אברהם יצחק צמד (סאמט)

אברהם צמד

בן לאה ויעקוב סאמט

נולד בזולקוב – גליציה

י"ז בסיון תרס"ב  04.06.1902

נשוי לדוחה

אבא לזוהר

עלה לארץ בשנת 1924

מראשוני קבוץ בית אלפא

עבר לרמת יוחנן בשנת 1940

נפטר י"ז באייר תשמ"ב  10.5.1982

בן 80 במותו

(ביום השלושים)

זכה צמד ומת "מות נשיקה". לא הטריד איש בחייו ולא במותו. וזכינו אנו כי דמותו שמורה עמנו כפי שהיה ביום פרידתו מכאן: צלול ומפוקח.

על – כן ביושבנו היום, שלושים ליום פטירתו, לשוחח מעט עליו, מלווה אותי התחושה, שהנה מבטו הבהיר והאירוני צופה עלינו ומזהיר: נו, רק לא להגזים…

הייתה לצמד אוזן רגישה לצלילים ולמילים. הוא חרד ונרתע  מכל  הגזמה. ובודאי שמדברים אודותיו…אולי היה מעדיף כי נתייחד עם זכרו  בצלילי נגנה. משל באך. למשל, אבל אנו מסוגלים לדבר עליו רק בלשוננו ובקושי.

את צמד הכרתי כשהיה המקשר – מדריך שלנו בהכשרתנו כאן, בשנת 1940.

הוא הפתיע אותנו במיוחדות שבו. כמדריך לא הטיף, לא נאם, כמקובל אז. הוא ידע לשוחח להעלות ספקות ולערער על מקובלות.

הוא ידע להיות מעורב – ולעמוד מן הצד, ידע להקשיב. באותה תקופה כחניכי תנועת הנוער, הכל נדמה לנו חד וחלק: איה מחנה האור ואיה מחנה החושך. צמד השכיל בשיחתו למהול גווני ביניים וע"י כך להעמיק התבוננות ולחדד ההכרה. בהמשך גברה הערכה אליו.

צמד  לא קפא על שמריו. הירבה לקרוא , ללמוד ושוטט ברחבי עולם וארצות, להתבונן בעיניים סקרניות. להוודע לאורחות חיים שונות, לקלוט דעות והשקפות שונות ולכבדן.

בכל חשף אור דעת וערפילי – מיתוס כאחד – בכל מקום בן אדם.

ברבות השנים נעשה סקפטי ומסתגר במקצת. צמד לא נטש אידיאות הנעורים שלו, אבל במוקדם הכיר שאין השלמות מצויה בשום מקום ושאידיאות טולטריות המזעיקות אלי דגל  השלמות – הן הרות פורענויות, לא מתממשות ופוגעות בחופש האדם ובחרותו לחפש ולגשש לקראת שמץ שלמות.

לצמד הייתה נטייה חמורה לדיוק וצמצום בביטוי, בכתב ובעל פה. אבל ידע והכיר במגבלות המילה. והכיר במגבלותיו הוא. לכן יותר ויותר התמסר לקשב הצלילים, למוסיקה, בה משתלבים חוקיות ההרמוניה וצלילותה עם הדיסונס הספונטני והמעומעם שילוב שאינו מתפרש לעולם, או שאינו מתפרש מצד האזנה מחדש.

יודע אני כי היה מעדיף שנשמע לזכרו מצלילי באך, שיש בהם התעלומה שאינה מתפרשת…

אבל אנו יכולים לדבר עליו רק בשפת מילים.

                                                           יהי זכרו ברוך.

                                                            יצחק אחיטוב.   10.6.82

       רשמי מסע בהודו    1946

כשהלכתי לראות את בנייני הפאר מתקופת המונגולים בסביבות דלהי ואגרה, ליווני פקיד הודי צעיר מטעם המשפחה היהודית שאצלה התאכסנתי. לפני שנפרדנו אמר: "תמהני על העזרה ההדדית המחברים את בני העדה כמשפחה אחת. בקרבנו יכול אדם לגווע ברחוב ואיש לא ישים לב אליו". אינני סבור שמשכיל צעיר זה הגזים בהרבה. אכן לפני מספר שנים גוועו מרעב אלפים יום, יום בחוצות כלכותה ופרט להאשמות  הדדיות לא נעשה כמעט דבר. אבל בשנים שאין הבצורת והשיטפונות מאיימים על מיליוני אנשים, מזדקר לעין על כל צעד הניגוד החריף בין המונים חסרי לחם, לבוש ומחסה לבין שכבות המרכזות בידיהן אוצרות עצומים ללא שימוש.

