חיים ארזי
מענטש. חיים היה מענטש, תואר שאין לו מקבילה בשפה העברית ורק מעטים הם הראויים להתכנות בו. וכשעברה בליל שבת הידיעה כי איננו, מפה לאוזן ומסלולרי לסלולרי, עברה גם איזו אנחה כללית של צער ממבשר למקבל בשורה, אנחה השמורה לַאהובים באמת, למי שמעולם לא רכש לו אויבים, הגם שהיה לא פעם בשדות קרב.
חיים נולד ב-1943 בקהיר. אביו, משה כהן-ארזי, בן למשפחה טבריינית ותיקה, גדל ביפו והיה בוגר "גימנסיה הרצליה". הוא גורש מיפו למצרים ע"י השלטונות העות'מאנים בעשור השני של המאה העשרים.
בקהיר הקים לימים משפחה עם רינה, בת למשפחת שמש, אחת מארבע המשפחות הגדולות של יהודי מצרים. ארבעה ילדים נולדו להם. ויקטור, הוא חיים, היה בן הזקונים. את שמו זה, החדש, נתנה לו אמו, כשהם כבר בארץ, כאות וכסימן להצלתו מתאונה קשה שקרתה לו ביפו ב- 1950.
שנותיו הראשונות של חיים עברו בביתם בקהיר בסמטת יוסף לוי. ב-1949, שנה לאחר קום המדינה, עלתה המשפחה ארצה. חיים, שהיה אז בן שש, זכר את העזיבה לפרטיה. הם עזבו בגלוי והותירו מאחוריהם את כל רכושם, מלבד כמה פריטים הקשורים לליל הסדר ועוד חפצים מעטים שלקחו עמם בארגז קטן. עוד השאירו מאחור את שפות הדיבור ועם ההתערות בישראל שבו לעברית, שפת אמו של אביו שהיה דור ששי בארץ.
תחנתם הראשונה בארץ היתה מחנה עולים מצפון לנתניה. אוהל הודי מברזנט עם ריח נוראי היה להם לבית. בלילה הראשון התנופפו יריעות האהל ורוח חזקה הביאה מן הים רסיסי חול שחדרו אל תוך הפה והאף. שגרת החיים במחנה העולים כללה גם לימודים בבית ספר זמני שהוקם שם ואח"כ בבית ספר ביאליק בנתניה.
במחצית שנת הלמודים בכתה ג' עברה המשפחה לטבריה, בשביל אביו היה בכך משום סגירת מעגל.
ב-1952, כשהוא בן 9 בלבד, התייתם חיים מאמו. שנים ספורות אחר כך, כשהוא כבר נער ברמת יוחנן, מת עליו גם אביו.
ב-1957 דבק בחיים חיידק הקיבוץ. בביקוריו אצל אחִיו שלמד בנהלל הוא גילה את חווית החיים בחבורה ואת חיי הכפר. משהיה אחִיו של חיים בגרעין שהתגבש ברמת-יוחנן לקראת הגיוס, עבר אליו חיים והצטרף לכתת בני גילו בחברת הנוער המקומית, "ניות".
כאביו בשעתו כך גם חיים עשה הכל כדי לסגל לעצמו את דמות ה"צבר" חבר הקיבוץ. בחזותו, בעיסוקיו, ברצינותו בעבודה ובהזדהות עם דרך החיים.
ימי חברת הנוער זכורים היו לו כתקופה נהדרת: "היה כיף לחיות פה, ולעבוד פה וללמוד אצל צביקה קרניאל ואצל שמשון אילת ואצל עדה לקח" ולחסות בצילה של עדה לרנר, המטפלת, "שהיתה כמו אמא לכולם". בכִתה פגש את מרים, לבית אלוני, שנעשתה שותפתו למסע חייו מאז ועד נשימתו האחרונה.
כילד עבד בנוי, ברפת, בגן הירק. בכל ענף עבד בשמחה. נפשו נקשרה בעבודת האדמה. היה גאה לעבוד עם בני המשק הבוגרים.
כמשפחה מאמצת זכה במשפחת יפה, שלמה ולורה וארבעת הבנים. כבנים מאומצים נוספים שאספו לחיקם הפך גם חיים לחלק מן המרקם המשפחתי ובילה עמם בארוחות משותפות, במשחקי קריקט ובנסיעות.
מעולם לא חש מופלה מבני המשק שנולדו כאן, בחובות או בתנאי החיים. ככל שעבר הזמן וככל שהתבגרו הלכו והשתפרו, הלכו ונבנו, היחסים בין חניכי חברת הנוער לילידי המקום.
חיים נקשר בעבותות לרמת יוחנן. כבר בשנותיו הראשונות, עוד טרם הגיוס לצבא, החליט שכאן יהיה ביתו.
באוגוסט 1961 התגייס לצבא. היו אלה שנים שקטות יחסית, אך עד לשחרורו ממילואים חווה שנים רבות של מלחמות, אותן נשא בלבו לפרטי פרטיהן עד יומו האחרון.
חיים נענה לבקשת חבריו והצטרף לגרעין נח"ל. לאחר שנת הכשרה בהיאחזות נוטרה ובקיבוץ יפתח יצא לאימון המתקדם והפך לצנחן כפי ששאף להיות עוד טרם השרות.
שירותו הצבאי עבר על מי מנוחות, "רק התאמנו והתאמנו" – סיפר, זה היה בתקופה השקטה הארוכה ביותר שידעה המדינה בין מלחמות, בין מלחמת קדש ומלחמת ששת הימים.
עם השחרור חזר לקיבוץ והשתלב במערך העבודה בענפי השדה והמטע: בבננות, בפרדס ובכותנה. כאן קבע את ביתו, כאן הקים לימים את המשפחה.
