ציונה איננה – נורית פיינשטיין
ציונה איננה. לא בבת אחת הלכה לעולמה, אלא נמוגה לאיטה. וכמו לאורך כל הדרך כך באחריתה: צנועה,סבלנית, מקבלת את הדין ולא קובלת.
"אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?", שאל אחד מגדולי משוררינו (יל"ג), ומי ידע חייה של ציונה? מי ידע כי מאחורי החיוך התמידי מסתתרת מסכת חיים שמראשיתה,פעם ועוד פעם, לא חייכה אליה בחזרה והעמידה את נפשה במבחני הישרדות מורכבים? שהאופטימיות הנצחית שלה היא בחירה עקרונית – להביט בחצי הכוס המלאה ולשמוח על היש, כי הוא רב לא פחות מן האַין.
ערפל אופף את הולדתה של ציונה. לא התאריך ברור ולא המקום, וגם מדמויותיהן של הוריה, שהסתלקו מן העולם בילדותה המוקדמת, לא נותרו לה זכרונות מגובשים.
הוריה, רומיה וזכריה חזי, נישאו בתימן, שם נולדו שלוש אחיותיה הבוגרות: רבקה, חנה ואביגיל. ב-1932 יצאההמשפחה למסעה ארצה ובמהלכו התעשרה בבת רביעית. כיוון שנולדה בדרך, לא נרשם אמנם תאריך הולדתה המדויק, אך שם ניתן לה המורה על הכיוון ועל משאת הנפש: ציונה. לימים סיפרה: "את תאריך הלידה שלי קבעתי בעצמי על פי תעודת העלייה של ההורים. […] כתוב היה שהייתי בת 4 וחצי חודשים".
המשפחה הגיעה ארצה ב-1933 והתיישבה בצריף בכרם התימנים. זמן לא רב אח"כ, ב-1936, נפטר אבי המשפחה. האם, המטופלת בארבע בנותיה, עברה עמן להתגורר במרתף ועבדה לפרנסתן ככובסת. חלפו עוד שנים ספורות וזמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, מצאו עצמןארבע הבנות יתומות גם מאמן. רומיה חזי, עוברת אורח ברחובה של עיר, היתה אחת מ-130 ההרוגים בהפצצת מטוסי צבא איטליה (הנתונה לשלטון מוסוליני ולוחמת לצד גרמניה) את תל-אביב (הנתונה תחת שלטון המנדט הבריטי), ביום ו' באלול ת"ש (9.9.1940).
"בת דודה של אבא, מזל, לה קראנו 'דודה', לקחה אותנו תחת חסותה וקיבלה עלינו אפוטרופסות", סיפרה ציונה. "נשלחנו לבית יתומים ברמת גן. מקום חדש, יפה ומפואר לפי זכרוני. מקום דתי, אך מעורב בנים – בנות. […] בני משפחה שלנו באו לבקר אותנו שם. קיבלנו הרבה חום מהמשפחה הענפה. אחיותי, הגדולות ממני, פרשו מבית היתומים לפנַי ועברו לגור אצל הדודה בכרם התימנים בתל אביב. הן הצטרפו לשמונת ילדיה של הדודה. זה בעצם היה הבית שלנו. בית שמח ומאד תוסס. היתה שם חצר עם הרבה שכנים מעדות שונות. אני רק באתי לבקר בחופשות. בבית היתומים היה טיפול מצוין. משפחה שגרה בשכנות תרמה את החצר. היה שם עץ תות ענק בחצר, ואני הייתי קטנה וטפסנית חרוצה. שחקנו בהמון משחקי ילדות,קפצנו בחבל…".
