אהרון גרובר

10/01/1915 - 01/06/2004

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ד טבת התרע"ה

תאריך פטירה: י"ב סיון התשס"ד

שם האב: שמואל

שם האם: רושל

ארץ לידה: פולין, רוקיטנו

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: אליעזר גרובר

אהרון גרובר

 

אהרון נולד בעיר רוקיטנו שבפולין, הבכור בין חמשת ילדי המשפחה. משפחתו- משפחה דתית, שומרת כשרות ופוקדת את בית הכנסת בשבתות וחגים. האב היה אופה ואילו האם- עקרת בית. קהילת רוקיטנו היתה קטנה אמנם, אך היו בה בית ספר עברי ותלמוד תורה- בהם למד אהרון.

במלאת לו 12 שנים הצטרף אהרון לתנועת “החלוץ הצעיר”. בגיל 15 בחר במקצוע הנגרות כדי שיוכל לתרום לבניין ארץ ישראל. בן 17 יצא להכשרה בקרמיני פודולסק כדי להיות מוכן פיזית, רוחנית ונפשית לעליה. מקץ שנה וחצי חזר לבית הוריו להכין פספורט וויזה. ואולם, כסף לרכישת הזכות להכנס ארצה לא היה לו ולא יכול היה לקחת מהוריו. לכן נסע למזכירות “החלוץ” שם חיכו כמה עשרות חלוצים להזדמנות לעליה ללא תשלום. תוך תקופה זו קיבל צו גיוס לצבא הפולני הסדיר. הוא התייצב ושרת 20 חודשים בחלק שהיה אוקראינה באותה עת.

במלחמת העולם השנייה התגייס אהרון לצבא הסובייטי ולחם כתותחן בקרבות שונים. שלוש פעמים נפצע ובכל פעם החלים וחזר לקרב. הפציעה השלישית היתה הקשה מכולם והוא אושפז בבית חולים במינסק מזובייצקי לכחצי שנה. בסיום המלחמה הובלו הפצועים בהליכה רגלית לברלין, מרחק של כ-350 ק”מ. עם השחרור שהה בברלין ומשם נסע לביתו לחפש מי נותר ממשפחתו ומה נותר מהעיירה. כשגילה שלא נותרו אלא מספר יהודים, בעיקר מאלו שחזרו מהקרבות ברוסיה, שב לתכניתו לעלות ארצה. הוא עלה לרכבת האחרונה לביטום והצטרף לקיבוץ “השומר הצעיר”. ביום עבד באחזקת בית ילדים שהיה בקיבוץ ובבניית מיטות לילדים שרוכזו בו משארית הפליטה, ובערבים- שהה בין חברים בקיבוץ.

משהתארגנה הקבוצה, יצאו למסע לאורך אירופה עד הגיעם לנמל מרסיי ועלו על ספינת המעפילים “לטרון”, שעל סיפונה הצר הצטופפו 1300 נפש. ב-1946, לאחר מסע תלאות, נתפשה הספינה בשערי הארץ ע”י הבריטים והמעפילים נשלחו באונית שבויים לקפריסין, שם שהו כשמונה וחצי חודשים. בקפריסין פגש אהרון את פנינה, לימים אשתו. מלימסול הפליגו שנית לישראל. הם עוכבו בידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית וכעבור חודש השתחררו. בסוף 1947 נישאו פנינה ואהרון וקבעו ביתם בטבעון. ממשפחתו הענפה מצא בארץ אח אחד ומספר משפחות של בני דודים ששרדו את השואה ושמר איתם על קשר חם בכל שנותיו.

בראשית 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, החל גיוס גדול לצבא ואהרון התנדב לשורותיו: “נלחמתי אצל הפולנים ואצל הרוסים”, אמר, “ופה לא אלחם בעד ארצנו?”. הוא לחם כתותחן בקרבות לטרון ואבו גוש ובהגנה על תל אביב מפני התקפות אוויר של הצבא המצרי.

מקץ שנה בצבא השתחרר ושב לביתו בטבעון. ב-1950 נולד בנו אליעזר. לאחר גירושיו מאשתו הצטרפו אהרון ובנו בן ה-7 לרמת יוחנן. כאן התבסס בעבודת הנגריה והתמיד בה שנים רבות. היה עובד מסור ובעל מקצוע מעולה. עבודותיו, הן בתחום הבניין והן בתחומי הריהוט, שרתו את מרבית החברים וענפי המשק.

כשנבנה בית הכנסת בכפר המכבי בנה אהרון מתקן להחזקת סידור התפילה לכל מתפלל במקום ישיבתו. הוא זכה בשבחים על הרעיון היצירתי והביצוע הקפדני.

בשנות עבודתו האחרונות עבד בנגרית פלר”ם. העיד עליו חייא, מנהל המפעל: “עובד יחיד ואחראי היה, עיקר עיסוקו הכנת חומר ומשטחים לאריזות היצוא. בעל תודעה לחיסכון, משתמש בכל חתיכת עץ ומצליח בכך לעילא ולעילא”.

ב-1974 הביא לרמה את אורה בן נחום מקיבוץ הסוללים שהיתה לו בת זוג לחיים. אהרון היה מאושר בהתרחבות משפחתית זו והיה מסור לאורה ולשלושת ילדיה וילדיהם כבעל, כאב וכסב. בשנים האחרונות עת נפלה אורה למשכב, סעד אותה וטיפל בה במסירות עד אשר פקד החולי גם אותו. עיקר גאוותו היתה על אליעזר ומשפחתו, שקבעו ביתם בארה”ב. חרף המרחק מעודכן היה במעשיו של כל אחד מנכדיו, משתדל להגיע לביקורים ככל יכולתו ומשתף ב”נחת” את כל מקורביו.

