משה לקח- פרקי חיים.
שרה, לבית דוידוביץ, ויוסף לקח, מאנשי העליה השלישית, חברי גדוד העבודה בתל-יוסף, נישאו בשנת 1921.
ב 1928 עברה המשפחה מתל-יוסף למושב העובדים כפר יחזקאל.
ב 1929 נולד משה בצריף בית החולים בעין-חרוד, והובא לכפר יחזקאל.
ב 1935 עברה המשפחה לקרית- חיים, שכונת פועלים על יד חיפה.
כך נראתה קרית-חיים כשמשה היגיע אליה והוא בן שש: בתים קטנים, רבועים, בלב הדיונות הזהובות, לא הרחק מן הים הכחול.
לא כל נושאי ההשכלה הכלליים וענייני התרבות העברית עניינו את משה בלימודיו בביה"ס לילדי עובדים בקריה, אבל כבר אז נטבע בו הכיוון: חקירה עצמית, לימוד בנושאים המעניינים בלבד, בעיקר בתחומי עשייה ותבונת כפיים.
אחת יצירותיו הראשונות, במו ידיו, היה רדיו מנורות בקופסת בקליט אותו הרכיב על פי הוראות מחוברת סטנסיל, מחלקים אותם אסף אחד לאחד מחנויות במפרץ חיפה.
היה זה אך מתבקש שמשה יעבור ללמוד בביה"ס המקצועי שעל יד הטכניון העברי בחיפה, בשנים 1946-1944. .
בשנים 1947-1946 עבד משה בחברת החשמל, ושם עמדו על כישרונו בתחום חיבורי החשמל לבתים.
בקרית-חיים, מעוז תנועות הנוער החלוציות, השתייך משה לתנועת "גורדוניה" וב 1945 , התאחדה תנועה זו עם אגף בתנועת ה"מחנות העולים" וקמה "התנועה המאוחדת".במסגרת זו, ובהיותו בן 18 הצטרף משה ב 1947 להכשרת הפלמ"ח
בקיבוץ רמת-דוד.
בשלהי 1947, עם הישוב כולו, עם הפלמ"ח ועם חברי הכשרתו נוטל משה חלק במלחמה, במסגרת גדוד 8 של הפלמ"ח, בחטיבת הנגב, שבסיסו היה ברביבים ומשם יצאו למשימות של ליווי שיירות, שמירה על צירים שיהיו פתוחים, וקרבות באזור חלוצה-עסלוג'.
בחדש מאי 1948, בעת סיור מוקדם לקראת המערכה על כיבוש ביר עסלוג', שנועדה לנתק את ציר התנועה המצרי מעוג'ה אל חפיר לבאר-שבע – נפצע משה בידו השמאלית, מעל כף היד.
פציעתו של חייל, בעיקר במלחמת השחרור, שהייתה הקשה במלחמות ישראל, הייתה מקרה של יום יום. המיוחד בפציעתו של משה הייתה הדרך בה הוא, בכוח נחישותו, הציל את ידו מן הטיפול שיעדו לה רופאי בית החולים.
באותו חודש מאי 1948 שנפצע משה נכבש הכפר זרעין שבמעלה הגלבוע, מעל כפר יחזקאל, כפר הולדתו של משה.
כיאה למדיניות אותם ימים הוחלט לישב את זרעין, והכשרת רמת-דוד והכשרת רמת-יוחנן התאחדו להקים את קיבוץ יזרעאל. החברים התיישבו בבניינים הנטושים ובאבק חצרותיהם, ובערב פסח תש"י (1950),ממש לקראת ליל הסדר, האיר משה באור החשמל את חורבות הכפר, וכמו שנכתב אז :"מן העמק נראו האורות הבודדים במעלה הגלבוע ככוכבים זוהרים".
התיישבותה של הכשרת רמת-יוחנן ביזרעאל מסבירה באופן טבעי ביותר את הופעתה בקיבוץ הצעיר של זהר, בת דוחה ואברהם, בת רמת-יוחנן.
דרך הטבע הזו הובילה לחופה בל"ג בעומר תש"י (1950) בחיפה, ולחגיגת נישואין ביזרעאל וברמת יוחנן. רמת-יוחנן הייתה לביתם.
