אהרון אהרוני

22/06/1949 - 10/07/1973

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה סיון התש"ט

תאריך פטירה: י' תמוז התשל"ג

שם האב: אברהם

שם האם: מרים

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

 

אהרון אהרוני

 

אהרן נולד בארץ, בן יחיד להוריו. משחר ילדותו התחנך מחוץ לבית משפחתו. תחילה אצל משפחה אומנת בחיפה, אחר כך במוסד “אהבה” ולבסוף גדל כ”ילד חוץ” במשך י”ג שנים ברמת יוחנן. השתלב במשפחתו ה”מאמצת”, משפחת פיינשטיין, והיה כבן לה.
עלם בהיר עיניים ובהיר שיער, אהוד על הכל, מסור ונכון בכל עת לסייע לזולת. הכל אהבוהו וכינוהו בחיבה: “אהרון הלבן” או בקיצור: “הלבן”. היה רציני בגישתו לחיים ומסור לעבודתו, גם במשק וגם מחוצה לו.
סיים חוק לימודיו ככל בן קיבוץ בבית החינוך המשותף “גוש זבולון” ויצא לשנת שרות לקיבוץ שדה בוקר ומאוחר יותר הדריך נוער מצוקה בירושלים ובדימונה. רגישותו בכל הקשור לנוער במצוקה נבעה במידה רבה מן העובדה שהוא עצמו גדל והתחנך מחוץ לביתו. היה בן יחיד לאמו, ומסור לה מאוד. רק בעניין אחד לא קבל את דעתה והוא: ההתנדבות לשירות ביחידה קרבית בצה”ל.
חרף התנגדות אמו- התנדב ליחידה קרבית. הוא הוצב לשרת בחיל השריון. היה חייל מצוין וחבר לנשק נאמן. התקדם ועלה בסולם הדרגות והתפקידים ורוב שירותו עשה באיזור ה”תעלה” כמפקד טנק.
לאחר השירות הצבאי חזר לקיבוץ והשתלב בעבודת הצוות בגידולי השדה. אהב את עבודת האדמה, הפעיל בגאווה כלים חקלאיים וביצע כל עבודה שנדרשה. מסור היה לענף, לחבריו, וגאה בהיותו חבר קיבוץ. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים היה בין הראשונים שגויסו והשתתף בקרבות הבלימה נגד הסורים שניסו לפרוץ לתוך גבולות המדינה. כבר בלילה הראשון של המלחמה נפגע הטנק עליו פיקד בפגיעה ישירה, והוא  נהרג
.

קישורים

נזכור את כולם – משרד הבטחון

אנדרטה בגולן

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • באזכרה השנתית לזכר ברוך ואהרון

    התבקשתי ע”י שושנה להביא דבר מכתביו של אהרון כדי לשתף את הנוכחים בזכרון דמותו.

    35 שנים מאז אותה המלחמה.

    אובדן הבנים במועד משותף זימן לנו את הקשר המתמשך המיוחד בין שתי המשפחות. זכה אהרון שלנו שהיה בן יחיד לאמו ניצולת השואה שאחרי מותו משפחה שלמה שומרת על זכרו ומקפידה יחד איתנו להעלות את דמותו בקרב מכרים וידידים ולהנציח את זכרו.

    חשבתי –  מה אפשר לחדש אחרי שנים כה רבות? מה נֹאמר ועדיין לא נאֵמר?

    והנה לאחרונה מצאנו מכתב שכתב אהרון בהיותו בן 18 לבני כיתתו ברמת יוחנן ולמחנך הכתה, בו הוא משתף אותם במעשיו בשדה בוקר שם הוא נמצא בשנת שרות לפני הצבא. על נקלה זיהינו עד כמה תכונותיו היקרות והמוכרות ניבטות מבין המלים.

    אהרון בוחר לעשות שנת שרות במקום מרוחק, מקום שבו התועלת שיביא תהיה מירבית.

    אהרון מביט אל הבית ברמת יוחנן במלוא ההערכה. היו באהרון מן ציונות כזאת ואנושיות היקרות מפז, אשר אינן מובנות מאליהם ובעיקר עם סיפור ילדותו המיוחד. הבחירות שעשה בלכתו לשנת שרות בהדרכת בני נוער בדימונה וכמובן ההתעקשות על שרות צבאי במסגרת קרבית מעידות כאלף עדים שאהרון הפנים את ערכי החברה המשימתית בה הוא חי ברמת יוחנן  בשנות נעוריו. ובזאת היה דוגמא ומופת.