מושגי המערב על זכות שווה לבני אדם קליטתם קשה, אם אפשרית בכלל, בהודו בגלל עקרונות הדת הנפוצה אשר לפיהם מעמדו החברתי של אדם מותנה במעשיו בגלגולו הקודם. אף השפעתו של גנדי ומנהיגים נאורים אחרים, לא הצליחה לערער את משטר הקסטות העומד למכשול לכל התקדמות אמיתית של עמי הארץ הענקית. בשנטיניקטן, בבית הספר המהולל מיסודו של טגורה בוטלו אמנם המחיצות ואפשר למצוא שם מורים ותלמידים מרוב עדות ועמים.

התיידדתי שם עם צייר הודי צעיר שדבק בכל לבו ברעיון האחדות הלאומית. אולם כשבקרתי בביתו בעיר לא שכח לרמוז לי על מוצאו הבהרמני האציל. האנגלית היתה שגורה בפי בני הבית. אחיו היה בקי להפליא במדעים ובפילוסופיה של המערב, אך לעולם לא ירשו שאדם מקסטה נמוכה יכין תבשיל עבורם. ואמנם הטבח ששרת לפניהם, נמצא אף הוא ברהמני, חסר אמצעים. כשגיליתי סימני השתוממות, הוסבר לי בגילוי לב שמסגרת מקודשת זאת, מקיפה גם את האיש הלבן המעורר בלב ההודי מצד אחד הערצה שבפחד ובאותו זמן בוז כחסר קסטה.

מן המפורסמות ששישים מיליון הודים נימנים על האסורים במגע וקללה זאת מקויימת בהם בכל האכזריות במשלוח ידם, בקשרים החברתיים ובבית התפילה. אם בערים הגדולות ההבדלים טושטשו במידת מה, אל לנו לשכוח שכתשעים אחוז של עמי הודו חיים בכפר, כ-11 אחוז יודעים קרוא וכתוב ורק כ – 4.5 אחוז עסוקים בתעשייה.

אדם הבא להודו בפעם הראשונה, אפילו טעם מן האקוסטיקה שבמזרח הקרוב, יהא זקוק לזמן ממושך עד שעינו תסכין לשלל הטיפוסים והגוונים הדומים בדבר אחד ושונים בדברים רבים. למזלו אינו צריך להוגיע גם את אוזניו בהיות ההודים עם שקט ומתון בהליכותיו בדרך כלל. היוצא משוקה של יפו או בגדד וניכנס לשוקה של בורמי או כלכותה, יתפעל ויהנה מן הדממה היחסית שבאלה האחרונים. אגב, יכולה אישה ללכת לבדה בחוצות עיר הודית ואיש לא יפגע בה לרעה, גם בשעות הערב.

זמן מה אחר כך, אדם זה שבא מקרוב רוצה ינהג כרוב בני המערב, יתמסר לעסקיו, יחיה בנוחות כשהוא מוקף משרתים, יקלל את החום ויבטל בבוז את עבודת האלילים שהארץ הזו שטופה בה. אך הרוצה להתחקות ולו מעט כל שורשי התרבות העתיקה בעולם לא ימנע מעצמו ממגע קרוב יותר עם הדת ההודית השולחת סעיפיה לכל שטחי החיים.

