דניאל יפה

אל הקול החזק והאמיץ הזה, אני אתגעגע – עיינה

לפני שבועיים ערכנו אירוע מיוחד, יום הולדת 67 מוקדם לאבא. סיפרתי שם על אבא שלי בפן הציבורי שלו. בשנים האחרונות, זהו תחום עניין שחלקנו, מתוך העיסוק המקצועי של שנינו. שוחחנו על כך הרבה, וזה הגיע לשיא במהלך הנסיעה לסן פרנסיסקו, שקיווינו שתציל אותו, או לפחות תקנה לנו עוד קצת זמן איתו. כמה אני שמחה על האירוע הזה, בו אבא ישב ושמע את כל הדברים שנאמרו עליו – עוד בחייו, ולא אחרי מותו.

לפני שבועיים דיברתי על כך, שהרבה פעמים הרגשתי שאבא שלי הוא שונה. שהסטנדרטים שהוא מציב – לעצמו וגם לנו – גבוהים יותר משל אחרים. מאחר וחינוך הוא תהליך הקורה דרך התחככות בבני אדם ולאו דווקא בין כותלי הכיתה, גדלתי לתוך מציאות שהיום אני יודעת שביטאה את השקפת עולמו, אשר יצקה בי את תבניתו:

–לשאול אותנו במהלך טיול משפחתי – "מה אתם בוחרים: את הדרך הקצרה או הדרך היפה?" ולקחת אותנו, למרות המחאות, בדרך "היפה", כי הדרך היא לפעמים העיקר 

–להכריח את יפעת ואותי לתרגל רתכות, ללמוד לקדוח ולהשתמש בדיבלים או להחליף פנצ'ר, לא כי הוא פמינסט דגול, אלא כי חשוב לו שנהיה עצמאיות, ותהיה לנו יכולת בחירה

–להחליט שאם התחצפתי למנהלת חטיבת הביניים והודעתי לה שאני לא מוכנה להכין שיעורים כי זה "מיותר ולא חוקי", זה לא יכול לעבור בשתיקה. לא בגלל המרידה בסמכות, אלא כי זה פשוט לא נכון לפי חוק החוזים הכללי ועל בריקדות עולים רק עם חומר בדוק ומבוסס

המורשת המקצועית והציבורית שאבא שלי השאיר, היא הרצון להגדיר, לנסח ולתקף, נורמות אתיות ראויות. מתוך אמונה בבני אדם, בשכל הישר ובחוכמת ההמונים ולא מתוך צדקנות, התנשאות או אגו. צריך קולות ברורים וחזקים שיבהירו כי לא כל ה"אפשרי" מבחינה חוקית הוא "מוסרי" מבחינה אתית וחברתית. 

לאבא שלי היה קול ברור וחזק!

זה הקול שאהבנו לשמוע:

קול שקורא "תותקה" – ושלוש בנות מסתובבות לראות, למי התכוון?

שמרעים "ילד פלא" או "נומיצה" ברחבי הקיבוץ.

זה הקול שמרגיש לי בית, שנותן תחושה שהכל יהיה בסדר.

אל הקול החזק, הצלול והאמיץ הזה, אני אתגעגע מאוד.

כל מאודי צרור כאן ברמת יוחנן – דניאל

(דברים שנכתבו על ידי דניאל שבועיים לפני מותו למפגש משפחה וידידים…. )

גורלנו בחלקת חיינו שהוקצתה לנו, מכתיב לנו לפעמים לוח זמנים קצר, המותיר בידינו זכות בחירה קטנה, ללא קשר עם רצונותינו וציפיותינו.

כל היקר האהוב ובעל חשיבות לנו ולידידינו המקיפים ומחבקים אותנו, נראה פתאום חד פעמי ומתכנס למסדרון קצוב שאיש אינו יודע, איזה מין של אור – משתקף לו מעברו השני.

כל חיינו בנויים על מפגשים ופרידות. כשנולדנו באנו אל העולם –  לנפשנו. וכל שנותר לנו – לעצמנו – הלא הם – מפגשים ופרידות, ומה חותם וזכרון השארנו לאהובינו וידידינו.

