שרה גלינקא

25/09/1928 - 12/04/2013

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"א תשרי התרפ"ט

תאריך פטירה: ב' אייר התשע"ג

שם האב: ישראל

שם האם: שושנה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: גלינקא שמואל

פרידה משרה'לה
שרה'לה אהובה, שתי מלים שהם את ואין חולק עליהם. אהובה על משפחתך ועל חבריך שכמשפחה הם, על אלו הפוגשים בך יום-יום ועל אלו הפוגשים בך לראשונה, אהובה על מבוגרים, אהובה על צעירים, אהובה גם עלי. שרה'לה אהובה, הלכת לך לדרכך ובדרכך, בלי לבקש עזרה, בלי להטריד, כמעט מבלי להשמע.
בת בלי גיל היית, נמרצת, סקרנית, תמיד עם תוכניות לטיול הבא, מוקפת בשכנים צעירים, שמחה לפגוש בנו תמיד בעת עבודה בגינה או טיול עם הכלב, עם אור ראשון או לעת חשכה, תמיד מעודכנת, תמיד מתעניינת, תמיד מרגישה אם מי מאתנו לא היה בבית כמה ימים. אז איך זה כך פתאום?
שרה'לה נולדה בסתו 1928 להוריה, שושנה וישראל דוידוביץ', עת ישבו בפלוגת גדוד העבודה בתל אביב, הפלוגה אשר הקימה ב-1930 את קיבוץ רמת רחל בפאתיה הדרומיים של ירושלים. "אני זוכרת את הילדות שלי כילדות טובה", סיפרה. "היה קר בחורף ולבשו פיג'מות מתחת לבגדים. היו ילדים מעטים ולמדו בכיתה מצורפת משלושה גילאים עם מורה אחד". זכורה היתהלה מערכת יחסים יפה עם השכנים הערבים מצוּר באחר שנסתיימה עת נרצח אחד מחברי המשק במאורעות. בכתה ט' נשלחו שרה'לה ובני גילה לבית הספר המשותף בתל-יוסף, עוד קיבוץ של גדוד העבודה. ארבע שנים שהו שםולביקורים בבית נסעו רק שלוש פעמים בשנה. קשה היה לא אז המרחק מן הבית, מההורים ומיורם, אחיה הצעיר.
שרה'לה שבה לרמת רחל מהלימודים והשתלבה בעבודה, אולם אז פרצה מלחמת השחרור. רמת רחל נפגעה קשות ונעזבה. החברים נסוגו לירושלים. חמישה חברים נהרגו אז.
בעת הזאת התגנבה שרה'לה ויצאה לפלמ"ח, לחטיבת הראל, שהמִפקדה שלה היתה באבו גוש. שם שרתה כמזכירה פלוגתית ובזאת התמידה עד תום השרות. שרהלההיתה המזכירה של כמה מפקדים, חלקם נהרגו בקרבות. שם פגשה את שמואל גלינקא,לימים בעלה ואבי ילדיה. כשנישאו נשאר גלינקא בִצבא קבע ושרה'לה חזרה הביתה ועם החברים שהתקבצו מהמקומות אליהם התפנו בעת המלחמה, התחילו לקומם את רמת רחל מהריסותיה.
ברמת רחל נולדו שלושת ילדיהם של שרה'לה ושמואל: התאומים רני ואורנה ובת הזקונים ורד. ב-1956 נהרג גלינקא, בקרבות השריון בסיני. שרה'לה נותרה מטופלת בשלושת ילדיה הפעוטים. לבדה נותרה, אך לעולם לא לבדה.הוריה התמסרו כל כולם לסיוע בגידול הילדים, תחילה בשיכון אנשי הקבע נוה מגן ואחר כך ברמת-יוחנן.
ב-1959הצטרפו שרה'לה, ילדיה והוריה כיחידה משפחתית בת שלושה דורות לרמת יוחנן והפכוחלק בלתי נפרד ממרקם החיים כאן. אנשים צנועים, מאירי פנים, מזדהים ושותפים. דורות של ילדים זכו להיות מטופלים על ידי שרה'לה בגן שבולת ובפעוטון. מרוחה הטובה השרתה על העובדות, הילדים וההורים,כך גם כשעבדה במטבחובית אביב וכך במילוי תפקידים.
ב-1978 שכלה שרה'לה גם את ורד. "היא מלווה אותי עדיין כל הימים", כתבה, "והיא איתי". מול האובדן הנורא עמד לה יצר חיים בלתי נדלה, שמחה טבעית, סקרנות אל עולם ומלואו וקבוצת חברים נאמנה.
כשפרשה לגמלאות, הרבה מעבר לגיל המקובל, הפכה תלמידה מתמידה במועדון דורות, לא פסקה מלתור את הארץ והעולם, בידי הזהב שלה סרגה ורקמה, ארגה ותפרה, טיפחה את ביתה מבפנים ומחוץ, הרבתה לנסוע לילדים, קשורה היתהבעבותות לנכדים ולנין שאך נולד.
כן, שרה'לה מתה צעירה, לא על פי גילה הכרונולוגי ולא במובן המקובל של מות חיים צעירים, שמי כמוה ידע את כאבם, אלא במובן זה שעל אף גילה היא מעולם לא לבשה זקנה: גבה לא התכופף, גופה לא בגד, צלילותה לא כהתה, עצמאותה לא הועמדה בספק, האופטימיות לא נמוגה והתוכניות המשיכו להרקם…
אם יש נחמה, הרי היא בכך.
רני, אורנה, יורם ובני המשפחה. אני מרשה לעצמי לדבר בשם הרבים שנאספו כאן מקהילת רמת יוחנן ולומר כי אהבנו את שרה'לה מאד מאד, שהיתה לנו זכות שחיתה בינינו, שנחסר אותה ביחד אתכם ושביתנו הקיבוצי ימשיך להיות ביתכם.