כיהודי, ודאי הייתי נרעש לראות בהתגשמותה של עבודה זרה כפי שנחרתה בזיכרוני מאז שיננתי את סיפורי התנ"ך בימי ילדותי. מידי שובי לחדרי עם ערב, לא יכולתי שלא להתעכב ליד המסגד הסמוך בו כוהנים עבדו לעגל, מעשה שן וקהל אדוקים לחשו את התפילות בדבקות אגב קידות. כשם שכך בעברי בשבילי הארץ הומחש לעיני הנוף של השירה והספור התנכיים, כך רק בהודו הבינותי למלחמת הנביאים בבעל כי קשה. דרך אגב, כמה חגים ומנהגים הודיים דומים מאוד לשלנו ומה נדהמתי במצאי את סמל המגן דוד קבוע במסגדים.

בהודו כל הופעה חברתית ותרבותית מקורה בדת. הביטוי למופת לכך משמשת תביעתם של המוסלמים להכיר בהם כבאומה נפרדת בשל דתם השונה. יתר על כן הם תובעים לעצמם מדינה נפרדת בניגוד לכל הגיון אסטרטגי או כלכלי. רק השקפה מופשטת עלולה לראות בהתנצחות הקנאית הדתית מזימה מבוימת אם כי אין ספק שהשתמשו ומשתמשים בה למטרות פוליטיות טהורות. די לראות כיצד הודים עובדים בקודש לפרה, להבין את זוועתם כשהיא נשחטת ולעומתם עובדי אללה שונאים כל פסל וכל תמונה. יש להודות שההידוסים סבילים גם בעיקרי הדת ומוכנים ברוחב לב לצרף אל הפנתאון שלהם כל אל נוסף יהודי, מוסלמי או נוצרי.

לעומת הערים הגדולות שנבנו והתרחבו במאות האחרונות בהשפעת האנגלים בעיקר והחסרות פרצוף מסוים נשתמר הכפר ההודי בדיוקנו המסורתי מלפני אלפי שנים. בשוטטי בדרכים לא פעם דמיתי לראות את הטיפוסים הפרימיטיביים, הבתים וכלי העבודה ואת אורח החיים בכללו כפי שצוירו באמנות הבודהיסטיות באג'נטה. אנשים אלה העירומים למחצה ובייחוד הנשים לבושות הסארי ודאי מעוררות את סקרנותו של התייר בהופעתם הרומנטית אך לא רבים ישימו לב לעובדה שהאיכר ההודי אוכל בדרך כלל ארוחה ליום ובמנה לא תמיד משביעה. שאלתי איש הקונגרס הלאומי שהתעניין אצלי בדבר האפשרות של יצירת כפר שיתופי בהודו כדוגמת הקיבוצים שלנו, מפני מה אין משתמשים בארצו בטרקטור. ענה בפשטות: "עבודת הידיים זולה יותר. אף על פי כן, על אף הרעב, המחלות והמגפות גדלה האוכלוסיה בהודו ב- 50 מיליון נפש בעשר השנים האחרונות.

כאלה הן הפרובלמות בתוספת העדר כוח הגנה משלה שהודו העצמאית תעמוד בפניהן. הודו משתחררת מעול הכובשים, זאת מרגיש כל משקיף לא משוחד. אך תמהני אם מנהיגי התנועה הלאומית עצמם צועדים בטחה לקראת היום המקווה. האמנם יוכלו לסדר את ענייניהם על דרך היוזמה והפשרה מבפנים ללא לחץ או התערבות מן החוף?

כל זמן שהותי בהודו לא יכולתי להשתחרר מן הרושם שהשנאה לשלטון האנגלי ולא העגינה הפוליטית היא הדוחפת לועדה הקיבוצית של נתון כל קשר עם חבר העמים הבריטי לתקופה ארוכה הודו תזדקק לעזרה ולהדרכה של מעצמה מערבית גדולה ואם לא תבחר לה את שותפה בעוד מועד מי יודע אם יניחו לה את זכות הבחירה החופשית אחר כך.

