אברהם לוי

לזכר חבר

יחידה נשארתי מבין שלושת החברים שהגיעו אחרי אחודים שונים לקבוצת הצפון ולרמת יוחנן. נקטעו חייו של יואל לפני 8 שנים, בשנה הראשונה לעלייתנו למקום הזה. ולפני שנה מת אברהם, כמה חודשים לפני סיום הפרשה הכאובה, שדיכאה את כולנו בשנים אחרונות, גורל משונה…

נזכרת אני ברושם הראשון שעשה עלי אברהם לפני כ- 13 שנה, בבואו אלינו לקבוצה הקטנטונת בפתח תקוה. מהרגע הראשון התגלו בו התכונות הנחוצות מאוד בחיי חברה. היה מלא חיים.   עסק בספורט, היה מוסיקלי מאוד. באותה תקופה  נגן על כינור, אחר כך הזניח אותו והסתפק אך בחליל ובמפוחית. ידע לשרוק באמנות, והיה הרוח החיה בריקוד. אז מרבים היו לרקוד בבית הפועלים במושבה וחלקו היה לא קטן שם.

אך יחד עם זה, נראה היה בחור קל דעת, עירוניות דבקה בו. וקשה היה להאמין שהאדם הזה יתמיד בחיי קבוצה, שידע גם להיות אדם רציני ומעמיק.

עבר זמן. הגענו לחדרה ואחר"כ לגניגר. בדרך אבדנו חברים. דווקא אברהם שהיה נראה מוצק בחיים האלה, היה בין הממשיכים. הגענו למשק ואז תקפה אותו המחלה. לא יכל היה להשלים עם זה שיהיה בלתי פרודוקטיבי במשק, ניצל את האפשרות הפרטית שהייתה לו ולמד הנהלת חשבונות. בחוזרו לקבוצה קיבל את התפקיד ומאז גדל והתפתח. במשך זמן קצר נעשה לאחד האנשים המרכזיים במשק. למד והכיר את הפרובלמות  של המשק ולא עייף לתבוע אחריות מצד החברים. את תבע גם מעצמו, התמסר ללא לאות לעבודתו מבלי לשמור על מצב בריאותו.

נוהג העולם הוא, שאנשים בגיל צעיר דוגלים באידיאות של שוויון, ועם התבגרותם שוכחים אותן ולפעמים גרוע מזה, מתאימים לעצמם אידיאות חדשות המתאימות ל"ידיעת החיים" שצברו במשך השנים. וגם בקבוצה ככה. כבר ידעו חברים רבים בינינו לדגול בשיווין, באקטיביות, בוחר על צרכים פרטיים, וכמה השתנו במשך הזמן.

אך עם אברהם קרה ההיפך מזה. דווקא עם ההתבגרות העמיקה הכרתו הקבוצתית. ומאז שחדרה ללבו ההכרה ידע להגשימה. ידע לתבוע מעצמו אחריות בכל השטחים, לא רצה אף פעם להשתמש באפשרויות של נוחיות פרטית, או "הנאה מהצד". קיצוני וישר מטבעו, לא ידע פשרות לא עם עצמו ולא עם אחרים. גם בשנים האחרונות, שנות הסכסוך, לא נפגם ישרו, ומתוך כך היה לפעמים היחידי שדבריו היו נשמעים משני הצדדים. היו רגעים, והוא הוא היה המצפון הקיבוצי…

לא זכיתי ללחוץ את ידו לפני נסעו בפעם האחרונה, לא ידעתי על מצבו, כי לא דיברנו איש עם רעיהו בזמן האחרון. בין אנשים קרובים, המחלוקת היא קשה יותר, גורמת לרגישות יתירה ולפגיעה. כשנודע לי שהוא נסע לניתוח, אותו הניתוח של יואב, הזדעזעתי. הייתה בי הרגשת האסון ההולך ומתקרב. כתבתי לו, אף קיבלתי תשובה חמה, מלאת תקווה שעוד יחזור, נברר את הכל, נבין איש את רעהו… לא זכינו לכך.

ורצה הגורל, שבסופו של דבר, נשאר ברמת יוחנן. נשאר פה, במקום קברו, והיה זה בשבילי מעין סמל…

טובה.

ליום השנה…

זיכרונות מימי הילדות.