כתבה – נורית פיינשטיין

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    שרה'לה גלינקא  ז"ל

    בת שושנה וישראל דוידוביץ

    אנשי גדוד העבודה

    נולדה י"א בתשרי תרפ"ט, 25.9.1928

    בתל אביב – ישראל

    חברה ברמת רחל

    נשואה לשמואל

    אמא לאורנה, רני וורד

    הגיעה לרמת יוחנן עם ילדיה והוריה בשנת 1959

    לאחר נפילתו של שמואל ז"ל במערכת סיני

    נפטרה  א' באייר תשע"ג 12.4.2013

    בת 85 במותה

  • אמא – רני גלינקא

    עמדתי כבר לפני קהלים שהשכול והאובדן הוא אשר כינס אותם למעמד שבו מישהו צריך להגיד.

    אבל פה זה אחרת, פה זה אמא, אמא שלא אמרה, שרק אספה לתוכה מוות ומוות, אחד אחר השני ואולי רק שמחת הלידות והאהבות החדשות של הצעירים יואב וטל, אוריה ונעמה, ניצן ונועה, והאחרון יונתן הקהו את הכאב והבדידות.

    רק משוררים כותבי שירים יכולים לתאר ולהביע במילה אחת, במשפט קטנטן, עוצמה, עומק ומורכבות של כאב, אהבה ומסירות.

    אני לא כזה. אבל ורד הג'ינג'ית היפה, שתהיה שכנה שלך עכשיו, הייתה גאונית כזאת. אז אני אקרא שיר ומכתב שלה.

    אלוהים מת והעולם נשרף

    הכל מעוות

    ובמראה אני נשקפת

    אני, אני אחרת,

    קצת בוגרת, עצובה

    עד תום

    חולה.

    אהבה היא פצע

    פתוח.

    היא חתך שממנו הדם

    והדמעות.