הרוח הלאומנית המתעוררת בהודו, בכנפיה שנאת זרים שממנה לא ימלטו אף היהודים החיים בה מזה דורות רבים. שנאת ישראל לא הייתה ידועה בהודו עד עלייתו של היטלר לשלטון, אדראבא, נרדפים רבים מצאו בה מפלט. 24 אלף בתוך 400 מיליונים אף אין רישומים ניכר ולאמת של דבר מעטים ההודים המכירים יהודי ממראה עיניהם. אולם התעמולה הנאצית מזה וההסתה בקשר לארץ ישראל מזה הצליחו לצייר את היהודי כשד מגונה. אישה משכילה שלא פגשה יהודי מעולם הסבירה את שנאתה לעמינו בהתרשמותה מ"שילוק" השקספירי. אפילו "בני ישראל" החלו קולטים איומים ונזדעזעו. בני העדה הזאת כ – 18 אלף במספר דומים לשכניהם ההודים בכל מלבד הדת. מאות רבות בשנים ולפי מסורתם מלפני חורבן הבית הראשון חיו זה בצד זה וכפלא יחשב שלא התערבו כליל. לפנים היו עובדי אדמה, קנו להם שם כנגרים מומחים ונודעו לתהילה בשרות הצבא. מחמת עוניים,רבים עוסקים במלאכות גסות ורק מעטים מצליחים להשתלם במדעים.אך אלה מצטיינים כרופאים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים אחרים. דבקים בדת ישראל ובמנהגי האבות

קשריהם קלושים עם שאר חלקי היהדות, לא כל שכן עם ארץ ישראל הנבנית, אם כי ניכרת תזוזה עקב מסבות הזמן.

"בני ישראל" חרוצים וסבלנים ובפרוטתיהם הדלות מכלכלים את בתי הכנסת ובית הספר שלהם. העיברית היא אחת מארבע השפות הנקנות לתלמידיהם ובעזרת מורה מן הארץ אפשר להדרכה לשנה חיה.

היהודים ממוצע עירקי שהחלו להגיע להודו לפני למעלה ממאה שנה, אף הם רובם עניים אם כי יש בקרבם עשירים מופלגים. ארגון חייהם הציבוריים לקו ביותר בשל תלותם החומרית והרוחנית בקופות הצדקה  מיסודה של משפחת ששון המפורסמת. בכל הודו אין רב ואין קהילה במובן המקובל. היהודים אינם יוצאים מכלל התרדמה הרוחנית האופפת את הודו החמה ולמעשה חיים בחלק ריק. רק זעיר פה וזעיר שם נראים סימנים ראשונים של תהייה על העומה. מעט ההסתה עושה ויותר מזה המגיע בשנות המלחמה עם חיילים ופליטים מארצות דוברות אנגלית ומארץ ישראל. הנוער פותח עיניו לראות כי הציונות מעניקה תוכן חיים יהודי בצד הפתרון המעשי. כמה אגודות ציוניות קיימות מכבר, אף יוצא ירחון בשם "המליץ היהודי". תנועת הנוער "הבונים" שכוונה היה חינוכי כללי, פונה יותר אל עבר ציון ומזה שנה חלוצים אחדים הגיעו ארצה ומקבלים את הכשרתם בכפר בלום.

פליטי אירופה שנמלטו להודו. ערב פרוץ המלחמה הצליחו להקים כמה תעשיות שספקו עבודה לאלפי הודים. אולם האקלים המנון ואת הביטחון המדיני מוציאים אותם מן הארץ לכל עבר. לעומתם נוהרים להודו פליטי אפגן הבורחים מחמת המציק. נוסף עליהם פליטי בוכרה, פרס,קורדיסטן ומקומות אחרים הנמקים זה שנים ממחסור ומכלים עיניהם ליום שהארץ תפתח שעריה לקליטתם.

אברהם סמט

רמת יוחנן         אדר ב' תש"ו

הגיגים

6.3.39

יפה העבודה ביחידות. אספתי אשכוליות מתחת לעצים.ריח עצי ההדר עלה באפי. נזכרתי ב"מיניון" של גטה ושוב התעוררו בי געגועים עזים לנוד במרחקים…

19.3.39

סיפוק רב אני מוצא בעבודתי. הנאה מלאה במתן צורה לעצים לפי כוונה מסוימת. דבר שלם יוצא מתחת ידי ואחר כך יום יום אעקוב אחרי התפתחותם, ארחיק את הענפים המפריעים ואטפח את הגדלים לרצוני.

והעיקר לבדי, לבדי במטע הרחב. מוקף עצים, מעלי שמים, תחתי אדמה רכה וסביבי שקט.

