אורה בן נחום

27/02/1923 - 03/05/2006

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"א אדר התרפ"ג

תאריך פטירה: ה' אייר התשס"ו

שם האב: ברנרד

שם האם: פאולין

ארץ לידה: ארצות הברית

שנת עליה: 1950

מקום קבורה: קיבוץ הסוללים

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: יורם, מאירה, נוח בן נחום

אורה בן נחום ז”ל

אורה נולדה ב-1923 בפילדלפיה שבארה”ב, האמצעית משלושת בנותיהם של פאולין וברנרד גלאז, ילידי ארה”ב אף הם. לפרנסת המשפחתה היה אביה מורה למתמטיקה ובתום יום הלימודים היה מלמד בביתו נערים יהודיים לקראת בר-המצווה. אמה היתה עקרת בית והבית- בית יהודי, מסורתי וציוני, נחגגו בו החגים, נשמרה הכשרות ובני הבית שותפים היו למעשה הציוני. אורה למדה בבית ספר ממלכתי אמריקאי ופעמיים בשבוע הלכה ל- Hebrew school. כשמלאו לה 12 הצטרפה להסתדרות “יהודה הצעיר”. לימים היתה למדריכה ומאוחר יותר למזכירת התנועה בפילדלפיה וסגנית נשיא התנועה בעיר. בעקבות אמה, שהיתה פעילה ב”הדסה” וב”המזרחי”, היתה אורה פעילה ב”הדסה הצעירה” עד עלותה ארצה. הודות לאמה, שהיתה שבה ומשננת באזניה “לשנה הבאה בירושלים”, החלה אף היא להאמין בכך.
ב-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, סיימה אורה את חוק לימודיה ופנתה ללמוד בבית ספר לפקידות. היא עבדה כמזכירה בהסתדרות הציונית בעיר, ואחר כך קיבלה עבודה כאחראית על הטפסים במספנה. כשנכנסה ארה”ב למלחמה נגד יפן, נפלו רבים מחבריה של אורה בקרבות והיא הרגישה שעליה להתגייס למלחמה להצלת המולדת. בזמן שהיה עליה להמתין עד שתגיע לגיל גיוס, ארגנה הפגנות למען ארץ ישראל, אספה תרומות וקיבלה את פניהם של מרצים ידועי שם שהגיעו מהארץ ומחו”ל.
כשמלאו לה 21 מימשה את תוכניתה והתגייסה לחיל הים האמריקאי. שירותה במלחמה היה קשה מאד. היא שירתה תחילה בניו-יורק ואחר כך נשלחה לבית חולים במרילנד ללמוד להיות אחות. בתום שלושה חודשי לימוד, בהם למדה מה שלומדת אחות בשלוש שנים, נשלחה לעבוד בבית חולים לקטועי גפיים בקליפורניה. אחרי המלחמה שבה למקום עבודתה בפילדלפיה ולפעילותה הציונית. בין היתר היתה שותפה לטיפול ברכישת האוניה שנודעה לימים בשם “אקסודוס” ועסקה בגיוס מתנדבים שיסעו לפלשתינה ויסייעו ליישוב העברי בעמידה במלחמת השחרור ובהעברת מדים ונשק לצבא שבארץ, תוך סיכון עצמי ובניגוד לחוק. בין אנשי המח”ל שגייסה היה גם דוד חיימוביץ, הוא דוד בן-נחום, לימים בעלה, אך ערב צאתו לדרך, נשלל ממנו דרכונו ונסיעתו ארצה נתעכבה בשנים מספר. לפיכך, המשיכו אורה ודוד המשיכו בפעילותם הציונית. ב-29.11.47, בהיותה בכנס של נוער “הדסה”, שמעה אורה את תוצאות ההצבעה באו”ם ושם גמלה בה ההחלטה שעתידה בישראל.
לאחר נישואיהם, יצאו בני הזוג להכשרה של “פלוגת העליה” במדינת ניו-יורק, כדי להכשיר עצמם לקראת עליה ארצה. ביום שובם לפילדלפיה הוחזר דרכונו של דוד ובאפריל 1950, כשאורה בהריון עם בתם הבכורה, יצאו לדרכם ארצה. ילדיה, אמרה אורה, מוכרחים להיות “צברים”. ב-1 במאי, מקץ שלושה שבועות על אוניה יוונית, הגיעו לנמל חיפה. מהנמל נסעו הישר לקיבוץ הסוללים, שם היו חבריהם מפלוגת העליה. היה זה משק צעיר בן חצי שנה, ללא דרך סלולה וללא חשמל. אורה עבדה תחילה בנטיעת עצים ביער הקק”ל, אחר כך עבדה במחסן הבגדים עד שהגיע זמנה ללדת. זמן רב שימשה כחובשת ולמעלה מ-4 שנים היתה אקונומית, בימים של מחסור. אחר כך עבדה בלול, שם עבד גם דוד בתנאים הקשים של הימים ההם. בינואר 1970 הלך דוד לעולמו כשהוא מותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים.