    אי שקט ואי נחת

    באו אלי.

    שברו את ליבי

    והם גרים שם

    בדמי מפתח.

    אימוש שלי –

    חג שמח ונקי ולבן לך,

    בואי נתפלל שתינו יחד

    שהכל יהיה טוב או לפחות

    קצת יותר טוב ושאולי סוף סוף ההוא שם למעלה

    יפסיק עם השטויות שלו

    שהתחיל בהן כבר לפני

    אלפיים שנה.

    אימוש שלי – בואי נתפלל

    חזק חזק בלי לחשוב

    אם זה יעזור או לא.

    ילדתך

  • לכל אחד השר'לה שלו- בנות גורן

     

    לכל אחד שרה’לה שלו – בנות משפחת גורן

    לכל אחד שרה’לה שלו. בשבילנו היא שרה'לה, "ביילה" בפי אמא, "שרוניה", בפי סבתא גנה. שרה'לה עם המראה הילדותי ושפת הגוף הקלילה והנמרצת, לא קשישה ולא נעליים… שרה’לה הייחודית בעינינו, עם הבגדים הססגוניים המאפיינים אותה, נתמכים בתכשיט אתני, סנדלי הזהב עדינות הרצועה, ושיער נעורים שופע. הידיים המבורכות והעין הטובה שיצרו את הבית הפשוט והחם שקו אמנותי עובר בו כחוט השני: סלסילת הפתעות ובה מונחים אוצרות: שמיכה לתינוק, סוודר שנסרג, מפה שנרקמת, שלל חוטים בצבעים שובבים ובצורות גאומטריות ו"עיניים" בהיכון! במסרגה. הבית שלה שכל-כך אהבנו כשהיינו ילדות, עם תמונה של שמואל שמתבונן בנמצאים, כד פרחים, מבחר תקליטים שאפשר היה להאזין להם באופן פרטי לצד צלחת  עוגיות וכוס תה מעוטרת בידית מתכת רקומת פיתוחים. ילדות סקרניות, יושבות לצידה על הספה ומתבוננות במשותף באלבומים המשפחתיים. מתפעלות מאורנה היפה ומאוהבות בסתר ברני… ומורד שהיתה "בילבי" מיוחדת. המטפלת האהובה שלנו מ"גן שבולת" שהייתה לנו מקור לנחמה וידעה להלך איתנו בסבלנות, בעדינות ובמילים טובות ורכות. "השילוש הקדוש" שנאמר אצלנו בבית בנשימה אחת: שרה’לה עדה ואיציק, השלישיה המבורכת בכמוסת הנצח, השלישיה של חיינו הצעירים והבוגרים שהיוותה את ימי הצמידות המשותפת בשגרה, חול, ובימי חג. טיולי שבת, שמיכה על הדשא בשמש ותרגילי אקרובטיקה של הילדים, מאמץ משותף בתחפושות פורים, והתכנסות ב"חדר" שהיה עולם ומלואו. חברות טובה ונבונה של אנשים מבוגרים שאתה אוהב ובוטח בהם. המתנות האסתטיות שהיתה  מעניקה ומצורפת ברכה אישית ונחמודת "בכתב שרה’לה"!,  פאי הלימון הנצחי והאהוב שלה עם טיפות נוצצות של זכוכית סוכר זהוב. ימי הזיכרון בכפר השבים ונשנים, תחושה שמתקיימים סדרי עולם ותחושת שבט למתבונן מהצד. שרה’לה ואחריה שובל של נכדות ונכדים אהובים, כלות וחתנים. המסירות למבוגרים כמו גם לסבתא שלנו, מתייצבת בשקט, ברוך ובאופטימיות נצחית. לטייל איתה ולהקשיב. לא מערימה קשיים, לא תובעת ולא ביקורתית. מקיימת נוכחות נעימת סבר ולעולם, תהיה מלבבת. שומרת בינה לבינה רגעים טרגיים בביישנות, במבוכה אולי, עסוקה תמידית ומלאת חיים : עבודה, ספרים, הרצאות, צעדות עם פלופסי הצמרירית האהובה. טיולים, הצגות, מתענינת ומרחיבה דעת אולי היינו קמצנים במילים אוהבות. אנחנו שוכחים שהחיים פריכים ופתאומיים…