מה עוד ידרוש האדם לאושרו?

14.2.39

אביב, אביב… יום, יום ופלאיו עמו. מבעד לשדרת הברושים ראיתי היום לאור השמש השוקעת מחנה עצים של אלפים, אלפים בעלי כנף זעירים מתעופפים ומזמזמים, עלה וירד, אלה בתוך אלה, בהמולה חסרת טעם ותכלית, למראית עין. היש טעם ותכלית לחיים? הלא אלה החיים, חיים

המתעוררים אחרי תרדמת החורף.

11.2.39

הגעתי לצוהרי יומי. מעתה תתחיל השקיעה.

לפעמים שקט – צהרים ושמחת – יום בלבי ואולם כבר אורבים הצללים שיארכו וילכו.

12.9.53

בשלושה דברים אני מוצא מנוח לשעה:

בהסתכלות ביצירות אמנות גדולות, תמונות ופסלים ובמוסיקה – של באך בעיקר.

שכחה תביא לי עבודת ידי, ועליצות מה שהייה בקרב חבורת צעירים. לאחר שעה חוזר אי השקט ונובר, ונובר.

אין מקורו בספקות. מכבר השלמתי עם גבולות הכרתי ואם כי צימאוני

להכיר לא נשבר, אני שואף להרחבת התחום ואיני מצפה לשבירתו. איני חותר לגילוי המרווה ואיני שולל קיום אלוהות. אף איני טוען: איני יודע כי האמונה שנהרסה בנעורי לא חזרה אלי וקצר כוח השגתי, השגת אדם, לתפוש מהות שמעבר לבינת אדם. אני חש באי הממשות של העולם הזה- ועולם אחר, עולם האמת איני חוזה. עם זאת השלמתי ואיני דוחק את קץ העוורון שיבוא אולי עם מותי.

הבפחד מפני המות מקור אי השקט?

ט"ו בשבט 19.1.54

יותר ויותר אני מרגיש במות המתקרב, חושב עליו ומשתדל לדבר עליו בלי מעצורים עד שייראה לי כדבר המובן מאליו כיום מחר שיבוא. אין זה

מפריע כלל לאהבת החיים הגוברת ומעמיקה ואולי אין להבין את החיים מבלי לחוש את המות בהכרה. האומר סתירה בין השניים חי בשטח ולא בעומק.

24.1.53

במוסיקה אני מבקש מזון לנפשי ולא פתרנות מדעיים. אומלל הדור השואב אמצעי ביטוי במוחו ולא בלבו.

בימינו הטובים שביוצרים עייפים מן החומרנות ומן הרגש המסולף ויותר מדי רחקו מן הטבע ומאורח חיים טבעי כדי לזכות בחוויות בלתי אמצעיות. הרשמים הנקלטים על ידיהם מן העולם ומחיי עצמם משתקפים במושגים מופשטים ואינם באים לידי ביטוי כרגשות. הפשטות נעלמה כליל והמוכני השתלט בכל.

אין פלא שמנסים לחזור אל הפרימיטיב אך גם ניסיון מלאכותי זה אין בכוחו להחזיר את שלמות הנפש אשר בלעדה אין יצירת אמת. אין להתגבר על שפל תרבותי במאמץ מכוון. כוחות נסתרים וגדולים מתפישת אדם שולטים בקצב החיים והתרבות ביחד.

9.12.32

בבואנו לחשוב על העולם אנו נתקלים בשני מושגים יסודיים, העומדים כמכשול לפנינו ומפריעים בעד התפתחות עקבית של מחשבתנו. המושגים האלה הם הזמן והמקום, אשר היותם לכאורה פשוטים ומובנים כל כך, אינם נתפסים ביסודם כל עיקר.

אין השכל שלנו משלים עם מקום מוגבל וזמן סופי ולעומת זה איו אנו יכולים לתאר לעצמנו מקום או עצם בלתי מוגבל וזמן אין סופי.

בחיפוש אחרי תיאור נכון והגדרה משביעה רצון של שני המושגים האלה מתבטאת כל השניות שבנפש האדם.