    כתבה וקראה: מירי פינשטיין

     

  • תעודת זהות

    אהרון אהרוני

    בן מרים ואברהם

    נולד בקרית חיים – ישראל

    כ”ה בסיון תש”ט  22.06.1949

    הצטרף לרמת יוחנן בשנת 1962

    נפל במלחמת יום הכפורים בקרב על רמת הגולן

    י”א בתשרי תשל”ד  07.10.1973

    בן 24 במותו

  • במלאת 30 שנה לנפילתם של אהרון וברוך

    עברו שלושים שנה מאז יום הכיפורים “ההוא” בתשרי תשל”ד, כשבאחת הפך השקט

    לסערה גדולה אשר הותירה את מדינתנו שונה משהיתה.

    מבין אלפי החיילים אשר נפלו במלחמה שכלה גם רמת יוחנן שניים מבניה – אהרון אהרוני, שנפל בערבו של היום הראשון למלחמה כלוחם שריון בקרבות הבלימה ברמת הגולן, וברוך גולן, בנם של שושנה ודוב יבדלח”א, אשר היה נווט בטייסת פנטומים ונפל עם מטוסו במצרים בערב שמחת תורה.

    שני סיפורי חיים שנפסקו באמצע, שני חללים שנפערו וכבר 30 שנה ממאנים להתמלא.

    לזכרם ולמען כל מי שהכירם וגם עבור מי שלא זכה לכך, נביא מקצת הדברים שנכתבו אודותיהם סמוך למועד נפילתם.

    על הפרח שנקטף נפשנו בוכייה…./ בן ציון פ.

    תקופת חייו הראשונה של אהרון לא סוגה בשושנים לאחר שנשתבשו חיי המשפחה של הוריו כל עול פרנסתו הוטל על כתפי אמו, אשר בעבודתה הקשה העניקה לילדה האהוב מכל אשר השיגה ידה לתת. ברם, חרף אהבתה, חרדתה ומסירותה, נאלצה למסרו לגידול וחינוך מחוץ לביתה כבר בגיל צעיר מאד.

    הוא הגיע אלינו כאשר מלאו לו אחת-עשרה שנים. המזל האיר לנו פנים להיות מאמציו ולהנות משכיות החמדה של אופיו. דבקנו בו לאהבה ואף הוא לא חשך אהבתו מאתנו מבלי שזה יגרע כהוא זה מאהבתו לאמו ומדאגתו לה.

    הפליאתנו בעיקר הסתגלותו לחברתנו בכל מישוריה ומעגלותיה. לא אגיד שקליטתו היתה נעדרת לבטים, אך את אלה הוא נשא בגבורת נפש שעוררה אהדה וכבוד. אהרון הצליח לעמוד בסודה של ההצלחה המותנית בנכונות הנתינה ורצון הנטילה גם יחד.

    לא בכוח ההגות אלא בכוח מזגו הטוב, הענותו החפצה, תבונת הכפיים ועל הכל החלטתו הנחושה להכות שורשים בחברתנו, הצליח אהרון לגבור על לבטיו הראשונים. הוא הטיל את עצמו  לחיי מעשה מראשית בואו….

    כאשר הגיע לחברות בקבוצה הוא לא חת מפני קשיים ונענה בחיוב לכל אתגר, אשר העמידו בפניו החיים… חבריו ברפת ובפלחה גמרו עליו את ההלל. הו אנענה לכל צורך שאליו נתבקש, אם על ידי חבר בודד, אם על ידי מוסדות חברתנו ואם על ידי מצפונו. הוא היה שקט והצניע לכת, אך התעקש לעמוד בשורות הראשונות של חיינו אף מעבר לכוחותיו. כך, למרות היותו בן יחיד, התנדב ליחידה קרבית וסירב לקבל כל שכנוע ובקשה, לבטל רצונו מפני רצוננו ורצון אמו.