כשנה עבד משה במסגריה, ובשנים 1960-1952 עבד בחשמליה. כמו הרבה דברים בימינו שום דבר אז לא היה כמו היום: משה עבד לבדו, עם עזרה בעת צורך, ועשה במו ידיו ויכולתו את כל העבודות: מתח את הרשת המרכזית בחצר המשק, העביר צינורות לחוטים, חצב נקודות חשמל, העמיד לוחות חיבור בבתים החדשים, עשה את כל תיקוני החשמל, נתן שירות במכון החליבה ברפת, בלולים, במדגריה, במחסן בגדים, העביר את המרכזיה למקום בו היא נמצאת היום, התקין גנרטור וקבע מנורת חצר ראשונה ברמת-יוחנן.
ב 1957 סיים לימודים בהתכתבות בפקולטה לאלקטרוניקה בביה"ס הבינלאומי ,
ובשנת 1960 הפליג לארה"ב ולמד אלקטרוניקה בטכניון שבאוניברסיטת ניו-יורק
ואחר כך באוניברסיטת ניו-יורק עצמה, בה הוסמך ב 1962 כמהנדס.
ב1962 בדרכו חזרה מארה"ב נתבקש על ידי מישקי לבקר בתערוכה של תעשיית הפלסטיק שנערכה במילנו, ולהביא המלצה לגבי המוצר וחומר הגלם שכדאי להמר עליהם במפעל התעשייה המיועד ברמת-יוחנן. לימים נתברר שהמלצה זו הייתה האירוע המכונן שתולדותיו נמשכים גם היום.
בשנים 1976-1962, ארבע עשרה שנים, עבד משה בפלר"ם. בעקבות המהלך שרמת-יוחנן הלכה לקראתו נכנס ראשו ורובו ללמוד בעצמו את הנושאים הקשורים בתעשיית הפלסטיק, בעיקר במוצרי p.v.c. עוד כיום מפליא להיווכח עד כמה רחבים ומסועפים היו תחומי עבודתו ומעשיו:כמהנדס היה אחראי גם על אולם הייצור, גם על טיפול בנושאי אחזקה,גם עסק בתחומי הטכנולוגיה השונים, ומן העבר האחר עסק ברכש, בנושאי שיווק בחו"ל, וכן שקד על פיתוח והשיג הישגים כמו בתחום חותכי צד, חותכי רוחב,חיתוך בסכין חם, ועוד.
פלר"ם הייתה לביתו השני, ובשנים הראשונות אף לביתו הראשון. נדמה שלא נחטא לאמת אם נאמר שתקופה זו הייתה הקשה והמתישה בתולדותיו אך גם היפה מבחינת התעוזה, מיצוי הכישרונות, הדבקות במטרה, והביטוי המלא של יכולת היצירה.
אין לתאר עבודתו של משה במפעל ללא עבודתו הקרובה והצמודה עם מישקי ז"ל. מישקי כמנכ"ל המפעל ומשה כמהנדס המפעל הבינו זה את זה והשלימו זה את זה.
שניהם פעלו יחדיו להוצאתו של פלר"ם מחבלי הלידה של הייצור אל מרחבי השווקים; מהתחלות קשות ולעיתים מתסכלות אל התבססות מבטיחה. נחשוניותם של מישקי ומשה עם החברים האחרים שייסדו, הריצו וביססו את המפעל הייתה מסד הכרחי לעצמתו של פלר"ם כיום כמפעל משגשג ומצליח המשלח תוצרתו בארץ ובחו"ל, וסניפים לו ברחבי העולם וגם מפעלים הקים בכמה ארצות..
בשנים 1980-1976 שהו זהר ומשה באוסטריה במפעל סינסנטי שבוינה, המייצר מכונות לתעשיית הפלסטיק. משה עסק רובו ככולו בנושאי פיתוח במחלקת אקסטרודרים והזרקה.בין היתר עסק בפיתוח ברגים ואקסטרוזיה של לוחות שפלר"ם מסתייעת בהם עוד היום. כמו כן עסק בפיתוח אקסטרודר לפוליאתילן בעיקר לצורך ייצור צינורות. גם כאן נמצא הסדן למיצוי כישרונותיו
ויכולתו.