כל שמבקש אני היום הוא להודות לכל האנשים הרבים [… ) אשר נמצאים כאן, איתנו,  ולרבים אחרים שאינם כאן. רוצה אני להודות לכל אחד מכם, על ההזדמנות והמפגש אשר נקרו בחיינו, ועל שניתנה לי הזכות לחלוק עימכם זמן משותף ביחד.

אשתי ואני, איננו רגילים ואיננו אוהבים להיות במרכז תשומת הלב. עיקר מעיינינו בשנות חיינו הבוגרות וביתר שאת – בשנים האחרונות, הוא מתן שרות הוגן בקהילה הנפלאה בה אנו חיים ולגדל ולטפח את בנינו ונכדינו במשפחה מלוכדת ומאושרת.[…] 

ואחרון וחשוב לי מכל – 

נשאלתי לאחרונה – מי אתה? ואני השבתי ללא מחשבה יתרה וכמו תקליט שחוק – דניאל יפה – רמת יוחנן -. זאת האמת העירומה – אני וזהותי הם רשימות בלתי מסתיימות של שמות אנשים, שהיו ועודם בינינו, זכרונות של מפגשים ופרידות בשנים בהם התעצבה אישיותי ופני הדור אליו אני שייך.

כל מאודי צרור כאן ברמת יוחנן בין האנשים, החברים והידידים אשר במקום הזה.

ועל כל אלה אני מבקש להודות לאשתי, ולמשפחתי ולכולכם…

קרא בהלוויה – עירא

שימו לב – עשינו היסטוריה – דניאל יפה

לפני כשבועיים עברה הנהלת חשבונות למקומה החדש.

בית הקומותיים שימש אותנו למעלה מ 60 שנה. חברים רבים וטובים מביננו כילו את מיטב זמנם ומרצם ברישום תולדות המקום בלשון זכות וחובה, מספר ושורה וטעות ותיקון ודו"ח.

בהתחלה בכתב, בעיפרון ומוחק ובכרטסות, ובחשבוניה ובאקזקטה ובמכונת חישוב וכרטסות לקלידה במילואות ובמחשב הראשון והשני והשלישי ועד לימינו אנו…

ואני זוכר אותם – רבים וטובים – נשים וגברים במיטב שנותיהם, עולים ויורדים בבית הזה ומשמשים בתפקידם, איש על פי יכולתו ומידותיו.

וישן מפני חדש – תוציאו.

היתה לנו הזכות והחובה לתכנן את הנהלת החשבונות במקומה החדש. שיהיו בו המרחב והשקט, שישמר בה אופייה הציבורי והמקצועי. שתהיה למקום אשר הציבור שמח לקבל בו שירות ענייני ומכובד, והעובדים שמחים לעשות זאת כל יום – מחדש.

ואני בשם צוות הנהלת החשבונות, חברים ושכירים, מבקש להודות לרבים וטובים – שסייעו בידינו.

ראשית – לאיציק, אליעזר ונתי – צוות ממלאי התפקידים – אשר בעקשנות ונחישות פעלו למימוש הרעיון: עוברים! וכולם!. אתם עשיתם זאת – וזו זכותכם.

שנית – לאופיר למיכל ולרם – וכל צוות הבניין, שתיכננו ומחקו, שינו וזימנו ועבדו קשה ועשו את כל הדברים הנחוצים – בשביל שזה יקרה.

שלישית – ליורם ולצוות המתכננות והנגרים שלו על הריהוט הנאה – הבנייה וההתקנה.

רביעית –  לאנשי המחשב בראשותו של אורן, אשר מזמן הם "האח התאום" שלנו בכל דבר ועניין, על ההתקנה המהירה, השקטה העניינית והמוצלחת של כל ציוד המיחשוב.

