אבי ז"ל
" רק אשר אבד לי – קנייני לעד" (רחל)
רבים מאתנו, מהעליות הראשונות ועד קום המדינה, חייהם בקבוצה, אף עצם עליתם ארצה, לא היו בהסכמת ההורים ולא פעם בניגוד לרצונם המפורש. מתוך היאבקות מרה וניתוק קשרים. הוריהם של המעטים בתוכנו השלימו עם המעשים ונתנו את ברכתם לדרך. עוד פחות מהם הם אלה, שמצאו בהוריהם שותפים מלאים למעשה. שפר חלקי והייתי בין האחרונים. מעודי לא ידעתי מחלקות רעיונית יסודית עם הורי. לא הייתי צריך למרוד בהשקפת עולמם ולהיאבק על השקפותיי. עליתי ארצה, וכן הצטרפותי לקבוצה היו המשך ותוצאה ישירה מחינוכי ומהאווירה שספגתי בבית הורי בארה"ב. הם ראו בזה הגשמת חלום ודרבון לעלייתם הם. גם הצטרפותם לקבוצה, אם כי לא תוכננה מראש, לא הייתה בניגוד לרצונם או מחוסר ברירה, כי אם בהכרה וההחלטה עצמית מלאה.
אבי לא הרבה לדבר על עצמו ועל עברו. הוא חי את ההווה במלואו. היה מאושר בו והאמין בעתיד.
בערל סולוביצ'יק נולד ב- 1879, בעיירה יהודית קטנה (זויביץ) שברוסיה הלבנה. אביו היה רב מופלג בתורה, אך פרנסתו הייתה על המסחר. היה מובן מאליו שגם בערקע כפי שקראוהו, ימשיך במסורת משפחתו בלימוד תורה, ואולי גם יגיע לרבנות. לשם הגשמת מטרה זו, נשלח בעודו רך בשנים, להתחנך בביתו של דודנו והמפורסם, ר' חיים סולוביצ'יק, הידוע כגאון מבריסק. כחמש שנים בילה בבריסק, ואותו מספר שנים בישיבת "מיר". בשנים אלה ספג לתוכו יסודות היהדות החרדית באחד ממרכזיה המובהקים ובאחד הבתים שעמדו בראש זרם ה"מתנגדים", שהדגיש במיוחד את הלמידה, הבקיאות והפלפול. במרוצת השנים התרחק לגמרי מסביבה זו, ואף בקשרים המשפחתיים היה קשה להחזיק. אך מה שלמד ושנה לא שכח, והיה לו למקור לא אכזב לאהבתו המופלאה לשפה העברית והתרבות היהודית בכללה. את חינוכו הכללי הרוסי קבל בעיקר מפי מורים פרטיים ותוך לימוד עצמי.
מספסל הלמודים בישיבה נלקח לשרות בצבא הרוסי, בינתיים פרצה מלחמת רוסיה יפן ושירותו הוארך. חמש שנים מלא חובתו למולדת הרוסית, והוא עדיין בחור יהודי, שומר מצוות ומדיר עצמו מאכילת טריפה ומקבל מדי פעם חבילות מזון מביתו ומבית דודנו בבריסק. אך בשנים אלה חלה כנראה גם התמורה וההתרחקות מהמקור. הוא חוזר הביתה לעיירה ואינו מוצא בה יותר את מקומו. רוחות הזמן משפיעות עליו יותר ויותר והוא דבק בכל לבו בציונות ובספרות העברית. הוא עובד כעוזר בחנות הגדולה של אבא, בא בברית נישואין עם דבורה, רוכש חנות לעצמו, אך העסק אינו עולה יפה. נטייה וחוש למסחר לא היו לו מעולם והוא מחליט להגר לאמריקה.
ב- 1913 הוא נפרד מאשתו ומבנו, בן השלוש ונוסע לעולם החדש. הכוונה כמובן להעלות גם אותם כעבור זמן קצר. אך מלחמת העולם שפרצה ב- 1914 משבשת את התוכניות והוא נאלץ לחיות בעצמו, בארץ החדשה במשך 9 שנים. ראשית דרכו בקנדה ואחר כך הוא מתיישב בדטרויט, נעשה לפועל בית חרושת, עגלון ונהג. הוא מגיע לעבודה קבועה בה מוצא את פרנסתו ופרנסת בני ביתו בכבוד. סלידתו הטבעית ממסחר ומרוכלות מונעת ממנו לחפש דרכים לחיים קלים יותר ולהתעשרות, כפי שעושים זאת מרבית חבריו. הוא שמח בחלקו ואינו מתאונן.