    שרה’לה חמודתנו, אנחנו כבר גדלנו ואת עוד לא הספקת להזדקן…

    בנות משפחת גורן

  • פיסת נוף – אלדה דינסטג

    פיסת נוף של ר"י נעלמה – אלדה דינסטג

    שרהלה חסרה לי בנוף, במיוחד בנוף היומיומי שלי. כשחיים הרבה שנים באותו המקום בקרבת אדם שמכבדים ואוהבים הלב מתקשה להפרד.

    כשהייתי מתענינת על איזה טיול לאנשהו. שרהלה תמיד היתה הראשונה לה סיפרתי. בדרך כלל היא כבר היתה שם, היא הרי היתה כבר בחצי עולם.

    מוקדם בבוקר כשעוד עבדתי בחדר חלב הייתי רואה אותה עוברת עם טופסי בטיול הבוקר שלהם. אם לא הייתי במקרה בחוץ הייתי יוצאת סתם להגיד בוקר טוב ומה נשמע היום. אחרי זה בארוחת צהרים…בכלל תמיד היה נעים להפגש איתה.

    כששרהלה נפטרה לא היינו בארץ והידיעה הכתה בנו קשה. אמרו לנו שהיא עשתה את זה בשקט כרגיל.

    וכך פיסת נוף של רמת יוחנן נעלמה לנו.

     

  • כמו שרצית- ירימהו

    ירמיהו

    כמו שרצית

    כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ –

    בְּרָכָה הִיא אוֹ קְלָלָה?

    (רחל)

    בתחילת השבוע אמרת לי בארוחת בוקר – עצוב לי, אני רוצה שתיקח אותי למשתלה, אני רוצה לקנות פרחים, לא חשוב איזה, פטוניות, משהו צבעוני, חסר לי צבע.

    ובדרך ליגור סיפרת לי על ההרצאות ב"דורות" שכל כך אהבת, ההרצאות שלא היית מוכנה לוותר עליהן. וגם על המרצה החביב ועל הבדיחות שלו.

    ועל התכנית שלך לנסוע ביום שישי למשפחה…

    ודיברנו גם על כאב. על שכול, בלי מסכות בלי פוזות. שיחות שהיו בינינו כשהיינו בדרכים…

    ובמשתלה התעופפת לך עם העגלה בין הצבעים והריחות והעמסת שתילים.

    ואחר כך האצת בי. רצית לחזור בזמן כדי לא להפסיד את ההרצאה שמתחילה ב – 10:45…

    ולא נתת לי לעזור לך לסחוב את הקרטון מהמכונית לקלנוע,

    בעצמך, הכל בעצמך. למה להכביד.

    שום רמז. כמו שרצית… עם הצבעים והריחות החדשים שקנית…

    לעולם לא נדע, אם כבר אז הלב ניבא מה שלא גילה לפה, שמסע האובדנים הכבד שנשאת על גבך כל כך הרבה שנים, מגיע אל קץ.

    בלי מילים. בלי להזדקק. בלי ליפול למעמסה. בלי לאבד צלם אנוש…

    מוקפת אהבה. בדיוק כמו שרצית…

     

    אָז

    יִפֹּל עָלֶה מִסֵּפֶר פָּתוּחַ

    עָרוּךְ לְשַׁלֶּכֶת,

    כְּאִילוּ הָיָה פֹּה,

    אֲבָל מְאֻחָר.