ב 1980 חזרה המשפחה לארץ, ומשה התחיל שוב תקופת עבודה ממושכת, בת עשר שנים, במפעלי "מילואות"- חברה לפיתוח משקי מפרץ חיפה. גם שם עסק בכמה תחומים: קיבל אחריות טכנית לציוד המפעלים השונים; עסק ברכישת מכונות ומכשירים ודאג להתקנתם ולהרצתם; היה במו"מ עם קבלנים וטיפל במכרזים.בשנים האחרונות לעבודתו ב"מילואות" עזר למנכ"ל המפעלים באימוץ קשרי חוץ עם שותפים, בניהול מו"מ עם בנקים בחו"ל לקבלת הלוואות ועשה להידוק הקשרים עם מוסדות מחקר באירופה ובארה"ב. שימש במשך שנתיים מנהל "מילודע"- המרכז למחקר ולפיתוח של "מילואות".
בשנים1992-1990 עבד משה ב"סמדר", סוכנות של ציוד לעיבוד מזון, כמו:משחטות, עיבוד תפ"א או מכונות לצרכי אריזה או מילוי.עסק במכירות בארץ ובשירות לקוחות.
בשנים 1994-1992 עבד ב"עינב", חברה להקמת פרוייקטים ברוסיה.היה נוסע ובא אל רוסיה , שכמה שנים לפני כן הייתה סגורה ומסוגרת. יחד עם חבריו עסק בהקמת המפעלים דרך התכנון, ההקמה, הפיקוח והמסירה להפעלה. המפעלים היו בתחומים של רפתות, מכוני חליבה, מחלבות, יצירת שמן,חממות ומפעלים לעיבוד בשר.
בשנים 1996-1994 עבד משה באחד ממפעלי "במעסף", זה שבקרית-שמונה, שפלר"ם
נכנסה בו לשותפות, והוא נקרא "פלסף". "במעסף" עסק בייצור פרופילים מ p.v.c לבניין ולתעשיה, וכן משקופי חלונות, שלבי תריסים, צינורות, תעלות חשמל וטלפון. במשך שנתיים היה נוסע עם בוקר לקרית-שמונה ושב עם ערב..
החל מ1996 סייע משה למרכז המשק בקיבוץ ולמחלקת הפיתוח בפלר"ם, כדי לעשות שימוש בניסיון הרב שצבר ובידע הרחב שאגר במשך השנים. כמו כן עומדת לרשותו מעבדה בה הוא מתקן מכשירי חשמל ואלקטרוניקה לכל דורש.
יוני 2008 .
משה לקח- פרקי חיים.
שרה, לבית דוידוביץ, ויוסף לקח, מאנשי העליה השלישית, חברי גדוד העבודה בתל-יוסף, נישאו בשנת 1921.
ב 1928 עברה המשפחה מתל-יוסף למושב העובדים כפר יחזקאל.
ב 1929 נולד משה בצריף בית החולים בעין-חרוד, והובא לכפר יחזקאל.
ב 1935 עברה המשפחה לקרית- חיים, שכונת פועלים על יד חיפה.
כך נראתה קרית-חיים כשמשה היגיע אליה והוא בן שש: בתים קטנים, רבועים, בלב הדיונות הזהובות, לא הרחק מן הים הכחול.
לא כל נושאי ההשכלה הכלליים וענייני התרבות העברית עניינו את משה בלימודיו בביה"ס לילדי עובדים בקריה, אבל כבר אז נטבע בו הכיוון: חקירה עצמית, לימוד בנושאים המעניינים בלבד, בעיקר בתחומי עשייה ותבונת כפיים.
אחת יצירותיו הראשונות, במו ידיו, היה רדיו מנורות בקופסת בקליט אותו הרכיב על פי הוראות מחוברת סטנסיל, מחלקים אותם אסף אחד לאחד מחנויות במפרץ חיפה.
היה זה אך מתבקש שמשה יעבור ללמוד בביה"ס המקצועי שעל יד הטכניון העברי בחיפה, בשנים 1946-1944. .
בשנים 1947-1946 עבד משה בחברת החשמל, ושם עמדו על כישרונו בתחום חיבורי החשמל לבתים.
בקרית-חיים, מעוז תנועות הנוער החלוציות, השתייך משה לתנועת "גורדוניה" וב 1945 , התאחדה תנועה זו עם אגף בתנועת ה"מחנות העולים" וקמה "התנועה המאוחדת".במסגרת זו, ובהיותו בן 18 הצטרף משה ב 1947 להכשרת הפלמ"ח
בקיבוץ רמת-דוד.
