Notice: Trying to access array offset on value of type bool in /home/shimshia/public_html/kry-zikaron.org/wp-content/plugins/wp-super-cache/wp-cache.php on line 3716
אבנר זמיר – בצרור החיים

אבנר זמיר

16/07/1944 - 02/06/1967

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה תמוז התש"ד

תאריך פטירה: כ"ג אייר התשכ"ז

שם האב: משה

שם האם: בלה

ארץ לידה: ישראל

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

סבים וסבתות: זמיר דב, זמיר דבורה

אחים ואחיות: יוסי זמיר, שלומית מרון

אבנר זמיר

אבנר נולד ברמת יוחנן. האמצעי בין שלושת ילדיהם של בלה ומשה. התחנך בחברת הילדים בקיבוץ ולמד  בבית החינוך “גוש זבולון”. מושרש עמוק בביתו ובתוך החברה. ידע לכרוך עשייה שהיא חובה עם מאור פנים. מבורך במעלות רבות: קולו ערב, בעל הומור בריא, מאזין למוסיקה, מנגנן בקלרניט, ואוהב ספר.

דמות תמירה וזקופה, ראש שחור ומקורזל, עיניים שחורות עמוקות וביישניות המביעות טוב. מטפלות סיפרו על הגינותו והליכותיו הנעימות, מדריכים ספרו על רצינות ומסירות ועל נכונות להיחלץ לכל שנדרש. חבריו דברו באהבה על קשרי ידידות יפים. חברי הקיבוץ שעבדו במחיצתו ידעו לספר על אחריות, חברות ורוח טובה. כל זה נעשה בשקט, בענווה ובפשטות.

בגיל 18 התקבל לחברות, התגייס לצבא ושרת בנח”ל. נתון היה במדיו כשאר בני גילו הממלאים חובתם לצה”ל ולארץ, אך שמר על רוחו, על עקרונותיו, על צדק ויושר כפי שהבינם, על פשטות וכנות ועל יחסי אנוש טובים. את תפקידו כמדריך בקורס מכי”ם בנח”ל השתדל למלא כראוי, אך התייחס אליו כשלב מעבר לחיי קיבוץ.

בתום השרות חזר בשמחה אל חיי היצירה, חיי החברה וחיי העבודה. השתלב בעבודה בלול, השתתף בקביעות במקהלה ועסק בספורט.

גויס למילואים ערב מלחמת ששת הימים. נפל בהיתקלות מארב בחוליית מחבלים על הגבול הסורי בתקופת ההמתנה, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה.

 

קישורים:

נזכור את כולם – משרד הבטחון

גלעד – מ.א. זבולון

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • איני יכול אחרת- איציק לקח

    איני יכול אחרת – איציק לקח

    ביום השלושים למשה זמיר 12.9.1990

    אתה שומע, אבנר:

    נכשלתי:

    כבר איני יכול ללכת עם אמא להביא לך פרחים.

    אני מחכה ומחכה לאיזה טיפול…

    עכשיו אני מת.

    רק עוד זאת:

    שאלת כבר מזמן:

    כיצד קמנו אמא ואני אחרי שאתה נפלת?

    אגיד לך את האמת שלי:

    הרי שאי אפשר היה להשאיר את כל המפעל הזה!

    צריך היה להשגיח: שהערכים יישמרו,

    שהעקרונות יוגשמו,

    שהעינינים יטופלו,

    שחבר לא ישחק,

    שההחלטות תהיינה נבונות, אמיתיות, צודקות, שהנאמנות תהיה מוחלטת, שהקיבוץ יהיה הכי יפה. לא הנחתי להם, לחברים.

    הייתי  מתריע ומתריע בשיחה או על המדרכה.

    ראו בי לעיתים טורד שלווה- אבל דע לך, שהעניין היה חשוב מכל, ולא היה איכפת לי מה יאמרו, כי אסור להרפות…

    כי אסור לעזוב את משמרת…

    בינינו ובין עצמנו: אולי הדור השני עושה יותר ברמה: אני יושב על החומה ושומר עליה בדריכות, באמונה, באחריות, והנה אתם עובדים למטה, בונים ביסוד, ברוחב, שיהיה חזק…

    אבל החשוב מכל אבנר:

    לא לשוא נטרתי את החומה הזו

    יש לנו המשך:

    שלומית – שם; יוסי פה;

    הנכדים בדרך –

    והרי לנו שורשים של אדם.