    וְזוֹרְחִים כּוֹכָבִים

    וְכָבִים כְּעֵצִים זְקוּפִים

    נִשְׁבָּרִים עִם רוּחַ חוֹלֶפֶת.

    בָּאִים בַּיָּמִים

    קִמְטֵי הַחַיִּים בִּשְׂדוֹת חַמָּה.

    וְאֵין עוֹד אִשָׁה,

    וְאֵין עוֹד מָקוֹם

    וְאֵין עוֹד תֹּם

    בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ.

     

  • פרידה מסבתא – ניצן הנכדה

    שוב אני הופכת את המחברת ומנסה לכתוב.

    המילים מתהפכות, המחשבות נודדות, הלב קופא במקום ומסרב לקבל את המציאות.

    אתמול כשבאנו ל"חדר" של סבתא הכל היה נראה בדיוק אותו הדבר, רק אנחנו והחפצים. מדי פעם צצים הבזקים שהמוח מנסה לשדר בכוח.

    התחלתי להסתכל ולהתבונן במה שאמור היה להיות לי רגיל, ופתאום בבת אחת כל דבר בעל ערך סנטימנטלי שתלוי על הקיר קיבל משמעות אחרת – מנוסטלגיה מתוקה לדקירה בלב שמלווה בדמעה…

    סבתא, אני עכשיו מדברת אליך כי כל מה שקורה כאן פשוט לא נתפס לי כאמיתי.

    אני רוצה לתת לך עוד חיבוק,

    לתת לך יד,

    לקבל ממך עוד איחול לכבוד יומולדת, בצירוף שוקולד קטן בצד

    לראות עוד תמונות שלך מהעולם ןלהעריץ אותך על כך

    ובעיקר לתת מעצמי אליך עוד…

    אני מנסה להמשיך לכתוב ואני לא מצליחה, אני לא מצליחה לעכל את מה שקרה,

    אז איך אצליח לעבד את הכל ולצקת לתוך תבניות של מילים? הן הרי אינן יכולות עכשיו להכיל ולשאת באמת את כל מה שהלב מרגיש.

    סבתא יקרה שלי, תמיד תשארי בליבי

    באהבה עצומה ואין סופית אלייך.

    נכדתך ניצן.

     

  • זיכרונות ילדות מסבתא – טל

    שרהל'ה,

    פעמיים המר הגורל לשרהל'ה:

    במערכת סיני, לפני 57 שנים, נפל סגן-אלוף שמואל גלינקא האיש שלה ואבי ילדיה.

    שרהל'ה אספה את הוריה, את שלושת ילדיה ועברה לרמת-יוחנן, ושם איחתה את הקרעים, והדביקה את השברים.

    לפני 35 שנים איבדה המשפחה את הבת הצעירה, את ורד. שוב ירד היגון על המשפחה, וחלפו שנים עד ששרהל'ה חזרה לחפש ולחוות את טעם החיים.

    בזכות מזגה הנוח, ליבה הטוב, היותה נוחה לבריות, התרחקותה מעימותים, יחסה האוהד לידידיה ותחושת האחווה שהעבירה אל חבריה – שבה לראות את יפי החיים, וגם "נשאה חן וחסד" בעיני כל רואיה.

    משונה ששרהל'ה נפטרה בחטף, והיא הרי רצתה כל כך לחיות, למצות, לנוע אל בתי המשפחות שלה, לשמוח בנין שנולד, ליהנות מפעילותה ב"דורות", לטייל בארץ, לראות, ולו במעט, ממראות העולם- מה עוד שכמה שעות לפני מותה קנתה שתילי פרחים כדי שגם הקיץ יהיה יפה.

    אם יש גן-עדן, שמור לשרהל'ה שלנו, של כולנו, מקום של חיבה, של רעות וגם אהבה.

    כאן על הארץ- אנו עצובים.