עד כתהג' למדו הילדים בכיתה בתוך בית היתומים. בכתהד 'עברו לבית ספר מחוץ למוסד, בית ספרמסורתי, אבל מעורב בנים-בנות. "היינו מתפללים כל בוקר וגם בלילה, לפני השינה", סיפרה ציונה וכדרכה הוסיפה בחיוך: "נעים לי היום להיזכר.יש לי רק זכרונות טובים, אין לי שום טראומה. היתה לי ילדות מוגנת". קרא עוד
ציונה נשארה בבית היתומים עד גיל 12, הגיל בו הפרידו את הבנות מהבנים. "כשהגעתי לגיל שצריך לעזוב את המוסד ולבחור לאן ללכת אני בקשתי לעבור לקיבוץ לא דתי. היום זה מפליא אותי", אמרה בדיעבד, "מה פתאום רציתי את זה? שלחו אותי למרכז הקיבוצים והגעתי לחברת נוער ארץ ישראלית בקיבוץ מעברות. היו לי נעורים נפלאים שם. זה הציל אותי ממש. לא הרגשתי מסכנה בכלל והמשפחה שלי שמרה על קשר ומדי פעם באו לבקר. […] האוכל היה דל. לכולם. אבל היתה שמחת חיים".עד כתה ח' למדה ציונה במוסד של "השומר הצעיר" ועבדה בענפי המשק: בגינות הנוי ("היה לי כיף"), בבית התינוקות וברפת ("הפעלתי אתה ספרטור שהפריד בין החלב לשמנת").
עם הזמן התגבשו חניכי חברת הנוער, ילידי הארץ ועולים מארצות שונות, ל"גרעין" ויצאו להכשרה בקיבוץ גת, עוד לפני מלחמת העצמאות. "אני זייפתי את גילי כדי שאוכל להצטרף", סיפרה ציונה. שנה שהו בגת,שם עבדה. ציונה בחליבה בדיר. עוד טרם גיוסם לצבא יצאו להגשמה: "עברנו לדנגור, שלחו אותנו להקים את קיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי. היה קשה מאד אבל נחמד. שמרנו בלילות על מושב מבטחים הנטוש. עוד לפני הצבא הקמנו קיבוץ! היתה גדר מסביב, שמרנו עם שינלים כבדים וארוכים עד האדמה והחזקנו רובה צ'כי. בתקופה זו גם ירד השלג הגדול בישראל והיה קר מאד. כל שעתיים התחלפנו. היינו צופים מהגגות של בקתות החמר שהיו בשטח. יש לי זכרונות נפלאים מהתקופה ההיא".
בספטמבר 1950, בת 17 בלבד, התגייסה ציונה לצבא: "הוצבתי ביפו, בחטיבה 8, בשלישות", סיפרה."עבדתי במרכזיית הטלפונים (עם פלאגים…), ואח"כ עשיתי קורס כתבניות בתל אביב ונהייתי כתבנית. זה גם שירת אותי אח"כ בחיים האזרחיים. המחנה היה פתוח והתגוררתי במרכז תל אביב בבית שגרו בו חיילות רבות. לא קיבלתי מספיק כסף לקיום והיו פעמים שממש רעבתי".
בצבא פגשה את בני כהן, שהיה רס"ר בשירות קבע. "הוא היה בחור נהדר", אמרה, "ממשפחה בולגרית נפלאה". ב-1952 השתחררה ציונה מצה"ל וב-1953 נישאו. תחילה גרו בכפר סלמה, אח"כ עברו לתל אביב ולבסוף השתקעו בדירה גדולה יותר בשכונת מטלון בפתח תקווה. "אהבתי את השכונה והשכנות", סיפרה, "אוירה נעימה…".
עם הזמן הצטרפו אל הדירה גם הוריו של בני, מסייעים בגידול הילדים שנולדו בינתיים ומאפשרים לזוג הצעיר להתפנות לפרנסתם: "שנינו יצאנו לעבודה כדי להחזיר את החובות שלקחנו לקניית הדירה", סיפרה ציונה. "אני עבדתי ככתבנית וחזרתי יום-יום ב-17:00 אחר הצהרים. בני עבד כשרטט טכני בחברה גדולה ובלילות עבד כנהג מונית".