    הרעיון לברוא אדם חדש וחברה חדשה הביא אותי הנה

    אבל בשורשים של האנשים גנוז ההמשך – ובו הסיכוי!

    ועוד רק אחת:

    האדמה שוב הפוכה, מפולחה, חומה

    מצפה לזרע, לגשם, לצמיחה חדשה של חורף.

    כשיבואו לפקוד אותנו

    יהיה הכל ירוק ובשום סביבנו. ואמשיך להיות נוכח להזין ולפרנס – מתוך חרדה ותקווה לקיום המפעל הזה, כי איני יכול אחרת….

  • על אותו הלילה – עזי זבולון

    מלחמת ששת הימים-ימי ההמתנה

    כתב: עזי זבולון בספרו “בדרכי עפר”

    מלחמת ששת הימים, לא באה בהפתעה. למעשה כל מערך המילואים גויס כשלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. המהלכים והאיומים שבאו מצד מצרים בעיקר,בהנהגתו של גמל עבד אל נאצר, (סגירת מיצרי טירן לכלי שייט לעבר אילת והזזת כוחות צבא לתוך סיני) ובמקביל ההתלהמות האיסלמית בירדן בסוריה ובסעודיה, יצרו מצב מדיני שהביא להקמתה של ממשלת אחדות לאומית בראשותו של לוי אשכול. הקואליציה הרחבה כללה גם את מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין.

    תקופת ההמתנה לפני פרוץ הקרבות (5.6.67) זכורה לי כתקופה של חוסר וודאות מוחלט, לא ידענו מה ילד יום? .הנאומים שנישאו ע”י מקבלי ההחלטות באותם הימים, לא נסכו ביטחון בקרב אזרחי המדינה. בנוסף גם כל אותם טיעונים וויכוחים לגבי יכולתו של לוי אשכול לתפקד גם כראש ממשלה וגם כשר ביטחון, לא תרמו להרגשה טובה, (בלשון המעטה), כשההתלהמות הערבית מעבר לגבולות גואה ותופחת מיום ליום.

    בתקופת ההמתנה שרתתי בפלוגת סיור שהיתה תחת פיקודו של עזרא זוסמן (אוריון). היתה זו יחידת סיור חטיבתית שאת עיקר פעילותה ביצעה בגליל העליון. הסיורים נעשו באמצעות  ג’יפים או סיורים רגליים לאורכו של הירדן ההררי באזור גבעת האם, הקיבוצים גדות ודן, ויותר צפונה באזור הכפר ראג’ר ומטולה. בנוסף לפעולות הסיור, בעיקר בימים שלפני פרוץ  הקרבות, הייתה הפעילות העיקרית – הצבת מארבי לילה לאורך דרך הפטרולים בצידו המערבי של הירדן, בגיזרה שבין כפר הנשיא ודרומית לו לכיוון שפך הירדן לכנרת.

    במשך היום היינו מתכנסים בחורשת אקליפטוסים ליד מושב אליפלט ונערכים לקראת ביצוע המשימה. הכניסה לשטח המארבים נעשתה עם רדת החשכה כדי שמקומות המארב לא יתגלו לעינו של האויב הסורי בצידו השני של הירדן. המארב היה נעשה ע”י ארבעה אנשים שהיו ישובים על הקרקע, נשענים גב אל גב, מעין שושנה אנושית שצופה לכל הכיוונים. הקושי העיקרי במשך הלילה, היה קשור לשני דברים: ראשית לא להירדם  ושנית –אם נרדמת, לא לנחור… לגבי אנשים מסוימים, עצם המגע עם הקרקע כשהם נשענים על גבו של חברם, היה האות לעצום את עיניהם ולפצוח בנחרות מחרישות אוזניים. הניסיונות להעירם משנתם המתוקה היו ללא הועיל. הדרך היחידה ,שגם היא לא פעלה ברוב המקרים- ,הייתה דחיפת מרפק אל בין צלעותיהם, פעולה שברב המקרים השפיעה למשך 2-3 דקות. למעשה לגבי מספר אנשים לא היתה ברירה, אלא להשלים עם העובדה שבפועל שלושה אנשים ערים במארב ולא ארבעה.

