תמר קנול ז"ל 1922 – 2012
אסוף את המעשים, אסוף את כל מראות פניה היפים, אסוף את הימים, השבועות, החודשים, קיץ וחורף, אביב וסתיו, תשעים שנים וסוף.
עוד אבן מסד ניתקת מן הבנין, עוד בית נסגר, ועצוב…
בת הארץ הזו היתה תמר, "צברית" גזעית, וקורותיה שלובות היו במעשה החלוצי, בחבלי הלידה של המדינה שבדרך ובשנות צמיחתה והתבססותה.
הוריה, חסיה וישעיהו כהני, עלו ארצה מליטא בעליה השלישית. בנים היו למשפחות של תלמידי חכמים תומכי הרעיון הציוני, אנשי תורה ועבודה, בגולה ובארץ-ישראל. כל אחי אביה של תמר ואחותו עלו ארצה ובהם הרב יוסף כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' בליטא ובבני ברק.
תמר נולדה בתל אביב הקטנה בקיץ 1922. אביה שותף היה עם אֵחיו בבית חרושת ליצור תיבות עץ לפרי הדר ואילו אמה היתה עקרת בית.
בת שלוש וחצי התייתמה תמר מאביה. שש השנים הבאות עברו עליה בפריז. בעוד אמה למדה שם מיקרוביולוגיה,למדה תמר בגן ילדים ובבית ספר צרפתיים. את העברית, סיפרה, כמעט ושכחה.
בשובן ארצה נכנסה תמר ללמוד בבית החינוך לילדי עובדים בתל-אביב בכיתת "בני היורה"של המחנך אליעזר שמאלי ואחר כך בגימנסיה "הרצליה". שם, בעיבורה של עיר,הוכשרה הקרקע ונטמנו הזרעים לחיי כפר חקלאיים. בבית החינוך פגשה בחבריה-חברינו אֶתה ומשה נצר זכרם לברכה ויצחק אחיטוב יבדל לחיים ארוכים, חברים אשר למן תקופת הילדות צעדו יחדיו במסלול אחד של הגשמה וחברות קרובה עד זקנה ושיבה.
בת 14 היתה תמר כשנפטרה גם אמה. בת 14 ויתומה מאב ומאם. שנות נעוריה עברו עליה בבית דודיה רבקה ומשה כהני. פעילה הייתה בנוער העובד, שם התארגנה קבוצת "תלם" אשר חבריה, בוגרי בית החינוך בתל-אביב ובית הספר החקלאי "כדורי" הגיעו להכשרה ברמת יוחנן ב-1940. היה זה זמן קצר אחרי בואם של אנשי בית אלפא למשק ועזיבתם של אנשי קבוצת פלנטי, תקופה של איחוי הקרעים, איחוד השורות ויציאה לדרך חדשה.
ומאז היא כאן, יציבה, מזדהה, מחוייבת.
ברמת-יוחנן פגשה תמר בשמוליק, שהגיע מבית-אלפא, כאן היו לזוג, זוג יפה תואר, כאן נטו את אהלם,שהיה עם השנים לחדר ולבית ולשבט רב פארות.
חתונתם של השניים היתה החתונה הראשונה שלאחר הפילוג וההתרגשות היתה רבה. במצוות משפחתה הדתית, הועמדה בתל-אביב חופה כדת משה וישראל ובמצוות אלוהי הסוציאליזם נערכה בצריף חדר האוכל חגיגה שכמוה לא היתה, סמל לאיחוד אמיתי, שאינו רק של בני הזוג. אל הצריף המקושט בציורים שהכין לוזר לכבוד המאורע, ללא שולחנות וללא כיבוד, הגיעו כל החברים וכאן פרצה שמחה ספונטאנית כשכולם רוקדים ומנגנים על כלי נגינה מאולתרים.
מסלול חייה המשקיים של תמר ראשיתו בנוי ובגן הירק וכמדריכה בחברת הילדים ביחד עם מישקי. היה זה צעד ראשון לקראת למעלה משלושים שנות עבודה במערכת החינוך כמטפלת בבתי הילדים,בעיקר בכיתות בית הספר, כמרכזת חינוך בקיבוץ וכפעילה במדור בתי-הספר של מחלקת החינוך בתנועה.
"ישקונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים" (עבודה זרה י ב), אמרו חכמינו. את מקומה המוערך בקהילתנו קנתה לה תמר בשנים ארוכות של עשייה מסורה, מילוי תפקידים ציבוריים ומעורבות בנעשה, אך את תהילתה, כמעט ביד המקרה, קנתה לה בהיותה בְמקום ובִזמן חורצי גורלות בימי הקרב על רמת יוחנן באביב 1948. לא ימי הישיבה הארוכים עם ילדי הקיבוץ במקלטים עשוה אגדה ולא טראומת פינויים של ילדיה הרכים אל מחוץ לרמה המופגזת, אלא דווקא שעת משמרת סדירה בעמדה חמש. עמידתה של נערה עבריה על משמרתה עת באו נציגי הדרוזים בשערי הקבוצה למפגש עם אנשי הש"י' היתה בדיעבד לנקודת מפנה במלחמה כולה ובפרט ביחסי העדה הדרוזית ומדינת ישראל, "אם אשה עומדת אצל היהודים עם נשק ביד,", אמרו, "- הם יקימו מדינה".
ההזדהות והמחויבות לדרך הקיבוץ ולחברים אפיינו את אורח חייה של תמר כל שנותיה. לבד מתקופות קצרות בהן שהתה עם שמוליק בשליחויות מעבר לים התנהלו חייה כאן והיא היוותה עוגן ונמל בית לכל בני המשפחה…
מיום בואה ועד זקנה ושיבה היתה תמר אשת עבודה הנחלצת לכל הנדרש. מרכזת תרבות, סדרנית עבודה,מזכירה בפלר"ם, מזכירת מרכז המשק, מדפיסה לצרכי הקיבוץ ומה לא.
חושיה האסטטיים באו לידי ביטוי בבגד מוקפד, בבית מטופח, בגינה פורחת ולעת זקנה גם בציור ובקרמיקה. ראייתה אופטימית תמיד וגאוותה – על בני משפחתה, איש בהצלחותיו.
72 מ-81 שנותיה של הרמה היתה תמר חלק מן המקום הזה, 72 מ-90 שנותיה שלה. סגירתו של בית משפחת קנול ברמת-יוחנן, כשנתיים לאחר מותו של שמוליק הוא רגע של פרידה לא רק עבורכם: חנה'לה, ישי, נעם וכל המשפחה, אלא גם עבורנו ואנחנו איתכם.
ליקטה וכתבה: נורית פיינשטיין