פרידה מדליה יבור
אמרו חכמינו ז"ל ששלהי הקיץ קשים מן הקיץ עצמו. את צפונות מזג האוויר אשאיר לחזאים, אך בעיניים מקומיות אכן קשים שלהי הקיץ הזה ועצובים מאוד. זו לנו הפעם השנייה בתוך ארבעה ימים שאנו מלווים למנוחות חברה ותיקה ומשהו מן הנוף הזה, המוכר והמובן מאליו, נעקר.
אם נבקש לתאר את דליה בשתי מלים יתאים לה יותר מכל הביטויים שבשפתינו התואר "יושבת בית", תואר שזכה לדברי שבח במקורותינו: "אשרי יושבי ביתך"(תהילים פ"ד, ה'), אמר משורר תהילים, ואילו הנביא ישעיהו קבע: "כתפארת אדם לשבת בית" (ישעיהו, מ"ד, י"ג). אך לאו דוקא, או לא רק, בשל אופיה המופנם והמצניע לכת, או בהתייחס לביתה הפרטי, שאמנם היה לה מבצרה, מגדיר הביטוי הזה את דליה יותר מכל התארים. דליה היתה "יושבת בית" גם במובנה הרחב יותר של המילה "בית", מבחינת התפקיד שמילאה מקום הזה כולו בחייה, שהוא ביתה מאז היתה בת עשר.
דליה לא נולדה במקום הזה, אך עשתה לה אותו בעצמה לבית מגיל צעיר מאוד, ואם אמרו חז"ל כי "שלושה שמות נקראו לו לאדם", וכי הטוב מכולן, אף יותר מזה שקוראים לו אביו ואמו, הוא "מה שקונה הוא לעצמו" (מדרש תנחומא, ויקהל, א'), אזי נאמר אנו כי הטוב מבין הבתים שמתגורר בהם אדם בחייו הוא זה שמקים הוא לעצמו.
כל התנהלותה של דליה במקום הזה אמרה בית, את כל המלאכות שעושה עקרת בית בביתה הפרטי, עשתה היא במרוצת השנים במרחבה ציבורי: כמטפלת בבתי הילדים ובגנים, ככובסת, כתופרת, כאופת עוגות לכל אירוע (שמרים,כמובן). כיצירת החינוך המשותף של הימים ההם, היתה "חיילת למופת", העושה כפי יכולתה לקיומה של השגרה הקיבוצית.
ואולי מפני שבשעתו מצאה כאן תחליף לבית הוריה שקרס, עשתה דליה במשך השנים, ביחד עם יורם, שותפה לחיים בכ-40 השנים האחרונות, את המקום הזה פעם ועוד פעם, בית גם לאחרים. זוג מקרב, מזמין ומתמסר, לא רק לילדות שלה, לילדים שלו, ולשירלי המשותפת לשניהם, אלא ביתם פתוח לכל דורש וכלאחד הופך מיד לבן בית, כי איך היה כתוב על החולצות שהודפסו במיוחד לחתונה של אַמֶן וצ'וצ'ו? "משפחה לא בוחרים". והשבט גדול וגדֵל והומה מנכדים ונינים.
ודליה, בתבונת כפיים, רוקמת,סורגת, תופרת, יוצרת תחפושות לפורים וכאמור, אופה, לכוּוווולם.
ועל כן, דליה יקרה, תנחומינו שלוחים עם לכתך לא רק ליורם, אילת, עפרה ושירלי, אלא גם לליאור, רונן, יונת, אמיר ואַמֶן,לחתנים ולכלות ולכל הנכדים והנינים שיחסרו אותך מאוד. נוחי על משכבך בשלום וינעמו לך רגבי אדמתו של הבית הזה.
ליקטה מן הארכיון וכתבה – נורית פיינשטיין