    אני ניזכר שביום השלישי ליוני -1967-בשעות אחה”צ ישבתי עם שאר אנשי היחידה כשאנו מכינים את הציוד לקראת לילה נוסף של מארבים. לידי ישב אבנר זמיר, שרק לפני זמן קצר הצטרף ליחידה. כמו האחרים גם הוא מרוכז בהכנת ציודו האישי לקראת היציאה. את הקטע הראשון בכניסה לשטח עשינו על גבי זחל”מים או קומנדקרים, עד נקודה מסוימת, שבה היינו ממתינים כמעט עד רדת החשכה ואזי בהליכה רגלית הגענו למקום המארב. באותו הלילה הצבנו שני מארבים דרומית מזרחית לקיבוץ כפר-הנשיא, במרחק מה מדרך הפטרולים שהתמשכה במקביל לירדן. אני ישבתי במארב הדרומי יותר, אבנר ישב כשני ק”מ צפונה לנו. בערך בשעה שתיים לאחר חצות ,נשמע מטח יריות קצר מצפון. מטח קצר ביותר. ושוב הכל נדם. השתרר שקט רווי במתח כשהלב מלא בדאגה ובתחושה מבשרת רעות. רק למחרת בשעות הצהרים כשבאו לפנותינו מהשטח, נודע לנו פישרן של מטחי היריות בלילה. חוליה של מחבלים שחדרה לשטח ישראל חזרה באותו לילה לעבר סוריה, בדרכה לחצות את הירדן מזרחה, עלתה בחשכה על המארב שלנו- המארב שבו היה גם אבנר. היה קשה לקלוט את העובדה המעציבה ששני אנשים נפלו ואחד פצוע קשה, הרביעי שבנס לא ניפגע, הצליח להגיע לכפר-הנשיא כשהוא המום ונרעש, הזעיק את כוח החילוץ שיצא למקום ההיתקלות כדי לפנות את הנפגעים.

    רק לאחר ההיתקלות הטראגית הזו ,הוסקו מסקנות לגבי מספר האנשים שיאיישו את המארבים והתישמועים שהיחידה ביצעה. המארבים הוגדלו לכדי 6-8 אנשים ואף ניתנה הוראה מפורשת ,שחייב להתקיים סבב של שינה בין אנשי המארב במשך הלילה .

     

  • זכרון עם רסיסי צורה – יוסי זמיר

    זיכרון עם רסיסי צורה – יוסי זמיר – בשנה ה 40 לנפילת אבנר

    רציתי לכתוב על אבנר וכתבתי על עצמי. אולי בגלל מרחק השנים, אולי בגלל גילו הצעיר כשנהרג ולא השאיר אחריו…. או אולי משום שבמשפחה, כשאחד מחלקיה נקטע היא מתכנסת פנימה ומתהדק הקשר בתוכה. חווית האובדן נרשמת על כל אחד מחלקיה ואת החוויה הזו יצא לי להעביר.את הידיעה קיבלתי מהרדיו:…”שמות ההרוגים בהתקלות….” אז, הייתה זכות לאומה לדעת לפני המשפחה. הימים ימי כוננות שלפני המלחמה, כולם היו טרודים, למרות זאת המ”פ שיחרר אותי וסידר לי אפילו הסעה לכביש.

    הגעתי משבטה הביתה, בטרמפים, איחרתי, לא ראיתי שמתמלא הבור. ולא נפרדתי. לכן אולי, זמן רב אחר כך עוד חשבתי שיחזור.

    הכל נפסק פתאום, ומסתדר מחדש, הכל אחר, למראית עין נמשכת השגרה, במשפחה, עצר הזמן מלכת.

    “שומר אחיו” נהרג…. מי ישמור עלי.

    את המלחמה ההיא “הפסדתי” ושמחת הנצחון הכללית הייתה לזעקת שבר אילמת, משובללת.

    קו רצוף במוניטור הפרטי שציפצופו ממאן להיפסק.