וחמישית – באופן מיוחד, ובהתרגשות מה, לידדנו ומנהלנו – נתן אבן דר, "המפאיניק האחרון". הוא האדם, אשר כל דבר מה חסר ערך, אשר יכול היה להפוך למלחמת עולם – נגמר אצלו בפשרה שקטה ועניינית ובתוספת טפיחה על השכם.

ולכולנו – שיהיה לנו בית אשר שירות טוב ומאור פנים יהיו עניינו וסימנו – כל ימיו.

5.8.2011

לכל דור – יום כיפורים משלו – דניאל יפה

יום הכיפורים שלי אירע לפני 40 שנה. לא אני בחרתי את המועד, כפי שאדם אינו בוחר את גורלו. במקרה שלי – בחר אותו כנראה נשיא מצרי. למה יום כיפור ולא כל יום אחר בלוח השנה? – כשיורדים לפרטים – רק טקטיקה תחמנית השמורה ליריבים, יכולה להסביר את הקישור הזה שעשה המצרי בין היום הקדוש לבין המלחמה שפתח בה. אך התוצאה ההיסטורית – דביקה ומעצימה מאין כמוה – לדורות.

במרחק של 40 שנה – רוב המעגלים שנפתחו לי במלחמה ההיא – נסגרו מזמן. רוב הפערים שנפערו לי אז בסערת הימים הראשונים של המלחמה – רק העצימו את ההלם בו הייתי שרוי, אבל היום אני יודע – זה רק הגודל, העוצמה, התכיפות, והזעזוע מקריסת עולם הציפיות של נער מתבגר, בן 24, הניצב באחת, במשך מספר חודשים, מול ניסיונות חיים, אשר היו מתגשמים ברובם במהלך רגיל של מחזור חיים, בן שנים רבות.

מה לא היה שם? שבר ההבטחה, אבדן המנהיגות, כשל הפיקוד, חוסר האמינות, השקרים הקטנים והגדולים.

ומעל הכל – תחושת האופק שנסגר – העולם כולו הפך באחת להיות, מה שרק אני רואה. החיים התגלגלו אז לשעתם, מרגע לרגע, משעה לשעה ואין בלתם. במשך כמה שבועות הפכו החיים של רבים, בחזית ובעורף, להיות עניין של כאן ועכשיו – כאשר הסיכוי לימים אחרים – פשוט לא נתפש. היו אז ימים שלא היה צל מושג מה קורה מסביב, מה קרה בבית? מה קרה בחזית? לא היו טלפונים, הרדיו שיקר, המנהיגים דיברו סיסמאות וגימגמו. הס מלהזכיר חברים, מכרים, מי עדיין קיים?

ומן הצד השני – היתה נחישות, היתה חברות, היתה עמידה נחרצת, היו גילויי גבורה – עד כלות.

וכך כמו רבים אחרים באותם ימים – הייתי נכה והלום מעוצמת האירועים וקצבם. ישבתי לי במקומי, בעמדתי, במעוזי, והייתי מר נפש.

לקח לי מספר שנים להבין את מה שלא הבנתי אז, בסערת ימי המלחמה. מלחמה כאירוע אישי, היא סוג של חווייה אישית המעצבת ניסיון חיים וזהות שלא ישכח לעולם. כל דור יהודי עובר אותה לצערנו, לאורך ההיסטוריה שלנו, בדרכים ובהזדמנויות שונות ומשונות.

הקיבוץ הזה עבר אירוע מלחמה במלחמת העצמאות. היו אלה שכנים, שהשנאה העבירה אותם על דעתם ופתחו את דלתם בפני מבקשי רעתנו.

אבי ואימי חוו מלחמה במלחמת העולם אשר הפרידה בינהם למשך 5 שנים. את הבדידות, חוסר הוודאות, הגעגועים והתקווה הכל כך רחוקה, לימים טובים שיגיעו, קראתי במכתביהם. אבותיהם עברו אותה, איש בדורו ובמקומו, בשנאה, ברדיפות, בפרעות ובהשמדה.