    הוא עבר בשלום את שירותו הצבאי בשריון בתקופת מלחמת ההתשה, היינו גאים בהישגיו ונתפתינו להאמין שעוד מעט קט יזדמן האושר על פתח ביתו.

    אך מעשה שטן – פרצה המלחמה האומללה ובה נספה אהרון בראשיתה, כשהוא דוהר על הטנק לחסום בגופו האמיץ את דרכו של האויב….

    אין מלים בפי לבטא, מה אבד לנו עם הסיום הטראגי של שהותו הממושכת – השלמה בתוכנו… הוא נעקר מנופנו בעודו צעיר לימים ומקומו הנפקד משרה עצב…

  • מכתב מאהרון לבני הכתה

    התבקשתי ע”י שושנה להביא דבר מכתביו של אהרון כדי לשתף את הנוכחים בזכרון דמותו.

    35 שנים מאז אותה המלחמה.

    אובדן הבנים במועד משותף זימן לנו את הקשר המתמשך המיוחד בין שתי המשפחות. זכה אהרון שלנו שהיה בן יחיד לאמו ניצולת השואה שאחרי מותו משפחה שלמה שומרת על זכרו ומקפידה יחד איתנו להעלות את דמותו בקרב מכרים וידידים ולהנציח את זכרו.

    חשבתי –  מה אפשר לחדש אחרי שנים כה רבות? מה נֹאמר ועדיין לא נאֵמר?

    והנה לאחרונה מצאנו מכתב שכתב אהרון בהיותו בן 18 לבני כיתתו ברמת יוחנן ולמחנך הכתה, בו הוא משתף אותם במעשיו בשדה בוקר שם הוא נמצא בשנת שרות לפני הצבא. על נקלה זיהינו עד כמה תכונותיו היקרות והמוכרות ניבטות מבין המלים.

    אהרון בוחר לעשות שנת שרות במקום מרוחק, מקום שבו התועלת שיביא תהיה מירבית.

    אהרון מביט אל הבית ברמת יוחנן במלוא ההערכה. היו באהרון מן ציונות כזאת ואנושיות היקרות מפז, אשר אינן מובנות מאליהם ובעיקר עם סיפור ילדותו המיוחד. הבחירות שעשה בלכתו לשנת שרות בהדרכת בני נוער בדימונה וכמובן ההתעקשות על שרות צבאי במסגרת קרבית מעידות כאלף עדים שאהרון הפנים את ערכי החברה המשימתית בה הוא חי ברמת יוחנן  בשנות נעוריו. ובזאת היה דוגמא ומופת.

     

  • 34 שנים למותו – מירי פיינשטיין

    גַּם צְמָחִים מֵתִים… אריקה לנדאו

    אַתָּה שָׂם  זֶרַע בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה

    וְעוֹלֶה מִמֶּנָּה  גִּבְעוֹל

    וּמוֹפִיעַ נִצָּן

    וְהוּא פּוֹרֵחַ,

    וּבְתוֹךְ הַפֶּרַח זֶרַע  חָדָשׁ.

    וְאַחַר כָּךְ  נוֹבֵל הַפֶּרַח,

    הֶעָלִים  נוֹשְׁרִים

    הַצֶּמַח  מֵת.

    לְעִתִּים קוֹרֶה

    שֶׁהָרוּחַ שׁוֹבֶרֶת אֶת הַגִּבְעוֹל

    וְהַפֶּרַח נוֹבֵל:

    הַפֶּרַח מֵת.

    לָאֲנָשִׁים – כְּמוֹ לַצְּמָחִים  – 

    תְּקוּפוֹת שׁוֹנוֹת בְּחַיֵּיהֶם

    לְכֻלָּם  עֵת

    לִצְמֹחַ,

    לִפְרֹחַ

    וְעֵת לָמוּת.

    לָאֲנָשִׁים – כְּמוֹ לַצְּמָחִים –

    לְעִתִּים קוֹרֶה,

    שֶׁהַחַיִּים נִקְטָפִים

    בְּטֶרֶם עֵת…

    שלושים וארבע שנים חלפו מאז נפילתו בקרב של אהרון אהרוני ז”ל.

    משנה לשנה עולה וגוברת תחושת ההחמצה על החיים שנקטפו טרם עת.