רעיונות הציונות הסוציאליסטית מצאו הד עמוק בלבו. הוא מצטרף למפלגת פועלי-ציון ונשאר נאמן לה ולמפלגת פועלי ארץ ישראל עד סוף ימיו. דר' נחמן סירקין היה מורו הנערץ כל זמן שהותו באמריקה. במפלגה לה התבלט כעסקן, אך נחשב כאחד החברים בעלי הכרה, המתמידים והנאמנים. מלא את חובתו ותרם את חלקו בכל מפעל ארגוני חברתי ותרבותי. רק מדבר אחד היה מסתייג ולא מקבל את הקו המפלגתי – רעיון הדו-לשוניות (יידיש ועברית) לא מצא אחיזה בלבו. הוא נשאר נאמן לאהבתו הראשונה – לשפה העברית. את חינוך בנו הפקיד לא במפעל החינוכי של התנועה, כי אם בתלמוד תורה, שם העברית הייתה שפת הוראה. בית סולוביצ'ק בדטרויט, אחרי בואה של דבורה מרוסיה, הפך להיות בית ציוני חם ופתוח לחברי התנועה במקום ולשליחים מארץ ישראל. הוא שמש גם במשך שנים כעין מועדון לחבורת "משוגעים" צעירים, שהחליטו לזנוח את כל הטוב בארה"ב ולעלות ארצה כחלוצים.
רעיון העלייה לארץ ולהשתקע בה היה מאוד מקובל, אף בקרב חברי התנועה המסורים והנאמנים. גם את עלייתם של הצעירים ראו רבים כשיגעון, אך אפשר היה עוד לתרץ זאת כהתלהבות נעורים. לעומת זאת היה צריך העזה לא מעטה ואומץ לב לעלייתה של משפחה, קשישה באופן יחסי, מסודרת ומכובדת בחברה היהודית של העיר ובלי אמצעים כספיים רבים. דב ודבורה עשו את הצעד הנועז.
מספר שנים לפני עלייתם הם נרשמו לארגון "חרות א'", שהיה צריך לשמש מנוף לעליית חברי התנועה מאמריקה, ע"י רכישת חלקות פרדס ועיבודם ע"י "יכין". העניין לא התגשם כי החברים לא היו מוכנים לעלות. ב- 1932, הגיעו דב ודבורה, והוא אז בן 53, לקבוצת הצפון שבעמק זבולון, היא רמת יוחנן. הייתה זו שנת עלייה על הקרקע.
מאז ועד יום מותו, שזורים היו חייו של דב זמיר במסכת החיים של בניין מולדת, משק וקבוצה. גם לחברים צעירים ממנו בהרבה לא קלה הייתה הדרך. רבות היו ההתלבטויות והיו לא מעטים שלא עמדו בניסיון – אך הוא מצא את מקומו בקבוצה מהיום הראשון. הסתגל לחיים החדשים ולעבודה ולא התאונן ולא היה בררן. במשך שנים עבד בעבודה המייגעת של סיקול בחצר. בזמן שהייה קבוצת בניין במקום, עבד כעוזר לברזלנים ובניקוי וסידור הלוחות אחרי היציקה, היה עוזר לחצרן בתיקון וסידור שקים ולבסוף, כשיכולת עבודתו קטנה, נעשה עובד קבוע בבירור ביצים בלול. בעבודה זו התמיד כמעט עד יומו האחרון.