     

     

    כתב איציק לקח

     

    נפטרה- 10.4.2013

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    שרהל'ה,

     

    פעמיים המר הגורל לשרהל'ה:

    במערכת סיני, לפני 57 שנים, נפל סגן-אלוף שמואל גלינקא האיש שלה ואבי ילדיה.

    שרהל'ה אספה את הוריה, את שלושת ילדיה ועברה לרמת-יוחנן, ושם איחתה את הקרעים, והדביקה את השברים.

    לפני 35 שנים איבדה המשפחה את הבת הצעירה, את ורד. שוב ירד היגון על המשפחה, וחלפו שנים עד ששרהל'ה חזרה לחפש ולחוות את טעם החיים.

    בזכות מזגה הנוח, ליבה הטוב, היותה נוחה לבריות, התרחקותה מעימותים, יחסה האוהד לידידיה ותחושת האחווה שהעבירה אל חבריה – שבה לראות את יפי החיים, וגם "נשאה חן וחסד" בעיני כל רואיה.

    משונה ששרהל'ה נפטרה בחטף, והיא הרי רצתה כל כך לחיות, למצות, לנוע אל בתי המשפחות שלה, לשמוח בנין שנולד, ליהנות מפעילותה ב"דורות", לטייל בארץ, לראות, ולו במעט, ממראות העולם- מה עוד שכמה שעות לפני מותה קנתה שתילי פרחים כדי שגם הקיץ יהיה יפה.

    אם יש גן-עדן, שמור לשרהל'ה שלנו, של כולנו, מקום של חיבה, של רעות וגם אהבה.

    כאן על הארץ- אנו עצובים.

     

     

    כתב איציק לקח

     

    נפטרה- 10.4.2013

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    זיכרון ילדות – טל

    קיץ בקיבוץ. הולכים לבית אביב ובצהריים לבריכה, את תמיד משקיפה מבחוץ כי מעולם לא למדת לשחות, מחכה עם ענבים ושמיכת פיקה שמשאירה סימנים. ארוחת צהרים בחדר האוכל עם זוהר ועדה וכל החברים ומיד אחרי, תנומת צהרים. אנחנו הנכדים מנסים לישון או לפחות לא להרעיש ומחכים שתגיע כבר השעה ארבע. ואז כרגיל תה עם לימון מול "ערב חדש" ועוד טיול לרפת וסלט של סבתא.

    חגים שהיו לך כל כך חשובים, קציר תירס על הטרקטור, לבחור עוגת יום הולדת ולדעת שאת תגיעי איתה באוטובוס וכל הדרך תשמרי עליה מכל משמר. סיבוב במרכולית כדי שנבחר לנו משהו, ארון הממתקים, טיולים, שעות של משחקים ויצירה ודמיון. החיבוק הרך שתמיד חיכה לנו. להתקשר ולשמוע אותך חצי אומרת וחצי שואלת: מי זאת? טַלטול?

    כשבגרנו תמיד היה הרושם שאצלך הזמן עצר מלכת, מתניידת ממקום למקום באופנים, תמיד מספרת על הטיול החדש שעשית בשבת או על הנסיעה המתוכננת לחו"ל. עדיין הגעת לביקורים בשלושה אוטובוסים ורכבת ועם אותו התיק והמון אהבה. תמיד היית גאה בבחירות שלנו ורצית לשמוע עוד, ומה חדש, ומה התכניות.

    סבתא אהובה,

    לעמוד כאן ולהפרד ממך זה בלתי נתפס, מרגיש כאילו זה לא באמת קורה. אני מאושרת שבתקופה האחרונה יצא לנו להיפגש קצת יותר ולפטפט ולחלוק ולהקשיב. את סבתא מדהימה ומקור להשראה. תמיד שלווה, נעימה ונינוחה. עוזרת איפה שרק ניתן, יצירתית, פעלתנית עם הלב הכי גדול ורחב שאני מכירה.

    תמיד כששואלים אותי, אני אומרת: "איזו סבתא יש לי" בכל כך הרבה גאווה ואהבה.