"אברהם" זה הוא הנושא שאליו עלינו לכתוב, אך נדמה כי המילה המצלצלת אינה נושא לכתיבה. זו היא מנגינה המתחילה בקצב ובקול, הולכת ומתרחקת, מתמזגת עם שאון החיים.

רגע נדמה לך כי זו מנגינה אשר באמצע נפסקה וים הרהורים מטרידך. רוח השריה אשר נחה עליך באולם המוסיקה מוציאה אותך מדעתך: נתנו לך מנגינה כה נעימה, עם נושא רב גווני, אשר משכה את תשומת לך,  גיבשה את כל רגשותך, והנה    נותקו הנימים והמנגינה באמצע נפסקה…

ומתוך הסערה הנפשית, מתחוללת מלחמה, ושוב בוקעת ועולה מנגינתו מלאת הקסמים, ולאחר יד הולכת ושוקעת וכך חוזר חלילה.

זו היא מנגינת חייו של אברה. סוד כמוס נשאר לכולנו כוח האני שבו, כישרונותיו ובטחונו.

אברהם נולד ב- 2 לאפריל 1909 בעיר סופיה, בירת בולגריה. עוד בהיותו ילד בן שנה וארבעה חודשים ישב על ברכי אמו, באחד האולמות, בקונצרט ואז הבליט כבר את כישרונו הרב למוסיקה, בנצחו בידו הקטנה לפי קצב המנגינה. עד גיל שנתיים ידע כבר לשיר בדיוק מוסיקלי יוצא מהכלל מעשרים עד שלושים שירים, ובגיל שנתיים וחצי נגן את כל השירים באצבעו הקטנה על הפסנתר.

במשך שלוש השנים  הבאות, הבליט את התפתחות כישרונותיו בצורה מפליאה. בגיל שש החל ללמוד לנגן על כינור בהדרכת המורה המפורסם שבעיר. התחלת הלימודים נתנה לילד רצון ומרץ לנגינה ושירה, ובזמן קצר הביאה פרי רב, לשביעות רצונם של המורה וההורים. בגיל 11 נכנס לשיר במקהלה של בית הכנסת הגדול בניצוחו של גדול המנצחים מר צדיקוב. גם בשדה השירה  הייתה לו הצלחה רבה, וכעבור שנתיים השתתף     בתור סוליסט באופרה בניצוחו של אותו מנצח. וכאן כדאי לציין פרט מעניין: בזמן ההצגה טעתה התזמורת והוא, הילד הרך בגיל 13 שמלא את התפקיד הראשי והאחראי באופרה, המשיך לשיר – ההצגה נמשכה ואיש לא הרגיש בטעות. תופעה זו הכניסה בלב המנצח אושר וגאווה ומיד ניגש להוריו אשר ישבו באולם לחץ את ידיהם והדגיש את כישרונותיו המעולים של הצעיר.

יחד עם כל העבודה, שהיה עמוס, הן בלימוד בביה"ס, והן בנגינה ובמקהלה, לא הזניח גם את משחקי הספורט, שהיו חביבים עליו מאוד. כחבר פעיל במכבי השתתף במרץ להרחבתו. ומתוך רצונו הכביר להתפתחות הספורט ייסד קבוצת כדור רגל. בתחרויות שנערכו מדי פעם בפעם, לקח  חלק פעיל  ובבואו ארצה המשיך לשחק כספורטאי מעולה.

זהו קטע ממנגינת חייו של "אברהם". יש עוד כמה וכמה מקרים ותופעות אשר מסמלות אותו בתור אדם. אך לא לנו לכתוב ולהשמיע על גדולתו ופאר קומתו. עלינו רק להמשיך את קצב  ניצוחו למען נוכל לסיים את מנגינת חייו אשר הוא לא זכה לסיימה.

המשפחה המתאבלת.

עברה שנה

עברה שנה. במשך הזמן התרחשו מאורעות חשובים בעולם וגם אצלנו. חלו שנויים כבירים. המוח טרוד ועסוק בענייני יום יום. ולעיתים קרובות בשעת שיחה כללית, בעברי על יד חדר המזכירות, בהפגשתי עם חברים אשר שנים רבות חיים יחד – מרגיש אני בחסרונו, תמה  אני על כך, כיצד לפתע פתאום נלקח מאתנו אברהם לוי. ובשעת השיחות האחרונות, לקראת השנה  התקציבית החדשה, נזכר אני בהשתתפותו האקטיבית של אברהם בסדר התקציב השנתי ובריכוזו את שאלות המשק השונות.