חוויות המלחמה משנות שירותו במילואים בחטיבה 55 של הצנחנים ליוו את חיים לכל אורך חייו, ליווי שייסורים וגאווה שלובים בו: זכרונות הקרב העקוב מדם בגבעת התחמושת ב-1967 וגאוות שחרור ירושלים, מלחמת ההתשה בתעלה ובגבול ירדן, מלחמת יום הכפורים בחזית הדרום, כולל חציית התעלה, ומלחמת שלום הגליל.
חיים זכר כל פרט. ביחוד זכר את חבריו שאיבד בקרבות. היה נכון לספר שוב ושוב, ללא לאות, בטקסי יום ירושלים בקיבוץ ובכיתות בית הספר. מדי שנה, "כמו שעון", היה נוסע אל העצרת הממלכתית בגבעת התחמושת. לפני כשנתיים, תוך כדי מחלתו הקשה האחרונה, הלך בעקבות זכרונותיו ותעד את חוויותיו בקרב גבעת התחמושת בסרט נוגע ללב ומפוקח.
ב-1979 עבר לשרת בחפ"ק של אלישע בחטיבת החרמון והתמחה בהפעלת "חתול שלגים". הוא מספר שעשה שם חיים משוגעים, שעסק בחינם במה שאנשים אחרים משלמים עבורו המון כסף. הגיע לפינות שרק כלי הרכב שלו היה מסוגל להגיע אליהן. שלוש שנים המשיך לשרת במילואים בהתנדבות, גם אחרי גיל הפרישה המקובל.
ב-1967, ב"שש אחרי המלחמה", נישאו חיים ומרים בחתונה קיבוצית אופיינית עם עוד שני זוגות. כאן התחילו החיים האמתיים, כך לדבריו, באזרחות, בעבודה ובמשפחה.
כאן התחיל להיבנות התא המשפחתי אותו הם מטפחים עשרות בשנים ביחד, תמיד ביחד.
"אנחנו משפחה חמה", אמר, "תמיד עם הילדים, גם בשנים של הלינה המשותפת…, תמיד עושים עוד סיבוב בלילה לראות שכולם ישנים, שהם מכוסים…, בכל מזג אויר". "טיילנו המון בשבתות לואדי, לפרדס, לשדות", סיפר. "סעודות שבת היו תמיד בחוג המשפחה למרות שאני באופן אישי אוהב את חדר האוכל, תמיד אהבתי".
ולצד כל זאת, היה חיים תמיד איש עבודה, כל עבודה. חרוץ, נמרץ, מלכלך ידיים. למעשה לא זכה לצאת לגמלאות, שכן יום עבודתו האחרון היה יום פרוץ מחלתו. הוא התחיל בבננות – הענף של הצנחנים, 6 שנים עבד בפרדס, בלול, בנשירים, במוסך ו-11 שנה בגד"ש. 8 שנים מתוכן היה אחראי לקו-נוע, אותו כלי רחב כנפיים שנועד לכסות בהשקייה שטח של מאות דונמים. יום ולילה היה מוזעק לתקן תקלות.
ב-1990 נכנס לפלר"ם כנהג משלוחים וגם שם הרגיש שהגיע למקומו. משווק את מוצרי החברה בכל רחבי הארץ, אין מקום שהוא רחוק מדי ואין חבר הזקוק לטרמפ שלא מתקשר תחילה לחיים. היה קם בשמחה לעמל יומו, יוצא עם המשאית העמוסה בלוחות עם הנץ החמה וחוזר לאחר שקיעתה. נהנה, כך סיפר, מכל מטר שהתקדם. יום יום היה יושב על כסא הנהג הנוח, בתא ממוזג, גומע כ-100,000 ק"מ בשנה, מטייל, שומע בדרך שירים עבריים האהובים עליו כל כך, רואה נופים ועוקב אחרי התפתחות נתיבי התחבורה. והלקוחות, ממש חבריו – מזהים את אופיו הנוח, את חיוכו הכובש.
ומחוץ לשעות העבודה- חיים איש של חברה, של קהילה. כאיש צעיר השתתף בפעילויות הספורט, ביחוד במשחקי כדורסל, במשלחות צלילה לאורך חופי הארץ ובסיני, עסק בצילום והדפסה במעבדת החובבים שהיתה כאן.
כשם שהיה בעל עוטף למרים ואבא משוגע לדקלה, עידן, רענן ושני, כך היה חיים לסבא מחבק לכל הנכדים הרבים שנולדו עם השנים. פלא שכולם נותרו סביב לשולחנו, כאן ברמת יוחנן? ומי שאוהב כל כך, כטבע, גם זוכה לאהבה, מי שמחייך כל-כך לעולם – גם העולם מחייך אליו, ומי שמעניק כל כך – לא נעזב לעת ההחלשות. בשנות המחלה היה חיים עטוף ונעטף, וכדרכו- אסיר תודה על כל עזרה, על כל התעניינות, על כל מגע. ומרים, מרים היא אוצר של מסירות, לביאה, רבות נשים עשו חָיִל, מרים, אך את עלית על כֻּלָּנָה.
חיים היה הנהג של חייו. בצמתי הכרעה רבים ניתב את חייו ובחר את דרכו, והיה שלם ושמח בדרכו זו.
"אנשים צנועים באמת גם מותם חרישי", כתב המשורר עלי אלון, וחיים היה צנוע ומצניע לכת. צר לנו עליך, חיים. נעמת לנו מאוד. אשרי המקום שאלו בניו.
ליקטה מהארכיון כתבה וערכה: נורית פיינשטיין