השאיפה לאין סוף מרחיבה את אופקו מעל לגבולותיו הצרים של מסיבות חייו ואף של תקופתו, אולם בסוף נתקל הוא בחומה שאין להתגבר עליה.

6.8.40

…בכל מוסכם צפון השקר. דעת הקהל מחניקה את ביטויו החפשי של הפרט. אבל גם הוא אינו מעיז לאשר את רגשותיו בפני עצמו אם אינם מתאימים למקובל. אדם תרבותי מן ההכרח שיחיה חיים כפולים. בצאתו שולטים בו חוקי החברה ואילו באוהלו לא על נקלה יגלה את מכמני נפשו מתחת להרגלים המכסים אותם.

אדם השואף לאמת מן הראוי שירחק מסביבתו, לשעה לפחות, יום-יום  ובבדידותו יקשיב לרחשי לבו.

22.2.42

…רק הניסיון מחסן בפני רפיון הרוח הבא עם האכזבה אחרי כל הצלחה, כאשר זו הגיעה לשיאה ובהכרח פגה חיוניותה. באותו רגע מסוכן צריך מדי פעם לאזור כוח מחדש כדי לשוב על עקבו אל מסלול החיים הרגיל. רק הכרה זאת בהעשותה מעשה שבהרגל שומרת  בפני מרירות ומבטיחה את בהירות הרוח.

כמה קשה לדעת את האמת ולהודות בה גם לעצמו!

ומה מעטות הבריות המסוגלים לאקט זה הפשוט לכאורה!

צעד קדימה ושניים אחורנית היא חכמת החיים אשר מעטים ידעוה.

8.3.46

…עישבתי בגינה עד הצהרים. היה בוקר אביב חם של אור שמש וצל עננים ומסביב ירק וגוני פרחים.

נהנתי מאוד ממגעי המחודש עם האדמה ונוכחתי שגעגועי לארץ, לרמה ולליפט היו מבוססים על אהבה עמוקת שרשים.

אחר כך המשכתי בסידור חדרי המקבל אט – אט את אופיו ההודי.

את השלמות ישיג בערב פסח כאשר אפרוש את השטיח הפרסי.

זיכרונות מהווים אולי את הערך היקר ביותר בחיי בן – אדם בהיותם רכושו העצמי שאינו ניתן לעקירה אלא אם יתבלבלו חושיו.

מתוך רשימה לחג הגז                                                   1932.

…לדידנו יש בטיפול בבעלי חיים דבר מה מרגיע המחזיר במידת מה את שיווי המשקל לחייו המרוסקים של בן האדם בתקופתנו. בדורנו זה, המצטיין בנטיתו לשלילה קיצונית של הכוחות הנפשיים והקצב המיוחד לכל תופעות הטבע… בתקופתנו זו, הסואנת  במרוצת טירוף, ללא עמידה ומרגוע – הריתוק לקרקע ובייחוד הטיפול בבעלי חיים יכול במידת מה לעזור בהקמת הריסות החיים.

9.3.33

אחרי הפסקה של כששה שבועות יצאתי היום שוב למרעה ונהנתי מאוד מהמנוחה. מהאופק הרחב ובעיקר מהאפשרות להסתכל באופן חופשי מסביבי. כאן השמש איננה שופעת חום בלבד, מעיק לעיתים כה קרובות, והרוח איננה מקררת בלבד ומייבשת את הזיעה – שניהם קיימים גם בשביל עצמם בלי קשר איתך, בן – אדם, דווקא.

מכובדי יעקב יניב

קבוץ רמת יוחנן

ברכתי שלום

הריני נענה ברצון לבקשתך כי אעביר אליך את נוסח דברי האזכרה שנשאתי במלאת שלושים למות אחי אברהם סמט – "צמד" ז"ל בטקס הזיכרון שנערך בקיבוצכם.

שמעון סאמט.