שנים רבות היה חלק ממניין המתפללים בבית הכנסת בכפר המכבי. הוא התמיד בכך בכל שבת ומועד ונהנה מהשיבה לדרך החיים אליה חונך בילדותו בבית הוריו.

בזקנתו פקדו אותו מחלות שונות והוא לא נכנע ולא ויתר על עצמאותו ועל חייו בביתו, עד יומו האחרון. בן 89 במותו.

 

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    אהרון גרובר

    בן רושל ושמואל

    נולד כ”ה בתשרי תרע”ו  1.10.1915

    ברוקיטנו – פולין

    נשוי לפנינה

    אבא לאליעזר

    נשוי לאורה בן נחום

    עלה לארץ בשנת 1947

    הצטרף לקיבוץ 1958

    נפטר כ”ה בטבת תשס”ה 6.1.2005

    בן 89 במותו

     

     

     

  • אבא יקר – דברי אליעזר

    אבא יקר! 

    לאחר 90 שנה הגעת לסוף דרכך.

    דרכו של אבא הייתה משובצת באירועים היסטוריים ששינו את פני העולם ואת גורל היהודים, במאה ה – 20.

    אבא נולד ב – 1914, תחילת מלחמת העולם הראשונה. מגיל 12 היה פעיל בתנועה הציונית, ונשאר ציוני אידיאליסט עד יומו האחרון.  אבא בחר להיות נגר משום שרצה לבנות במו ידיו את ישראל.

    הוא היה מאוד גאה בעובדה שהיה נגר סוג א’ א’ עם יכולת לבנות גם בתים וגם רהיטים. רבים ברמת יוחנן עדיין גרים בבתים שאבא בנה או משתמשים ברהיטיו, עד היום הזה.

    במלחמת העולם השנייה, אבא התנדב לצבא האדום ברוסיה והשתתף כתותחן. בקרבות עם הנאצים הוא נפצע, אחת הפציעות ברגל היתה קשה מאוד והוא נשאר בבית חולים מספר חודשים. בכל פעם אחרי שהחלים חזר לשדה הקרב, ואף הגיע לברלין.

    לאחר המלחמה אבא הצטרף לקבוצת חלוצים שעלתה ארצה ב – 1946.

    בדרכו ישראל , נעצרה ספינתו ע”י הבריטים והובאה לקפריסין. הנוסעים נכלאו במחנה מעצר. בקפריסין פגש אבי באמי, ובשנת 1947 הם עלו ארצה.

    במלחמת השחרור, אבא לחם כתותחן והשתתף בקרבות אבו – גוש וסנטה קטרינה.

    לימים הורי התגרשו, ושנינו עברנו מטבעון לרמת יוחנן כשהייתי בן 7.

    מה שזכור לי זה עד כמה אבא היה עובד חרוץ. היה לו מאוד חשוב לבצע את העבודה הכי טובה שאפשר, ולעשות זאת ללא חיתוכי קצוות. תמיד שאף לתרום ככל יכולתו ועבד שעות רבות ביום. בנוסף אבא היה ישר דרך. מעולם לא זכור לי ששיקר או רימה. תמיד היה כנה וישר.

    תמיד אמר אשר על לבו, ללא מניפולציות וללא טריקים. מה שאמר עשה ומה שעשה אמר.

    אבא היה מסור למשפחתו. לא רק למשפחת גרובר אלא שווה בשווה עם משפחת בן – נחום שאותה אימץ כמשפחתו. את אורה אהב בכל לבו וכן את נח, יורם ומאירה ומשפחותיהם.

    לאבא קירבת המשפחה היתה חשובה מאוד. הוא שמר  על יחסיו עם כל ניצולי משפחתינו ותמיד חיפש ענפי משפחה חדשים שנפרדו בשואה. ואומנם מצא אותם,ברמת – גן, עכו, פתח – תקווה, אבן – יהודה, בקיבוץ בית – זרע ובארה”ב.

    בכל פעם שביקר אותי בארה”ב הוא סיפר לנו בגאווה של סבא על נכדיו ונכדותיו מצד משפחת בן – נחום, וכן מצד משפחת גרובר על ילדיהם של שמוליק, וחיימקה בני אחיו, אברהם.

    כמובן שהוא תמיד התגאה בי ובילדי (נכדיו), והתעניין בכל מעשיהם והתקדמותם בלימודים. ככל סבא גאה הוא קישט את ביתו בתמונות שלנו ולא חסך במילות שבח בכל פעם שהייתה לו הזדמנות לספר על משפחתו.

    זה היה “הנחת” שלו, וזה נתן לו את הכוח להמשיך.

    כולנו נתגעגע אליך ונשמור בליבנו את זכרונותינו המתוקים עליך.

    אבא היה תמיד פעיל וחזק. היה קשה לראות אותו ברגעיו האחרונים, עם צינור הנשמה בצווארו וללא יכולת לבטא את רגשותיו, משום שלא היה יכול לדבר לא הבנתי אותו. ביום ביקורי האחרון בבית חולים. אבל לאחר מכן הבנתי שכשהצביע על לבו ועלי  ניסה להגיד “אני אוהב אותך”.

    גם אני אוהב אותך אבא. כל משפחתנו אוהבת אותך וזוכרת אותך רק לטובה.

     

    תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אנא נוח בשלווה ובמנוחה וללא דאגות העולם הזה.

    תפילותינו לאלוהים היא שיקרב אותך אליו וישמור על נשמתך עד נצח נצחים.                                

    אליעזר גרובר  (לייזיקו)