    עשרים ושלוש שנות חיים רצופי התמודדות אלה שנות חייו. ודי. כל כך מעט וכל כך מלא בניסיון חיים ובעשייה, ואלה – ראויים להיזכר ולשמש מופת.

    לא ככל הילדים גדל אהרון:

    בתים שונים עבר עד אשר נאחז בביתנו הקיבוצי ומצא כאן כר להתפתחות, לביטוי אישי, ולצמיחה.

    מאין שאב הכוחות תמיד היה פלא בעיני. אולי משפע דאגתה ואהבתה של אמו מרים? אולי מן הידיעה שרק בכוחותיו יפלס לו דרך ויבסס את מעמדו כאחד מן החברה, ואולי גם מן החברה שלנו בה מצא בית וכר מתאים לממש יכולות ולהפליג בשאיפות.

    תכונות כל כך נחוצות היו אצורות בו: נאמנות ומסירות, נתינה ללא חשבון, מאור פנים וצניעות. התמודדות למרות חולשות וקשיים תוך חיפוש הכוחות בתוכו פנימה. כמה הרבה וכמה חבל שחדל.

    אנחנו, בני המשפחה והחברים הפוקדים את קברו שנה שנה נוצרים את זכרו ושומרים את דמותו.יהיה זכרו ברוך.

    שנה שניה זו לנו ללא דב. נזכור אותו באהבה היום במקום הזה אליו התמיד לבוא כמו למצווה קדושה. הוא חסר לנו היום. לעמוד כאן למרשות קברו של אהרון, לקרוא בקולו השבור את הקטעים מן המקורות המקובלים במסורת היהודית במפגשים מעין אלו. לומר קדיש ואל מלא רחמים.נזכור אותו באהבה, תעמוד לו זכותו לקץ הימים וינוח בשלום על משכבו.

    אנחנו אסירי תודה לכם שושנה ובני המשפחה על החסות והקירבה שאתם מעניקים לנו  ועל המסירות בה אתם עושים לשימור זכרו של אהרון ז”ל ביחד עם זכרו של ברוך ז”ל.

  • צר על ההחמצה – מירי

    38 שנים מלאו לנפילתו בקרב של יקירנו אהרון אהרוני ז”ל.

    משנה לשנה עולה וגוברת תחושת ההחמצה על החיים שנקטפו טרם עת. לא אחת חושבת אני לאן היו מתגלגלים חייו אלמלא ויתר על זכותו כבן יחיד לא להיות קרבי..

    אנו כואבים את הגורל שפקד אותו ואת אמו בעקבות אותה מלחמה קשה ואיומה שגבתה קורבנות כ”כ רבים ורוצה להאמין שלא היה זה קורבן שוא! אני יודעת שלא כולם למדו את הלקח, שלא עושים הכל כדי למנוע את הקורבנות העתידיים. שעדיין מהלכים בינינו אנשים וביניהם מעצבי מדיניות ובעלי עמדות המאמינים שאנחנו חייבים לחיות על חרבנו, שזו גזרת שמים, ושאין דרך להפסיק את מאזן האימה.

    אהרון הלך למלחמה בנפש חפצה. קול קרא והוא הלך. ידע שבכל שרותו הצבאי הכין עצמו לקראת התמודדות צבאית, היה בטוח שחבריו לשרות מחכים לו.

    האם חשב שכל שהכין לקראת חייו הבוגרים לא ישא פרי?

    האם תאר לעצמו שהוא הולך אלמותו?

    ומה חשב כשראה את הכוחות הסוריים שועטים מול טור הטנקים שהצליחו לארגן בחטיבה כדי להדוף את מתקפת הצבא הסורי?

    לשאלות הללו אין תשובות.

    ידוע רק הסוף המר – עוד באותו הערב אהרון כבר לא היה בין החיים.

    ומאותו היום – גם חייה של אמו מרים נסתיימו. בנה יחידה, גאוותה ותקוותה נפל וטעם חייה פג. גם היא קורבן של אותה המלחמה.

    אנחנו, בני המשפחה והחברים הפוקדים את קברו שנה שנה נוצרים את זכרו ושומרים את דמותו. זכות היא לנו לחזור ולספר על מה שהיה בחייו הקצרים.