אחי אברהם היה הודה ופארה של משפחת סאמט. בעיר הולדתנו – ז'וליקוב שבגליציה הפולנית המזרחית (כיום נקראת עיר זו – השוכנת כבר בתחום ברית המועצות: נסארוב) בקרב הנוער שבעירנו – בה הכשיר אחי – המנוח רבים מבני הנוער לציונות מגשימה, לחלומיות ולגרעין הקיבוצי – ה"אינטיליגנט" בעל כושר הקשבה רב. הוא גם היה צעיר יפה תואר( כפי שהאנגלי מגדיר זאת (very handsome .לימודיו – בהם הצטיין – תפסה הפילוסופיה – מקום ראשון. לתורת הפילוסופיה, גם הקדיש מרבית לימודיו באוניברסיטת וינה, אלא שבשנת 1924 החליט להגשים בפועל את שאיפתו לסיים הלימודים  האונברסיטאים ולשוב לבית הוריו – עלה לארץ ישראל וכחניך ומדריך תנועת השומר הצעיר פנה ישר לבית אלפא שבתום זמן –מסוים הרגיש כי "המשטר הרעיוני" וההתייחסות החברתית בתנועה אליה השתייך (ומשתייך) קיבוץ בית אלפא, זר לרוחו ואז הצטרף לקבוצת חברי הקיבוץ שגישתם היתה כהרגשתו. ויחד התארגנו לייסוד מסגרת חלוצית – קיבוצית חדשה ברמת יוחנן, בה מצא את מקומו הרצוי או האווירה ההולמת ואפשרות מחיה כמבוקשו.

בקבוץ רמת יוחנן מילא שורה של תפקידים, בהם רועה צאן – שהתחבב עליו במיוחד (תוך שיתוף הדוק עם ברל בקר) וכאן החזיר את נשמתו לבורא.

שמעון סאמט

עץ נטעתי היום…

עץ נטעתי היום..

עץ נטעתי היום לרגלי הגלבוע…

אבי, בנכר, לא למדני לנטוע.

מורי לא הורני עצים לאהוב,

לא היד לכבד, השרישתם בנוף.

עץ אגוז על ביתנו סוכך בצלו.

חסון גזע, רחב, לא ידענו גילו.

ענפיו שיבשו,זמר "גוי" באביב,

ערדל ביום חום, כן נשכר לאסיף.

פריו האכלתני יומי, לא ידיה

בצרו. לא עץ, לא לפרי שפתיה

ברכה דובבו. אך בנה שיגדל

לתורה, מרדכי אבותיו לא יחדל.

ואני –

בישימון מסקל, אבן נגף מסיר,

בקרקע הופך, שחור הרגב ממיר,

ובעצם ידי בו זרעתי גרעין.

עטפתיו מכפור ליל, בלהוט יום הרוויתיו,

וינבט בשחוק ישר גזע וייף.

עץ נטעתי היום בארצי הקשה,

וסביבי שלל ידים אוחז בשתילים.

הנה הן כולן – יד רכה, יד נוקשה,

יד יום, יד בנו – מונפת כדגלים.

חג לנו היום, חג גדול לדורות!

אדמנתינו ענתה לבאים להפרות:

יתערה השתיל, יעמיק שורשיו,

למרחב, לאור שמש ישלח פארותיו.

כאי בשבט, בחג אילן…

בטו' בשבט, כחג אילן

לנטוע עץ ארצה.

נשב הרוח, בא הזמן,

אוץ! אל תתמהמה!

הגשם בא, הגשם תם,

נבט, מוריק הזרע.

עדיו ענד ההר הרם,

ירהיב, יצהל הפרח.

בא אביב קצר, חביב,

בשיר חדווה והנורה.

ריח בושם מסביב,

אדמתי נעורה.

יוצא לכרם, עץ נוטע,

נטע רק בחורש.

טרם שיש להטה,

יעמיק השורש.

יוצא לכרם, עץ נוטע,

נטע רך בחורש.

טרם שורש להטה,,

יעמיק שורש

קיץ בא, הצהיב הניר,

הר וגיא נחשפו:

שתיל נטעתי, רך ותמיר

בציו מה הסתעפו!

על ראשי יכה החום,

הצמא ילאני

הצל אנוח דום!

עסיס פרא ירווני.

בטו' שבט, בחג האילן,

לנטוע עץ יציאה.

נשב הרוח, בא הזמן,

אוף! אל תתמהמה!

אברהם צמד.