    אני לא יודעת איך אתמודד עם הגעגועם וכואבת על כל אותם הרגעים שכבר לא יהיו לנו.

    אני אוהבת אותך באהבה השמורה רק לסבתות, בלי תנאים ובלי גבולות, תמיד ולעולם.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

  • 30 לשרה-לה – חווה ויענקלה גורן

    30  לשרהל'ה  9.5.2013

    שרהל'ה אהובה!

    ככה בדיוק התאים לך לעזוב, בשקט את כל אוהביך. בלי להטריד, בלי להעמיס קשיים כאלו ואחרים.

    להשאר כזאת בזכרון כולם, עם השקט, העדינות, החיוך הילדותי המבויש. תמיד עוסקת בעבודת-יד כזו ואחרת. יודעת למצות את החיים, אם זה טיולים, אם העשרת ידע מסוגים שונים, הצגות, סרטים, העיקר לצאת לראות ולהנות.

    כן, להנות מהחיים האלו, שלא תמיד ניתן לך לרוות מהם שמחה ונחת. את העצב, המועקה ושברון הלב ידעת לשאת בתוכך בשקט, העיקר לא להטריד. לא היית מהדברנים הגדולים ובודאי גם לא בנסיבות אלו.

    באופן אישי נתת ביטוי לכאביך, לקרובים ביותר – כי כמה יכול הלב להכיל? היו לך גם שמחות כמו כולנו- מנכדים, נכדות, ונין שגרם לך הרבה אושר. ואף על פי כן היו תמיד גם בודאי רגעי בדידות שבהם עולות המחשבות, והרגשות שקשה לחיות איתן. אבל את היית אדם חזק גופנית ונפשית וידעת תמיד לחזור ולהתרומם, ושוב להתחזק, ולראות גם את הטוב והיפה בחיים.

    אם נגזר עליך לסיים את חייך לצערנו הגדול מנשוא, עשית זאת בדרך הטובה ביותר. אבל מה שמלווה אותנו, זו החמצה של כמה שנים שובות שהיית יכולה להנות, ואנחנו מימך.

    קשה להשלים עם העובדה שלא נשמע את קולך בטלפון, שלא נהנה מטיול משותף, לא נשב בחדרך היפה ונשוחח בנעימים.

    זה שאת אינך זה בלתי נתפס.

    אוהביך יענקלה וחוה גורן

     

     

     

     

     

  • כל שנתת – ראובן עזריאלי

     

    כָּל שֶׁנָּתַתְּ

    לזכרה של שרל'ה גלינקא

    הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה,

    וְהַכֹּל כֹּה אַחֶרֶת

    מוּל שֶׁפַע הַיֵּשׁ הַסּוֹאֵן, הַפּוֹרֵחַ

    מִמֶּנּוּ שׁוּב חֵלֶק  אֵינֵךְ,

    הָאֵין, הֶחָסֵר, שִׁבְעָתַיִם נוֹכֵחַ.

     

    הוֹתַרְת רִיק בְּלֶכְתְּךָ,

    בְּמִרְקָם יָמֵינוּ אִיתָּנוּ

    תָּמִיד תִּהְיִי,

    חִיּוּכֵךְ שׁוּב לֹא יְקַדֵּם פָּנֵינוּ

    בְּמִפְגָּשׁ אַקְרָאִי בְּרַחֲבֵי הַקִּבּוּץ.

     

    הַהוֹלֵךְ, אִתּוֹ בְּלֶכְתּוֹ לוֹקֵחַ

    כָּל שֶׁקִּבֵּל,

    מוֹתִיר כָּל שֶׁנָּתַן,

    אֶת שֶׁנָּתַתְּ אִם נָשִׂים

    עַל כַּפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם

    כַּף הַמַתָת צָרָה מֵהַכִיל.

     

    2013\05\3     ראובן עזריאלי