    מה השאיר לנו כצוואה:

    ראשית לכל תכונות כל כך חשובות שהיו אצורות בו: נאמנות ומסירות, נתינה ללא חשבון, מאור פנים וצניעות. התמודדות למרות חולשות וקשיים תוך חיפוש הכוחות בתוכו פנימה. כמה הרבה וכמה חבל שחדל.

    ושנית מתוך סיפור חייו אנו למדים מה רב היה כוחו של הבית הקיבוצי ככר לפיתוח תכונות חברתיות חשובות ולמימוש יכולות הגלומות בכל אחד. אהרון ראה ברמת יוחנן בית במלוא מובן המילה והיה מסור לענייניה בכל מאודו.

    וצר, צר כל כך על ההחמצה עם נפילתו חלל במלחמה הארורה ההיא.

     

  • מלחמת יום הכפורים

    מלחמת יום הכפורים – מתוך ספר החטיבה

    סיפור מותו של אהרון הוא במידה רבה סיפור אוזלת ידה של מדינת ישראל וצבאה בשעותיה הראשונות שלמלחמת יום הכיפורים.

    בסוף קיץ תשל”ג שבועות מספר לפני המלחמה השתתף אהרון בתרגיל חטיבתי אותו סיימה החטיבהכשחייליה וכליה מוכנים וכשירים לקראת כל התמודדות.

    בשובו הביתההצטרף לקטיף הכותנה שבשלה בשדות.

    בבוקרו שליום הכיפורים, בוקר שבת, ה-6 באוקטובר, סמוך לשעה 10:00 התקבלה פקודה לגיוס חטיבה179 כולה, והופעלה מיד רשת הגיוס.

    עד שעותאחר-הצהריים המוקדמות התייצבו רוב מפקדי החטיבה ומרבית אנשי הצוות בבסיס החטיבה,בסיס פילון, הסמוך לגזרת הגולן.

    בשל העובדהכי ימים מספר לפני פרוץ הקרבות הושאל חלק ניכר מן הטנקים של החטיבה ליחידה אחרתוטרם הוחזר, נמצאו אותה עת בבסיס כלים לציוותו של גדוד אחד בלבד, גדודו שלסא”ל עוזי מור, שעל חייליו נמנה גם אהרון. שני הגדודים הנותרים נאלצו לנועבאוטובוסים אל בסיס מרוחק יותר, שם קיבלו טנקים.

    ערפל קרבסמיך שרר בחזית הגולן. הסורים, שפרצו בהפתעה ובעוצמה רבה, עברו את הקו הסגול,דילגו על פני קו המוצבים והחלו מחדירים מסות כבדות של שריון ורגלים אל תוך שטחינו.אלא שבמטה החטיבה לא היו ידיעות ברורות על המצב בשטח.

    על גדודו שלעוזי מור הוטל לצאת לדרך בחופזה ולהגיע בתנועה על שרשראות לאזור נפח, כדי לסייע שםלכוחות הסדירים, הנמחצים בבלימת הסורים הפורצים לשטחינו.

    במוצאי שבתיצא כוח ראשון מגדוד זה לדרך ובשעה 22:00 לערך חצה את הירדן דרך גשר בנות יעקבלעבר הבלתי- ידוע. כוח זה כלל 10 טנקים, שמדוחק זמן – לאור מצבם החמור ביותר שלהבולמים ברמה – לא תוחמשו כדבעי ולא נבדקו כוונות תותחיהם.  

    ליד נפאחקיבל המג”ד הוראה לפנות אל ציר הנפט בכיוון חושנייה, כדי לסייע שם ל”כוחצביקה” – אחת מיחידות השריון של הסדיר שנכתשה בקרב המר עם הכוחות הסורייםהפורצים. בשעה 22:30 לערך, פגשה שירת הטנקים בכוח צביקה, או יותר נכון במה שנותרממנו, טנק בודד שתחמושתו אזלה, ואיפשרה לו למעשה לחמוק ממסתורו ולסגת לאחור.

    כוח הטנקיםשל עוזי מור החל מתפרש מול הכוח הסורי שהבחין בהם והכין להם קבלת פנים סוערת. ביחסשל אחד מול עשרה לפחות, כשהטנקים הסוריים מחומשים ומצוידים במתקני ראיית לילה,ואילו הטנקים הישראליים “עיוורים” במידה מסוימת, אינם חמושים כראויותותחיהם עדיין אינם מאופסים, היו סכויי האחרונים קלושים למדי.