בשנים שעברו מאז המלחמה ההיא, השתתפתי במלחמות נוספות. באחת מהן הייתי בין הלוחמים ובבאות אחריה  – כצופה בחדר מוגן. בכל אלה הייתי כבר מוכן, הייתי בשל. הכרתי את תחושת סגירת האופק, זכרתי את "הבלגן" כאשר התותחים רועמים, את המקריות, את המנהיגות שכושלת בשעת מבחן, את המזל הטוב והמזל הרע, גיליתי בנקל את אותם חיילים, קצינים ואנשים צעירים הלומים, שזה היה להם נסיונם הקשה, הראשון בחייהם. הושטתי להם יד וסייעתי להם ככל יכולתי.

וכך פונה אני אל הדור הצעיר, אלה היושבים כאן, ואל אלה העוסקים בשלהם במקומות אחרים. פונה אני ומבקש רשות – ללמד, להתריע, להודיע, להזהיר, לעודד ולחבק – ולומר לכם – לכל דור יש יום כיפורים משלו.

אם כך תשאלו – מה היה כל כך מיוחד במלחמה ההיא?

המיוחד הוא בצירוף הנסיבות.

מדינת ישראל היתה בימים ההם בדיוק בת גילנו – בת 25. היום – לאחר 40 שנה במבט לאחור אני יודע – כי בימי המלחמה ההיא חלה התלכדות מדהימה, חד פעמית אפשר לומר,  בין מהלך התבגרותנו האישית לבין תהליך התבגרותה של הישות הלאומית שלנו.

גם היא – כמונו, בימים ההם, בת 25 בלבד, התעוררה בשתיים בצהריים, אל מציאות חדשה, אלימה, ואל פער ציפיות נורא וקשה, בין מה שהיא רצתה להיות וחשבה שהיא, באותם ימים, לבין מה שמנהיגיה, אזרחיה, וחייליה הובילו אותה.

במהלך שנות דור מאז הקמתה, חיה מדינת ישראל החדשה במה שנראה היום, במבט לאחור, כאופוריה של "לראשונה מאז 2000 שנה". כל כביש, כל מפעל, כל ישוב, כל ארוע, היה ראשוני, מיוחד, חלוצי, סיבה למסיבה ולנאומים חוצבי להבות. יחד עם הראשוניות באה גם האחידות והיחידות. שלטון אחד, מנהיג אחד, רדיו אחד, דעה אחת, ותחושת מצור מטופחת בקפידה. ההזדהות והלכידות שליוו את הקמת המדינה החדשה העצימו את עצמן ויצרו מונוליטיות של הסכמה.

ואז באה מלחמת ששת הימים, עם תקופת ההמתנה והניצחון בעקבותיה, ובמחיר לאומי זעום הביאה את תחושת המצור שטופחה במשך שנים להתפרצות בלתי נשלטת של תחושת עוצמה וכוח. בעוד שחצי עם מתרגם את הניצחון ל"אתה בחרתנו מכל העמים" וחוגג את בוא ימי המשיח, עוסק חצי העם השני בהוללות משכרת של הנאות החיים וסגידה לכוח. הניצחון ההוא של 1967, היה גדול מדי, מוחלט מדי, ובנה בהתמדה ובשקט, במשך 6 שנים תמימות, את התפאורה הלאומית, לשבר הציפיות הגדול והנורא שבא עם מלחמת יום כיפור.

תמיד זוכרים את הפעם הראשונה. כך זה בחיים האישיים, כך זה בחיים הלאומיים.

לדור שלי – זה קרה בשני המישורים גם יחד. באותם ימים ובאותם חודשים חווינו גם שבר אישי וגם שבר לאומי. היינו שם ושרדנו. השתתפנו, התגברנו, והתבגרנו.

אם כך, מדוע עומד הנני כאן וגוזל את תשומת ליבכם בערב חגיגי כזה, עם חשבון נפש שדינו לאחר 40 שנה, בעצם שיכחה?