עליות וירידות היו אצל אברהם בעבודתו הציבורית בקבוצה, כמו אצל כל חבר. בזמן הראשון   לבואו אלינו הבדילו מחיצה דקה בינו לבינינו, החברים הוותיקים. אולי הסיבה נעוצה בכך, שחינוכו וסביבתו בארץ בלקנית הייתה שונה מחינוכנו אנו, בני מזרח אירופה וחניכי היהדות המסורתית, יהדות פולים, רוסיה וליטה. ואולי הסיבה, כי הייתה סו קלות ראש ידועה: אוהב ספורט, חובב מוסיקה, עליז ושמח. ולא חשבוהו מלכתחילה לאדם חושב ורציני במחשבותיו ובמעשיו. אולי לאט לאט נהרסה מחיצה זו. באה העלייה על הקרקע, התחלת המשק ואברהם נבלע יותר ויותר בענייני המשק. הראה אחריות בעבודתו. כשעזב את העבודה הפיזית בגלל מחלתו, הכשיר את עצמו לאחד התפקידים החשובים במשק – ריכוז עניני המשק על ידי הנהלת חשבונות.

את ערך הנהלת החשבונות במשק החקלאי וחשיבות התפקיד הזה במשק העלה אברהם בשבתו על ספרי החשבונות במשק החקלאי ובחטטו בהוצאות ובהכנסות המשק. תפקיד זה נתן לו מעוף ואפשרות לחדור לכל פינה במשק, לדעת את מקומות התורפה הדורשים תיקון. מתוך חשבונות אלה ידע כיצד ומה לתבוע מהחברים בעבודה באחריות ובמסירות. היות ובעצמו לא יכול היה להיות דוגמא באחד  התפקידים בעבודה פיזית, שיקע את עצמו יותר ויותר בתפקיד הנהלת החשבונות כדי להחדיר לכל חבר את הידיעה האמיתית על מצב המשק. בתפקיד זה לא נעים היה לעתים קרובות. הוא לא ידע משוא פנים. וידע לבקר פרט זה או אחר, או קבוצת חברים.  מידה זו נתגלתה בו גם בזמן החמרת המצב  החברתי ברמת יוחנן.

בפרשה זו  של רמת יוחנן הייתה לו עמדה מיוחדת, מצד אחד יחסו לחברי הקבוצה הוותיקים וקשריו אתם, ומצד שני קשריו עם תנועת השומר הצעיר ואחריותו הפרטית לבואם לרמת יוחנן. הוא השתדל לשמור על  שווי משקל וידע לבקר קשה את חברי תנועתו. אולם הרגיש תמיד  שלא יוכל לפעול נגד חבריו. שיחד  אתם חי הרבה שנים. גם בימים הקשים של מתיחות חברתית היו הקשרים אתו תקינים.

בעניינים אלה הייתי  גלוי מאוד איתו ולא פעם שוחחנו על כך. ברגעים הקשים ביותר של המשק בזמן הסכסוך היינו נדברים יחד כיצד לשמר ולקיים את הקיים ולא לתת להרס משקי ולחורבן חברתי גמור להשתלט על המקום.

שיחתנו האחרונה בעניין זה הייתה ימים אחדים לפני נסיעתו לניתוח, באוטו שנסע לעמק. הייתה זאת התקופה שדובר היה על ריכוז חברי מפא"י בבית אלפא. וכששאלתיו מה תהיה עמדתו במקרה שחברי מפא"י יתרכזו ברמת יוחנן, ענה לי שאז מצבו יהיה קשה.