    כבר במטחהראשון פגעו הסורים בכמה מהטנקים הישראליים, שחלקם החל בוער. בין הפצועים היו מפקדהגדוד עוזי מור ומפקד הפלוגה. בין ההרוגים סמ”ר במילואים אהרון אהרוני.

    מתוך ספר החטיבה: מלחמת יום הכפורים, נובמבר 1974,

  • יצחק אחיטוב – מזכיר הקיבוץ

    אהרון אהרוני ז”ל

    בשלושים לתחילת המלחמה הקשה נפתחיםשערי בתי העלמין. נפקוד את תלוליות הקברים הרעננים ועין בעין נחזה במס הדמים הכבדוהאיום שאנו חוזרים ומשלמים במחיר קיומנו. אין עם כעמנו שככה מוקז דמו, ובדור הזהפעם אחר פעם. מיטב בנינו ואחינו – מה נורא הדבר. ומה נשגב ומופלא רצונו של העם הזהלקיום וחירות.

    קברים רעננים. יבואו הורים לשטוחעליהם. יעמדו רעים חונקים זעקתם וישובו לקווי החזית או להמשך מלאכת יומם שלהנופלים.

    נבוא אנו להתייחד עם זיכרונו של אהרוןהיקר שלנו.

    אהרון הגיע לכאן בגיל 10 כילד חוץ.מאז נקשרו חייו עמנו קשר מלא ורצוף. כאן סיים לימודיו. מכאן יצא לשרותובצה”ל, ובשובו הביתה השתבץ בצוות הנושא את ענף הפלחה והכותנה. כאן היה ביתו,ואולי דווקא משום שלא נולד כאן הייתה לזיקתו זו משמעות יתר.

    לא ניתן כלל לדבר עליו בזמן עבר. דמותוהרעננה שרויה עימנו.

    היה משהו מלבב במיוחד בהוויתו. נוחופתוח לסביבתו, מוכן תמיד לעזור לזולתו.

    ויותר מזה, שחוק ומהתלה תמיד על שפתיולהפשיר כובד ראש מיותר. נעים היה במחיצתו.

    לא עת הספדים עתה. עדיין המערכה בעיצומה.דמותו המלבבת שרויה עימנו.

    יצחקאחיטוב – מזכיר רמת יוחנן

  • ביום קבורת הקבע – יצחק א-ט

    ליווינו את אהרון אהרוני

    למנוחתו האחרונה בבית העלמין שלנו.

    ההלוויה והקבורה נערכו בטקס צבאי

    ליד קברו  הספידו יצחק אחיטוב:

    אהרון יקירנו. יצאת מהבית הזה, מביתך,ביום הכיפורים ועתה הנה חוזר לכאן ארונך בלבד, בתלולית הקבר הנוצרת, זכר חייםצעירים ורעננים שנקטעו.

    עוד בטרם קראו לך נזעקת ומיהרת מיד אליחידתך, אל הטנק שלך וחיש זינקת עם הראשונים לשדה המערכה הנוראה, לחסום אויב מסתערלהכחידנו. ואתה וחבריך בלמוהו והדפוהו במו גופם, בהקריבם חייהם הצעירים.

    עתה הוטמן ארונך באדמת ביתך, האדמהאותה אהבת, אותה עבדת: פלחת, שידדת, זרעת והשקית – וכה מעט  הספקת לקצור, וכה מעט הספקת לאסוף     מהחיים יבול ובשלותם.

    באת לכאן כילד צעיר, כתלמיד. אולידווקא משום שלא נולדת כאן ידעת יותר מאחרים לחוש להעריך מהי הרגשת בית. לא כדברמובן מאליו קיבלת ורכשת זאת. בעצמך ומתוך עצמך יצרת הזיקה והתחושה וההזדהות לאותהריקמה מופלאה המכונה בית. לכן היתה זו אצלך הרגשה עמוקה ואיתנה מאוד. יחסך לעבודה,לחברה, לעול ולאחריות זכו להערכה ולהוקרה.