    על אבנר, מאז, שנים שלא דיברנו, לא הוזכר השם, אפילו לא בינינו, האחים, בהתחלה בתירוץ שלא להעציב את אימא, אח”כ ראינו את הרגישות של אבא ואח”כ כבר מתוך הרגל. גם בית הקברות זה “שַם” ( “הייתי שם ושמתי פרחים”, “נלך לשמה”), נכות נפשית שחשבתי שהיא רק אצל אחרים. הרבה שנים יעברו עד שנרפא, ההורים כבר אינם וההחלמה עדיין לא מלאה, לא תהיה.

    שלא כדרך הטבע, באחת, מוקדם מדי, התחלפו התפקידים, הילדים מטפלים בהורים. לאחים שכולים אין מקום באבל, הם תמיד תחת צל ההורים ובהגדרה הכללית של “משפחת השכול”.

    …אני הייתי הקטן, פער גילים מספיק כדי להעריץ ולא לריב. והפער הזה נשאר. מזמן עברתי אותו אבל הוא נשאר הגדול, אח גדול בן 23. הזכרונות שלי הם זכרונות של ילד המתבונן בגדולים, חרד תמיד למעמדו של אבנר והצלחותיו בין בני כתתו, גאה בנגינתו בקלרינט, בתזמורת העומר. זוכר אפילו באיזה דיוק היה סתם כך, שורק לעצמו שירים, כשניסיתי לחקות אותו זה יצא לי תמיד פגום לעומתו.

    היום, לאחר כל השנים שעברו, יש זיכרון עם רסיסי צורה. יש כאב על מה שהוא היה יכול להיות.

    המשפטים האלו עם הנקודות…. בכל שלב חדש, המחשבה איפה הוא… השמחה, ההתרגשות אתו, שלו… שלא תהיה…. כל אירוע משפחתי, אתו היה יכול להיות יותר… אין בעומק אין-סופי, גֶדם נפשי, רֶיק רב משקל, שחופר בבטן, כל “אבנר” שיוצא לי להגיד, או לשמוע, מצמרר אותי.

    והשריטות המיותרות של ימי הזיכרון הממלכתיים, אלבומי הכרומו ממשרד הבטחון, “משפחה יקרה”….. חגיגת אבל. אחרי שנפטרו ההורים הקשר איתם נפסק.

    מלחמות חדשות פותחות קברים חדשים והם עומדים בטריותם עד למלחמה הבאה. למשפחות, האבל הוא לתמיד, אבל-עד.

    באזכרות הדברים שנאמרים הם כלליים לא על אבנר אבל כל הספד נוגע וכאילו יוצר ברית, ברית “השכולים”.

    …… צפירה….. עומדים…., שוב ושוב מישהוא מקריא שמות, שם אחד בין שמות רבים הוא שלי.

    הסדר קבוע, ידוע, מתקרב….. עבר.

    עכשיו האחרים…..

  • תעודת זהות

    אבנר זמיר

    בן בלה ומשה

    נולד ברמת יוחנן  – ישראל

    כ”ה סיוון תש”ד, 16.6.1944

    נפל במלחמת ששת הימים

    כ”ג באייר תשכ”ז, 2.6.1967

    בן 23 במותו

  • הוא היה אח שלי- יוסי זמיר

    הוא היה אח שלי/יוסי זמיר

    ופתאום נותרתי לבד

    אכזרי, זה נדבק ונצמד

    אחי נהרג ונפרד מחייו

    ואני מחייו לא נפרדתי

     

    נותרו ההורים ששכלו

    כל בדל רצונם מנוחש

    עולמם שחרב התהפך לו

    זה אני שלצעוד מלמדם מחדש

     

    נא להכיר: הורים  – מנחמים

    אני כאן רק מתווך

    בינתיים אשב לי בצד

    בצד כך אשב, לא אפריע

     

    אחי שהלך לא ימעד עוד

    אחי שהלך מזוכך

    ואני טועה ונופל לפעמים

    ואני אחר, קצת דומה אבל חי.

     

    יום יום מחפש את דרכי

    מעלי מרחף צל ענקי

    לו היה כאן איתי

    עולם מסתכל דרכי.