אחרי מלחמת ששת הימים, כשכבר היו הורים לשלושה ילדים, חיפשו בני וציונה שינוי. "חששנו מגידול הילדים בסביבה לא מתאימה לבני נעורים, חששנו מהנעורים שהיו אז, מהסמים וכל זה… רצינו שלילדים יהיו חיים יותר איכותיים. הצעתי שננסה חיי קיבוץ ובני הסכים". לאחר חיפושים, נקלטה המשפחה ב-1969 בנוה-ים. ציונה עבדה בחדר האוכל ובני השתלב ב"שימורי נון" כמחסנאי. בגלל שהיו בה מעט מאד ילדים בגילאי ילדיהם,ובשל הווי שלא תאם את הציפיות, חיפשו קיבוץ אחר. כך הגיעו ב-1971 לרמת יוחנן, קיבוץ גדול יותר ושונה. "היו, כמובן, מכשולים", סיפרה, "אבל אנחנו הסתדרנו. עזרו לנו מאד ה'הורים המאמצים' – פוני ומירי פיינשטיין. היתה קליטה נהדרת, כל כך יפה הם טיפלו בנו. הרבה היה תלוי גם בנו. ידענו איך למקם את עצמנו".
ציונה השתלבה בצוות הגיל הרך ואילו בני החל לעבוד כמחסנאי בפלר"ם ואח"כ עבר למועצה האזורית זבולון.בשעות הפנאי השתלב במועדון שחקני השח המקומי וארגן פעילויות ספורטיביות.
והנה, כמעין היסטוריה החוזרתעל עצמה, כששוב נדמה היה שחבלי הקליטה נמוגו ונמצא מנוח לכפות הרגלים, נטלטלו חייה משפחה. בני חלה אנושות ובנובמבר 1975 נפטר והוא בן 44 בלבד.
למרות השבר, ידעה ציונה גם הפעם, כדרכה, לזקוף קומה, להוות דוגמא של חוסן ואופטימיות לילדיה ולשמש להם גב איתן בכל אתגרי החיים. היא התמידה בעבודתה בפעוטונים במשך חמישה מחזורי פעוטים. "שם הרגשתי שטוב לי", אמרה, " […] אהבתי את העבודה ואת הילדים וזה נתן לי סיפוק וחימם לי את הלב". תוך כדי השתלמה בקורסים למטפלות באורנים.שנה אחת היתה מחסנאית במחסן הבגדים של הילדים, ואז נענתה להצעתה של ברכה בן-צבי ויצאה ללמוד סַפָּרוּת. שנים רבות התמידה בעבודתה במספרה, כשתחת ידיה המיומנות עוברים ראשיהם של כל אנשי הקיבוץ, מטף ועד זקן, הנהנים מקבלת פנים מחויכת וטיפול נעים ומקצועי.
בד בבד עם עבודתה היומיומית היתה חברה פעילה בועדת חיילים, ועדת חינוך וועדת קשישים.
וכשבאו ימים של גמלאות, לא אישה כציונה תשב בביתה. כמעט עד גיל 80 היא התנדבה בארגון "י.ע.ל" בבית החולים רמב"ם. "נחמד לי ונעים לי", סיפרה על התנדבותה, "אני מחייכת וצוחקת. אני אוהבת פתיחות וזה נותן לי שמחת חיים".
זכתה ציונה כי שלושת ילדיה בנו את ביתם בקיבוץ וכי כל עשרת נכדיה גדלו בקרבתה. "הנכדים ממלאים לי את הנשמה", אמרה. אמא וסבתא חמה היתה, מקבלת ללא תנאים ומקפידה להיות מרכז מאחד לכל המשפחה. וכשבאו שנים של הזדקנות ונסגר הבית, הפך משכנה ב"חמדתאבות" מוקד עליה לרגל לכל צאצאיה, המבקשים לתמוך ולהיטיב בימים שהטוב בהם הולך ופוחת…
רוממה, אייל, שרית ובני המשפחה – אמא מיוחדת היתה לכם, דוגמא ומופת לרוח טובה, להתמודדות ולזקיפות קומה ולוואי תהיה לכם הרוח הזו לעזר בימים עצובים אלו של פרידה.
