומד ומתווכח בהתלהטות רגשית עם חבריו על קיבוץ ועלייה והשתייכות תנועתית וכבוש האדמה. בדברו על העבודה בשדה, שהיתה עבורו תמצית הכל, היה אבא נתפס למן רומנטיות סוחפת כמעט מאוהבת, שהיא מעבר לכל ויכוח…
ושנים לאחר מכן – הויכוחים האיומים שלפני הפילוג וההחלטה לעזוב, פרידה שהיתה עבורו, כמו עבור חבריו , קריעה בבשר החי שלא הגלידה אולי עד היום. אבל אבא ידע שיש ערך לרעיונות רק אם מתמסרים להם באופן רגשי מלא וחסר פשרות.
לדבוריו על המפלגה והתנועה היתה תמיד מלווה תמיד נימה אישית מאוד כמעט אינטימית; זו לא היתה סתם אמונה, זו היתה התמכרות. וכגודל ההתמסרות – כך עצמת השבר.
בשנים האחרונות מצא אבא את עצמו נבגד: המפלגות בהן נתן את אמונו הכזיבו. האחרות, שניסה להאמין בהן, שוב בלהט ובדבקות וגם הן לא מלאו את צפיותיו, ובשנים האחרונות הרחיק את עצמו פוליטית ואפילו כשהתווכח בנושאים אלה ( עדיין בהתרגשות מרובה, כאילו יש בכך כדי להכריע גורלות) הדגיש תמיד את "יתמותו" הפוליטית": "אתם ניצחתם" או "אתם הפסדתם". כבר לא אנחנו או אני – כי אני, כך נהג לאומר במן אירוניה עצובה ומפוכחת, "אשרי יתום אני"…
בזמן הבחירות האחרונות עקב אבא בדאגה רבה אחר הבולמוס ההיסטרי שאחז בו. אבא כבר היה זקן חכם ועצוב שנואש מן המלחמות הפוליטיות ומן המהפכות, שסופן אפר וכאב.
בשיחות ארוכות שהיו לי באותו זמן ניסה לצנן את התלהבותי באומרו: "דוניה'לה , אל תתמסרי לזה, אני הרי עברתי על בשרי את כל המהומה הזו. אסור להיתפס לקיצוניות. אין צדק שהוא נחלת צד אחד בלבד, צריך לראות גם את צדקת הצד שכנגד". גם במכתביו אלינו, כשהיינו כבר בקנדה חזר והזכיר מספר פעמים: "אל תשכחו שאתם שליחי המדינה ולא רק שליחי התנועה", כי מעבר לכל היה אבא מאמין – אוהב תמים ומלא רגש בארץ ישראל.
רציתי להגיד לך אבא שיהונתן חוזר ומזכיר את הויכוחים הסוערים שהיו לנו בבית, בשבת, הוא הי עוקב אחריהם בדריכות והזדהות איתך בצורה שלא היית משער.
אני נזכרת עכשיו שהייתי חולה, היה אבא יושב לידי ומרגיע אותי בסיפורים, לא על פיות ונסיכים, אלא על העלייה השניה לארץ ישראל,
המעפילים, מלחמת השחרור, ילדותו בזמן מלחמת העולם השניה, והיה לו כשרון מופלא להפוך את הספורת הללו לאגדות. לפעמים היה נזכר באיזו אנקדוטה מהעיירה, שבאידיש, כמובן נשמעה יותר טוב, וכשהוא מצביע באגודלו לאחור, היה מספרה לנו, מתובלת בהומור הטוב שלו ובהרבה דמיון. והיו ספורים ובדיחות. ספורים ובדיחות ששמענו פעמים רבות ותמיד היה בהם משהו חדש ומידה רבה של רלוונטיות למה שקורה כאן ועכשיו – בבחינת "למה הדבר משול"….
הספורים שלך אבא הם כבר חלק מהמילון המשפחתי שלנו ודי בהרמת האגודל לאחור ובמשפט אחד כדי שאנחנו נבין. כשאני חושבת על מסורת לאין – קץ.
תמיד ידעתי שמה שלא יקרה לי, אבא פשוט יהיה שם, מוכן להקשיב בלא לבקר, מוכן לעזור בלי לשאול, מוכן להציע מבלי להיעלב אם עצתו תדחה.
יש תמונות ילדות החוזרת ועולה שוב ושוב בזיכרוני: הייתי חולה מאוד ונשארתי לישון בחדר. בבקר אבא לקח אותי לבית הילדים. הוא נשא אותי על גבו ואני הייתי מוטלת עליו בכבדות, כמו מעולפת. אני זוכרת כמו היום את תחושת הביטחון והחום שזרמו ממנו אלי. ובדמיון הילדותי שלי או אולי במן הזיה של חום, דמיינתי לעצמי את שנינו הולכים עד קצה העולם, אל מקום שהוא מלא סכנות ומוקשים ואבא עדיין נושא אותי. וידעתי שכל זמן שאבא נושא אותי על כך על גבו, לא יאונה לי כל רע.
כשהייתי איתך בבית חולים, חזרה אלי התמונה הזו וחשבתי לעצמי אלי כך הייתי יכולה להפוך את היוצרות…
לו הייתי יכולה לשאת אותך כך על גבי…עד קצה העולם, אבא, עד קצה העולם. אבל אני עזבתי אותך…
ביום שנפרדנו ושנינו ידענו הפעם שזו פרידה אחרונה, לחצת את ידי בכח והתחלת לבכות. למה אתה בוכה, אבא? ואתה מלמלת: "את נוסעת ואפילו עצה טובה לדרך איני יכול לתת לך"…
אבל אתה נתת לנו הכל לדרך, אבא, את ההומור והאמפטיות והספורים החכמים וההכרח להיות מעורב בכל דבר ולהכריע על גופך – בכל זה ועוד ציידת אותנו זאת הייתה מתנת הדרך שלך וברכת הדרך, וכל העצות הטובות כלולות בה.
יהל שאל אותי לפני שנסעתי: "אז מה, כשנחזור לקבוץ סבא לא יבוא לפגוש אותנו? לא, סבא כבר לא יבוא לפגוש אותנו, אבל בכל מקום שנהיה הוא יהיה איתנו כי עכשיו סבא היה חורש ואומר לי בגאווה – "את יודעת מה זה בשבילי לפתוח תלם, להסתכל אחורה ולראות את הסימן העמוק משאיר באדמה…
סמנים כאלה, הזמן לא יכול למחוק או להשכיח – אלא רק להעמיק.
עלי לסיים עכשיו אמא. נשיקות חמות לך, מקווה לראותך תמיד כל-כך מבינה וחזקה.
באהבה
ורדה