    אהבנוך אהרון. אהבוך חבריך, אהבוךהילדים והזאטוטים, שנכרכו תמיד אחריך ואהבוך המבוגרים והוותיקים. מאד חיבבנוךוהתברכנו בך. ואתה אהבת את הבית ואת עבודתך ויצירתך כאן.

    עם כל שהתיחסת מאוד ברצינות לכל שעשיתופעלת, ליוותה אותך תמיד רוח של “שובבות”. לעיתים נקטת נימה של אירוניה.נראה לנו שנימה זו לא באה אלא להסתיר מעיני הזולת את יחסך העמוק לדברים. כי מאד,מאד היה איכפת לך ולא רצית להיחשף ללהג המלגלגים.

    אנו חייבים היום, לנוכח קברך הרענן,לספר לך ולכל אותם לוחמים שבימים לה מובאים לקבורה, בחלקות אדמתם וישוביהם, לאמורלכם ולעצמנו:

    בית ישראל שרוי מאז נפלכם בהלם קשה.אין ואין ישוב שאין בו אבלים, ואין בכוחנו לנחם אבלים. אלא שעתה יותר מתמיד, אנויודעים שהמלחמה הינה מלחמת קיום ממש, לנו ולעמנו. העם לוקק פצעיו הקשים ויותרויותר מאמץ את לבו, וצה”ל מחזק את זרועו שלא נופתע עוד.

    נהיה ראויים לקורבנכם.

    ונזכורך תמיד עמנו, בננו וחברנו אהרון.

  • בני הכיתה מספרים על אהרון

    נסינו לספר בתמונות את סיפורו של בן העיר שהיה קיבוצניק יותר מאיתנו.

    את סיפורו של התלמיד הרגיש לנופי הטבע, לצדק חברתי, לגיבוש כיתתי.

    את סיפורו של החקלאי שאהב את בעלי החיים בהם טיפל, והעריץ את עוצמת מנועו של הטרקטור שלו.

    את ספורו של החייל שהתגאה בכלי עליו היה מופקד, ובו עצר את נחשול השריון הסורי שהתפרץ באותו יום שחור, יום הכיפורים תשל”ד.

     

    עבורנו לא תם סיפורו של אהרון. נזכרהו תמיד כשם שהיה בינינו: חברותי ועליז, רציני וגם לץ, ומעל הכל טוב לב שאין שני לו.

    חיוכו המאיר לא יישכח מליבותינו.

    יהי זכרו ברוך

    ב’ תמוז תשל”ד 22.6.1974

     

     

    כחלוץ ההתנדבות התנועתית בינינו חיפש אהרון תמיד אתגרים גם מחוץ למסגרת ה”גוש”. כשם שהדריך את ילדים קריית בנימין כשהיינו בתיכון, כך התנדב לשנת שרות בשדה בוקר.

    אחרי הצבא התנדב אהרון לסייע לנוער במצוקה, תחילה בירושלים וא”כ בדימונה.

    העוול החברתי לא הותיר אותו אדיש, והוא פעל ככל יכולתו למען הנוער בשולי החברה. למרות הקשיים לא סר מפניו החיוך הטוב, הקונדסי.

     

    מרים היקרה,

    רצינו לספר לך את סיפור חייו של בנך, אהרון ז”ל, כפי שאנו הכרנוהו.

    רצינו לספר לך את סיפור ימי נערותו ובגרותו בינינו, בחיי היום יום בבית הספר, בתנועה, בטיולים.

    רצינו להראות לך בתמונות אלו שרבות רבות מהן צילם אהרון עצמו, את אהבתו לטבע, לחי ולאדם.

    כי אהרון היה בראש ובראשונה חבר ורע מאין כמוהו. פשוטו כמשמעו: א ד ם.

    בני כיתתו.

    ואהרון נקשר בחיבה עמוקה לצאן, לסוסים ובעיקר לבקר בו הוא מטפל בעבודתו במשק.

    אהרון העריץ את עצמת הטרקטורים. את רשיון הנהיגה השיג בחריצותו וכשבא עידן ה”מכונית” אחרי תקופת הטרקטור התעדכן אהרון במהרה.

    אחרי הפרייבט בא תור המשאית, ואהרון לא חסך עמל כדי להיות מבחירי הנהגים גם בענף ה”כבדות”.