חלק מניסיון החיים האנושי – עניינו התנסות החייבת להיעשות בידי בעליה. משל "כל החפץ להימנע מלהירטב, חייב לדרוך בכמה שלוליות עם מים עכורים". ולא יועיל אם תלמד, תזהיר, תאסור, תימנע, תחסום. זהו טבע האדם ודרך חייו. על כן – כל דור – לומד משגיאותיו שלו, אך בשל טבע אנוש, אינו יכול להעביר את ניסיונו המר – לבאים אחריו.

חלק אחר מניסיון החיים האנושי, עניינו מורשת העוברת מדור לדור. השואה היא מורשת שדינה לעבור מדור לדור. מלחמת העצמאות על מצוקותיה וקורבנותיה – היא מורשת כזו. כך גם מלחמת יום הכיפורים. זאת המלחמה שהיתה לפני 40 שנה ונסתיימה – סיפורה, סימניה, תסמיניה, גבהות הלב והשבר שבא בעקבותיו, מתדפקים על דלתנו מדי דור ואינם מרפים. מבקשים לעצמם בשר טרי וצעיר וחדש – קרבן למולך.

הזוכר – נרטב בצוננים והשוכח – נכווה ברותחין.

ערב יוה"כ תשע"ד

במפגש בבית אלפא – שנת ה – 80 לרמת יוחנן – דניאל יפה

מה אתה כל כך מתרגש מאיזה ביקור בבית אלפא? שאלה אותי אשתי הבוקר.

הרשו לי לשתף אתכם. זאת באמת התרגשות.

אני – נולדתי 9 שנים לאחר ה"מפץ" ההוא ולמדתי – כי שורשי נעוצים – גם באירוע ההוא.

מה הוביל חבורת אנשים, מן היפים והמוכשרים שיכולה הדעת  להעלות, לגדוע ולנתק חבלי שותפות ועשייה בני 18 שנים, לנטוש את הבתים שבנו, את העצים שנטעו, ובמקרים קשים גם את בני משפחתם, ולהגר למקום חדש, זר ולא מוכר?

איזו סערה פרעה בהם? איזה טלטלה אחזה בהם? לאיזה תהומות שנאה וכעס הגיעו בנפתולי המריבה ההיא, שחצתה בין ידידים, שותפים ובני משפחה?

ככל שלמדתי, אף אחד מאיתנו בני הדור השני, אינו יודע להבין ולא יוכל להסביר במילים ובהגיון המקובלים עלינו את פשר האש ההיא שאיכלה את אבותינו.

המפץ ההוא, שיאו היה בחודש מאי 1940 לפני 70 שנה. העולם כולו היה אז כמרקחה: מלחמת העולם חצתה גבולות, צרפת בלגיה והולנד נכבשו באותם ימים בדיוק על ידי הנאצים, אנגליה וצרפת החופשית נאבקות בשארית כוחותיהם על חייהן בחוף דונקירק, העם היהודי עומד לפני השמדתו באירופה,

והאירוע ההוא – קטן ושולי בהיסטוריה – מתועד לפרטי פרטיו בארכיונים – נשכח בין ניירות מצהיבים.

חומת שתיקה וניכור עמדה מאז בין בית אלפא ורמת יוחנן. הדור השני – שמר על קשרי משפחה. אך הדור ההוא שהיגר ועזב את בתיו משני הקיבוצים כאחד, לא סלח ולא שכח. טעם השנאה והעלבון מן הימים ההם לא כהה ולא דהה עד יום מותם.

מעולם לא נערך מאז מפגש פיוס בין ציבורי הקיבוצים. לא בקרו מעולם אחד בחצרי השני, לא דיברו אחד אל השני מילות פיוס ונחמה.

היום – בציון 80 שנים לקיבוץ רמת יוחנן, ו 90 שנים לקיבוץ בית אלפא, אולי בפעם הראשונה, הזכורה לי – באה קבוצה כל כך גדולה של בני הדור השני, השלישי והרביעי למקום הבערה ההיא, בחיוך ובסבר פנים, לבקש ולאחוז מחדש בקצה החוט שנקרע.

ועל כך – אני כל כך מתרגש – ושמח.                                            26.3.2011