     

  • חלום בארץ שמתחתיך– יוסי זמיר

    חלום בארץ שמתחתיך – יוסי זמיר

    אחי היקר, אני כותב לך כי הגיע היום שלפני יום הַחג, היום שבו מזכירים לי שוב ושוב

    את מה שאני לא יכול לשכוח. זוכר וחולם, והשנים רבות ומתרבים החלומות… חולם מה היה לו

    היית, מה היה לו חיית, בעיניך לראות – איתך להיות….

    אז… איך זה עברת בשביל חתחתים ומה מעשיך עם כל המתים, איך זה היה כשעלית למעלה

    עייף טרוט עיניים תוהה בִּשְאלה, ניתק מחבריך כדורים בגופך, האם השלמת, חייהם – מול

    מותך, לוחמים שעשו ככל יכולתם והיו גם נותנים חייהם תחתיך, ההם ששבו שלמים בגופם אך

    נפשם חרוצה בתווי פניך. ודאי גם זומנת ל”ישיבה של מעלה” עם חברים ורֵעים שכלואים שם

    למעלה, גם אהובים גם אויבים שמזלם לא שפר, בארוחת זנב-לוויתן ובשר שור-הבר…

    תגיד ילד תם, אח בוגר לי, בן 23, איך נראית משפחתנו עת בין העננים תבלוש, איך השנים

    משתקפות על פנינו, זמן רב עבר, עד כמה השתנינו, הרי הולדנו ילדים הקמנו משפחה וילדינו

    בגרו וכבר גדולים ממך… במותך.

    בשבילי אתה ישנו, אי שם, אמיתי, אך דמותך מצטיירת כל כך שברירית, ודאי כל מה שקורה לי

    קורה גם לך, גדלים ילדים נכדים משפחה, צעד בצעד אנחנו הולכים, קלרינט מנגן לנו ניגון

    מלאכי.

    יכול להיות, אולי, שעכשיו, איזה נים אצלך זז ונרטט? ואולי מתעוררת כמיהה שכזו, מתחממת

    אט אט? וזו הכמיהונת שכבר מתעוררת זוחלת מעקצצת מעירה עורקים מתים… ובמקום שם

    לשבת קופא על שמריך תשתוקק לבוא ולשחק עם נכדיך?

    בכלל, אי-שם, מרחוק, מעל, מגבוה, משקיף על כל פינה בעולם הרחב, לא מתחשק לך איזה

    “סופשבוע” עם כל הנחמדים האלו, עם כל המשפחה? ובמקום עם “שומרי נגיעה” בעולם הבא,

    לתת יד לילדה שמתעקשת “רק סבא…”

    כן, כי אנחנו מרום הגובה הזה ודאי נראים זעירים וקטנים ואכן קצרה ידינו וזו עוד לא שעתנו

    כל כך גבוה לנסוק, מעל לעננים, אז קצת מאמץ, תמצא כבר איזו סיבה, רד אלינו אתה

    בהזדמנות שאתה בסביבה, שנוכל רק לראות להרגיש למשש, לחלום ולתמוה… אתה אין?…

    אתה יש?…

    ובחג או מועד, כשכולם מתאספים והאוכל מוכן ולשולחן מסבים, בוא, כי ישנו שם תמיד גם

    כיסא בשבילך, ולידך הם יושבים – בניך, בנותיך, אשתך, גם נכדים ונכדות, בני הבנים והבנות

    כולם ליד סבא אבנר רוצים להיות, והתוספת הזו שעלינו פתאום מתרגשת למשפחה הקטנה

    היא כל כך מרגשת והבית צר מהכיל את כל אהובינו לרוב שפורצים מהסלון למרפסת

    וצפוף לנו וכה טוב, והגג “מתרומם” מהמולת הטף והקטנים  ואני רואה את החיוך הזה שלך, על

    כל הפנים.

    …והנה אתה כאן בארץ שמתחתיך ולבך לא רווה מלראות עוד ועוד, קטנים וגם גדולים מטפסים

    עליך כי פתאום התגלה להם אח, אבא, סבא וגם דוד… זה משקל רציני לכנפיים ואתה מנסה

    ומנסה… ומרים ידיים, כי אינך יכול להמריא ולעזוב ולנדוד,

    אינך יכול להמריא, לעזוב ולנדוד…  אינך….  א י נ ך  ! !