בשיחות הקבוצה ובכינוסיה, בימי חג ובימי אבל, ימי פקודה וימי ניצחון, מסעות וטיולים, הצגות תיאטרון והפגנות עם – בכל אלה לא נפקד מרומו אף פעם. תמיד בין המקדימים לבוא ובמאחרים ללכת. הוא לא רק השלים עם חייו בקבוצה, אלא ראה בהם תוכן ועניין ואידיאל ומוכן היה להגן עליהם בלהט ובמזג חם נגד מקטרגים מכל המינים. לא התגעגע ולא התרפק על העבר בארץ הזהב. היה מאושר על כל יום של חייו בארץ ישראל, עוד בימי המנדט, ועל אחת כמה וכמה מאז קום מדינת ישראל. הוא היה אופטימיסט מושבע ותמיד האמין בתוצאה הטובה והרצויה בכל מאבקינו. אהבת יהודים והארץ הייתה אצלנו דבר מובן מאליו וטבעי. במיוחד בלטה מסירותו וקנאותו ללשון העברית. הבלשנות הפכה לתחביב היקר ביותר. שעות שלמות היה מסוגל לעיין במילון או בספר אחר במחקר הלשון. לא פעם הרגיז את האנשים בנסותו לתקן את שגיאותיהם השגורות בפיהם. בשמעו שגיאות לשוניות ברדיו או מעל במה ציבורית אחרת, הוא סבל ממש פיזי ולא יכול להירגע.
בוויכוח לא תמיד היה נוח וסובלני כלפי דעה מתנגדת. לעומת זאת אינני זוכר אותו מדבר סרה או מטיח עלבונות כלפי מישהו. אוהב היה להקדים שלום לכל אחד, גדול וקטן, זקן ונער. חזר הביתה אחד החברים, או בא אורח לקבוצה, הרי אינו מחכה לכבוד שידרשו בשלומו. באמצע הסעודה, חיוך על פניו והיד פשוטה לאמירת שלום. ולא שעה לטענות בני משפחתו, כי הוא הזקן ולא לכבודו הדבר.
לפני כשנתיים הוא הפליא את כולם באומץ, בו התמסר לידי המנתחים כדי לעבור ניתוח קשה. אחד הרופאים, שדב היה בטיפולו, לא הסכים לנתחו, אך דב לא נח ולא שקט, עד שקבל העברה לבית חולים אחר, שם מלאו את מבוקשו. אנחנו, הקרובים לו, לא יכולנו לעמוד נגד תקיפות דעתו בעניין זה, עת החששות שהיו בלבנו. הוא עשה זאת לא מחוסר פחד מפני התוצאות, אלא משום שלא יכול להשלים לחיות כבעל מום, אפילו לעת זקנתו. לשם כך היה מוכן גם להסתכן. וכוח רצונו נצח את הסכנות. השנתיים, שניתנו לו מאז הניתוח, הוא חי שוב כרצונו. ער ומשתתף בכל הנעשה סביבו וממשיך בעבודתו. זכה גם לחוג את "חתונת הזהב" וכולו שמח ומאושר על כל מה שנפל בחלקו.
הטיול לאילת, ימים ספורים לפני מותו, היה כאילו מילוי משאלה אחרונה. מאז שחרור המקום במלחמת העצמאות, השתוקק לראותו במו עיניו. כשערכה הקבוצה טיול מאורגן לאילת, היו דב ודבורה, כתמיד מראשוני הנרשמים. אך המארגנים חששו שהדבר יקשה עליהם בתנאים ששררו אז. בינתיים באה המחלה והעניין ירד מהפרק, אך לא נשכח מלב. גם בימי המחלה הקשים הגה בתוכניות וכשהוצע הדבר שוב, כמתנת הקבוצה ל"חתונת הזהב", לא הסס ולא פקפק. כאילו נבא הלב שזוהי ההזדמנות האחרונה לראות את אילת, את ים-סוף ואת הנגב במו עיניו. להתלהבותו בזמן הטיול לא היה גבול. נפעם ונרגש היה ממראה עיניו וממשמע אוזניו, אך יותר מכל, מהידיעה שכל זה שלנו, של מדינת ישראל העצמאית.
היה זה טיולו האחרון. אך קדמו לו טיולים רבים ומגוונים בכל רחבי הארץ. חברים היו מתפלאים על המרץ של הזקנים – "הזוג הצעיר" היו קוראים להם בחיבה, למשפחת זמיר, כשנראו מסתובבים ומטיילים להנאתם בכל פינות החצר והמשק. אמנם הייתה זו תמונה מלבבת של משפחה מאושרת, שופעת נחת ושמחה בחלקה אחרי 50 שנות חיים יחד.
על סף ה"גבורות" נפרד אבא מאתנו. במפתיע, והוא עדיין דבק בחיים שכה אהבם עד לרגעיו האחרונים.
משה זמיר