רצונו התמידי להבריא ולהביא תועלת לחברה בכל עבודה ובכל ענף – התפרץ בבת אחת בהחלטתו לשים קץ לסבלו הפיזי על ידי ניתוח. ביקרתיו בירושלים אחרי הניתוח. למראה פניו התרוצצו במוחי מחשבות רבות. ראיתי לפני את הדמות  של יואל. רציתי להשתחרר ממחשבה איומה זו, ניסיתי להעביר את הדמיון לצד אחר, לראות את אברהם בריא ושלם, אברהם ומשפחתו, ברמת יוחנן, איתנו.  ומתוך התרוצצות מחשבות כזו, ירדתי מהר הצופים…

יעקב

ראשית ואחרית

גם עכשיו איני יכולה עוד לתאר לי שלעולם לא אוכל להגיד לך את דברי.

לא דברי שבח רציתי להגיד לך, יותר מדי הערכתי בך את איש האמת, הריאליסטן, אלא מקצת מהדברים אשר אף פעם לא אמרתי לך.

ראיתיך בפעם הראשונה בדרה, כשהתאחדנו עם קבוצת "אזי". מאז לא פעם היה עולה בדעתי "מה לבחור הזה בינינו?" נדמת לי כה זר, עם מכנסיך הקצרים, השרוולים המקופלים, החזה הפתוח, הכובע השמוט לצד, חשבתי לי אחד מחברת התל-אביביים. ואם עוד להוסיף את הצטיינותך בכדור הרגל (שאז היה פסול בעינינו), הרי קבעתי לי: בחור זה – ריק הוא וגנדרן. ועוד כהנה וכהנה היו טענותיי כלפיך. "למה מסתלק אתה בערבים מהקבוצה הקטנה?" רק פליאה הייתה בעיניו: מה הוא הכוח הטמון בך, שהודות לו הנך מתגבר על היחס הקשה של כל החברים כלפיך ובכל זאת נשאר בקבוצה. ועברו שנים. פעם אחרי שעברנו לגניגר, אמרה חברה: "אינכם מכירים את אברהם, הוא אחר מכפי שאתם רואים אותו". אמנם משתנים היו פניך תכלית שנוי כשהכינור היה בידיך והיית משמיע לנו צלילים דקים מן הדקים. לא פעם תהיתי: האם זהו האדם שראיתיו לפני רגע קט? מנין הרוך הזה ועדינות הצליל? אולי באמת איני מכירה אלא את קליפתך החיצונית?

במלוא כוחותיך הכרתי אותך רק מג'דל, כשהרגשת את הקרקע המשק תחת הרגליים. נרתמת בעול, עול כבד מאוד, וסחבת באמונה. אמנם כבר אז הציקו לך הכאבים ולא נתנו לך מנוח. אבל לא אתה האיש שיתחשב "בשטויות כאלה". היית עגלון ועבדת בכל המרץ בלי חשבון  של שעות, מהשכם בבוקר עד מאוחר בערב, כשכור היית בעבודה, במשק – ככולנו אז.

בכל זאת היית מוכרח לעזוב את העבודה הפיזית ולעבור להנהלת החשבונות. ואע"פ שבעבודה זאת הספקת להכיר את המשק יותר מרוב החברים ולמרות רוב העמל שהשקעת גם בעבודה זו, לא רצית להסתפק בה. ידעת הרבה לדרוש מהחברה ועוד יותר מעצמך. אמרת: "לא כך בונים משק, אני אראה לכם איך בונים משק". וכשהיית מתחיל בכגון זה היית כולך מתמלא התלהבות (לא פעם נתפשת אפילו מבלי להרגיש בסנטימנטאליות). אלא שמיד הייתה התלהבות זו דועכת, נזכרת בכאבים: "האם אוכל עוד פעם לעבוד ברפת, להרים קלשון חציר, ללכת אחרי המחרשה בתלם?"  ועם חוסר יכולת זו לא יכולת ולא רצית להשלים.

גם ברגעים האחרונים הייתה דעתך      צלולה. ידעת את מצבך ואמר: … ברמת יוחנן…

(לא פעם ברגעי התפתלות זמזמו מלים אלו באזני). ונשארת ברמת יוחנן, גבעה זו שכה יקרה לך ושבה השקעת את כולך עד תום.

הייתכן שעוברות חגיגות ואתה אינך מעיף רגל ואינך מעיף את הרוקדת באוויר ואין חגיגה מסתיימת מאוחר בלילה בשריקתך – נגינתך מהרגעת כשיר ערש, כשידענו: הטוב ביותר כבר היה, אין מה להוסיף…

מה עוללת לך ולנו?

רבקה