בשלהי 1947, עם הישוב כולו, עם הפלמ"ח ועם חברי הכשרתו נוטל משה חלק במלחמה, במסגרת גדוד 8 של הפלמ"ח, בחטיבת הנגב, שבסיסו היה ברביבים ומשם יצאו למשימות של ליווי שיירות, שמירה על צירים שיהיו פתוחים, וקרבות באזור חלוצה-עסלוג'.
בחדש מאי 1948, בעת סיור מוקדם לקראת המערכה על כיבוש ביר עסלוג', שנועדה לנתק את ציר התנועה המצרי מעוג'ה אל חפיר לבאר-שבע – נפצע משה בידו השמאלית, מעל כף היד.
פציעתו של חייל, בעיקר במלחמת השחרור, שהייתה הקשה במלחמות ישראל, הייתה מקרה של יום יום. המיוחד בפציעתו של משה הייתה הדרך בה הוא, בכוח נחישותו, הציל את ידו מן הטיפול שיעדו לה רופאי בית החולים.
באותו חודש מאי 1948 שנפצע משה נכבש הכפר זרעין שבמעלה הגלבוע, מעל כפר יחזקאל, כפר הולדתו של משה.
כיאה למדיניות אותם ימים הוחלט לישב את זרעין, והכשרת רמת-דוד והכשרת רמת-יוחנן התאחדו להקים את קיבוץ יזרעאל. החברים התיישבו בבניינים הנטושים ובאבק חצרותיהם, ובערב פסח תש"י (1950),ממש לקראת ליל הסדר, האיר משה באור החשמל את חורבות הכפר, וכמו שנכתב אז :"מן העמק נראו האורות הבודדים במעלה הגלבוע ככוכבים זוהרים".
התיישבותה של הכשרת רמת-יוחנן ביזרעאל מסבירה באופן טבעי ביותר את הופעתה בקיבוץ הצעיר של זהר, בת דוחה ואברהם, בת רמת-יוחנן.
דרך הטבע הזו הובילה לחופה בל"ג בעומר תש"י (1950) בחיפה, ולחגיגת נישואין ביזרעאל וברמת יוחנן. רמת-יוחנן הייתה לביתם.
כשנה עבד משה במסגריה, ובשנים 1960-1952 עבד בחשמליה. כמו הרבה דברים בימינו שום דבר אז לא היה כמו היום: משה עבד לבדו, עם עזרה בעת צורך, ועשה במו ידיו ויכולתו את כל העבודות: מתח את הרשת המרכזית בחצר המשק, העביר צינורות לחוטים, חצב נקודות חשמל, העמיד לוחות חיבור בבתים החדשים, עשה את כל תיקוני החשמל, נתן שירות במכון החליבה ברפת, בלולים, במדגריה, במחסן בגדים, העביר את המרכזיה למקום בו היא נמצאת היום, התקין גנרטור וקבע מנורת חצר ראשונה ברמת-יוחנן.
ב 1957 סיים לימודים בהתכתבות בפקולטה לאלקטרוניקה בביה"ס הבינלאומי ,
ובשנת 1960 הפליג לארה"ב ולמד אלקטרוניקה בטכניון שבאוניברסיטת ניו-יורק
ואחר כך באוניברסיטת ניו-יורק עצמה, בה הוסמך ב 1962 כמהנדס.
ב1962 בדרכו חזרה מארה"ב נתבקש על ידי מישקי לבקר בתערוכה של תעשיית הפלסטיק שנערכה במילנו, ולהביא המלצה לגבי המוצר וחומר הגלם שכדאי להמר עליהם במפעל התעשייה המיועד ברמת-יוחנן. לימים נתברר שהמלצה זו הייתה האירוע המכונן שתולדותיו נמשכים גם היום.
בשנים 1976-1962, ארבע עשרה שנים, עבד משה בפלר"ם. בעקבות המהלך שרמת-יוחנן הלכה לקראתו נכנס ראשו ורובו ללמוד בעצמו את הנושאים הקשורים בתעשיית הפלסטיק, בעיקר במוצרי p.v.c. עוד כיום מפליא להיווכח עד כמה רחבים ומסועפים היו תחומי עבודתו ומעשיו:כמהנדס היה אחראי גם על אולם הייצור, גם על טיפול בנושאי אחזקה,גם עסק בתחומי הטכנולוגיה השונים, ומן העבר האחר עסק ברכש, בנושאי שיווק בחו"ל, וכן שקד על פיתוח והשיג הישגים כמו בתחום חותכי צד, חותכי רוחב,חיתוך בסכין חם, ועוד.