    ניסן תשע”ח אפריל 2018

  • עלי סתיו- יוסי זמיר

    עלי סתיו /יוסי זמיר

    ביבבה בא רוח גדול וקר

    והם נתלשים ונופלים

    מרחפים מלמעלה למטה

    נפרדים מהנוף בטרם זמנם,

    סופם עושה עמם חסד אחרון

    וצובע אותם בזהב ואדום

    כמה יפים העלים במותם

     

    קר לה לארץ החמה הזו

    המרבד העבה של עלים שנופלים

    איננו מספיק לחימום

    והם כבר מכוסים בעפר

    צבעיהם דוהים לאפור

    מעטים עוד זוכרים את גונם

    רק העץ, הוא כואב את אינם

     

    קיץ… סתיו… חורף… אביב…

    העצים שהשירו, שהפכו עירומים

    יעטו בתקווה שוב עלווה ירוקה

    העלים הרכים לתמיד כאן….

    ע ד  ה ר ו ח  ה ג ד ו ל  ה ב א .

  • הוא תמיד יהיה חסר – נעמה בלושטיין 2020

    ערב יום הזיכרון תש”פ – 53 שנים למלחמת ששת הימים

    לזכרו של אבנר זמיר – נעמה בלושטיין

    שנה נוספת למניין שנותי עם המבט לאחור. כל שנה עוד מאמץ לראות נכוחה את האדם שהיה, שחסר, ולא פחות גם היום.

    האם הזיכרון עוד נאמן לו לאבנר שהיה אחד משלנו, שייך כל כך לכתה של אז?

    אחד משלנו אבל מיוחד באישיותו, נאמן לעצמו.

    כעת, בגיל שלא הגיע אליו, ואני נחשבת שייכת לקבוצת סיכון, מוצאת את עצמי מכונסת הרבה בביתי מבצרי, נשמרת אפילו מצאצאי יקירי.

    רואה אותו אי שם נער יפה שנתמלאו בו משאלות רבות עם הבטחות שעתידות לשאת את הפירות כשיבשילו.

    שם זה נקטע ונשאר, רק עם האפשרויות שטרם הגיעו לכדי מימושן המלא.

    הנער השחרחר הנבון, הספורטאי ובעיקר חובב המוסיקה , המנגן שמשקיע בהתמדה וברצינות המתבקשת כדי להגשים את הרצון החזק להגיע להישגים.

    ובימים של אז עם תחומי עניין משותפים אנחנו הולכים בדרכים, שרים את שירי המקהלה ומתאמנים על הקולות לקראת השירה בחגים ובעיקר לקראת פסח. אבנר בבס ואני בסופרן או אלט של השיר “קומו תועי מדבר” התובעני, וממשיכים גם בשירים אחרים. בדרך עוצרים לבחון פריחות חדשות במדרונות לפי שמות צבעים וריחות.

    כבר כמעט אחרי צבא ועדיין העתיד לפניו, מתלבטים אולי לנסות קבוץ צעיר ודוחים את ההחלטה כי בערבים אבנר צריך לנגן ולנגן, להתאמן בקלרינט האהוב. שומעים שירים ישראליים חדשים מתקליט של הגבעטרון שאך יצא לשוק. מקשיבים למוסיקה קלאסית, בעיקר יצירות לקלרינט סולו או תזמורת. היצירה האהובה עליו מכולן  – קונצרט לקלרינט של מוצרט. האוזן האבנרית הרגישה כל כך , הטעם הטוב שהערכתי וסמכתי על אבחנותיו.

    בערבים שלטה המוסיקה ובבקרים היה איש עבודה חרוץ מאמין ללא פשרות ברעיונות השיתוף והשוויון. עדיין צעיר ותמים, ללא תמיהות וספקות בנכונות הדרך הקיבוצית, מוכן לתת מעצמו כל מה שנדרש לקיימה.

    ושם הוא נשאר, צעיר, נאה, חייכן ללא מיצרים.

    אנחנו פה בעולמות קצת אחרים, בלעדיו, והוא תמיד יהיה חסר.