פלר"ם הייתה לביתו השני, ובשנים הראשונות אף לביתו הראשון. נדמה שלא נחטא לאמת אם נאמר שתקופה זו הייתה הקשה והמתישה בתולדותיו אך גם היפה מבחינת התעוזה, מיצוי הכישרונות, הדבקות במטרה, והביטוי המלא של יכולת היצירה.
אין לתאר עבודתו של משה במפעל ללא עבודתו הקרובה והצמודה עם מישקי ז"ל. מישקי כמנכ"ל המפעל ומשה כמהנדס המפעל הבינו זה את זה והשלימו זה את זה.
שניהם פעלו יחדיו להוצאתו של פלר"ם מחבלי הלידה של הייצור אל מרחבי השווקים; מהתחלות קשות ולעיתים מתסכלות אל התבססות מבטיחה. נחשוניותם של מישקי ומשה עם החברים האחרים שייסדו, הריצו וביססו את המפעל הייתה מסד הכרחי לעצמתו של פלר"ם כיום כמפעל משגשג ומצליח המשלח תוצרתו בארץ ובחו"ל, וסניפים לו ברחבי העולם וגם מפעלים הקים בכמה ארצות..
בשנים 1980-1976 שהו זהר ומשה באוסטריה במפעל סינסנטי שבוינה, המייצר מכונות לתעשיית הפלסטיק. משה עסק רובו ככולו בנושאי פיתוח במחלקת אקסטרודרים והזרקה.בין היתר עסק בפיתוח ברגים ואקסטרוזיה של לוחות שפלר"ם מסתייעת בהם עוד היום. כמו כן עסק בפיתוח אקסטרודר לפוליאתילן בעיקר לצורך ייצור צינורות. גם כאן נמצא הסדן למיצוי כישרונותיו
ויכולתו.
ב 1980 חזרה המשפחה לארץ, ומשה התחיל שוב תקופת עבודה ממושכת, בת עשר שנים, במפעלי "מילואות"- חברה לפיתוח משקי מפרץ חיפה. גם שם עסק בכמה תחומים: קיבל אחריות טכנית לציוד המפעלים השונים; עסק ברכישת מכונות ומכשירים ודאג להתקנתם ולהרצתם; היה במו"מ עם קבלנים וטיפל במכרזים.בשנים האחרונות לעבודתו ב"מילואות" עזר למנכ"ל המפעלים באימוץ קשרי חוץ עם שותפים, בניהול מו"מ עם בנקים בחו"ל לקבלת הלוואות ועשה להידוק הקשרים עם מוסדות מחקר באירופה ובארה"ב. שימש במשך שנתיים מנהל "מילודע"- המרכז למחקר ולפיתוח של "מילואות".
בשנים1992-1990 עבד משה ב"סמדר", סוכנות של ציוד לעיבוד מזון, כמו:משחטות, עיבוד תפ"א או מכונות לצרכי אריזה או מילוי.עסק במכירות בארץ ובשירות לקוחות.
בשנים 1994-1992 עבד ב"עינב", חברה להקמת פרוייקטים ברוסיה.היה נוסע ובא אל רוסיה , שכמה שנים לפני כן הייתה סגורה ומסוגרת. יחד עם חבריו עסק בהקמת המפעלים דרך התכנון, ההקמה, הפיקוח והמסירה להפעלה. המפעלים היו בתחומים של רפתות, מכוני חליבה, מחלבות, יצירת שמן,חממות ומפעלים לעיבוד בשר.
בשנים 1996-1994 עבד משה באחד ממפעלי "במעסף", זה שבקרית-שמונה, שפלר"ם
נכנסה בו לשותפות, והוא נקרא "פלסף". "במעסף" עסק בייצור פרופילים מ p.v.c לבניין ולתעשיה, וכן משקופי חלונות, שלבי תריסים, צינורות, תעלות חשמל וטלפון. במשך שנתיים היה נוסע עם בוקר לקרית-שמונה ושב עם ערב..
החל מ1996 סייע משה למרכז המשק בקיבוץ ולמחלקת הפיתוח בפלר"ם, כדי לעשות שימוש בניסיון הרב שצבר ובידע הרחב שאגר במשך השנים. כמו כן עומדת לרשותו מעבדה בה הוא מתקן מכשירי חשמל ואלקטרוניקה לכל דורש.
כתב איציק לקח, יוני 2008 .