ב-1973, משנקשר הקשר בינה לבין אהרון גרובר, באה אורה עם נח, בן הזקונים, לחיות עמו ברמת יוחנן. היא נקלטה היטב ובמהירות הפכה חלק מהמקום. אישה מחייכת היתה, אוהבת אדם ובעלת יכולת מופלאה לאהוב ולהיות נאהבת בכל מקום בו עברה ולהישיר מבט אופטימי אל החיים, גם אם אלו לא פינקו אותה לעתים במידה הראויה. היא עבדה תחילה במחסן הבגדים ושנים ארוכות במחלקת היצוא בפלר”ם. גם בהגיעה לגיל זקנה ושיבה, לא עלה על דעתה לפרוש לגמלאות, היא אהבה את עבודתה וחשה שהיא תורמת לא רק למפעל כי אם לקיבוץ כולו. אהודה היתה על העובדים במחיצתה לא רק בשל תרומתה הרבה ומסירותה לעבודה, אלא בעיקר הודות לאישיותה החברותית, האופטימית ומלאת ההומור. במשך השנים היתה פעילה בועדת שיכון, ועדת חברה וועדת בריאות ואהבה את התורנות שמילאה אחת לשבוע בהגשת ארוחת ערב בחדרי החולים. ערה ומתעניינת היתה בנעשה סביבה ומביעה דעתה מעל דפי “ברמה” ובמכתבים שכתבה מעת לעת למערכת ה-Jerusalem post. חרף געגועיה לאווירת היחד שאפיינה את הקיבוץ של פעם והתנגדותה לשינויים, קיבלה אותם בהשלמה מתוך הבנה שבני הדור הבא רוצים בהם: “אם הם חושבים שיהיה להם טוב”, אמרה, “אז גם לי יהיה טוב”. שבעת רצון היתה על הזכות שניתנה לה להיות יהודיה ולחיות בקיבוץ, אסירת תודה על היחס והטיפול הרפואי שמעניק הקיבוץ לחבריו המבוגרים. סבתא נפלאה היתה לנכדיה, צעירה בנפשה ומלאת הומור. כמה שמחה בנישואיהם של נח ואורית ו”בסיבוב השני” של הסבתאות עם הולדת שלושת ילדיהם.
בשנותיה האחרונות חלתה, ואי אפשר היה שלא להשתאות מתעצומות הנפש שגילתה בהתמודדות עם מחלתה, מן החיוך והאופטימיות שפיזרה סביבה גם כשייסורי הגוף היו קשים מנשוא, ומן המסירות שזכתה לה מילדיה, מנכדיה ומצוות “חמדת אבות” ברמת יוחנן.
בינואר 2005 נפטר אהרון וכעבר כשנה וחודשיים הלכה לעולמה גם אורה והיא בת 83. הובאה למנוחות באדמת קיבוץ הסוללים.

יהי זכרה ברוך

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דברי יורם בן נחום – הבן

    הגיעה שעת הפרידה מאורה, האם, הסבתא והחברה.

    פרידה אולי מתוכננת וצפויה אך בודאי לא קלה. נתנחם בכך שהיגעת אל המנוחה והרוגע שלהם את כל כך ראויה.

    שנותייך האחרונות ובעיקר החודשים האחרונים לא היו קלים, שבעת מנה גדושה של סבל,- ולנו, הקרובים לך לא נותר אלא לנסות להקל, לעטוף בחום, לשמור ולחזק בימים ובשעות שהכוחות כבר לא עמדו.

    עשינו כמיטב יכולתנו והבנתנו מתוך אהבה ואמונה, אנחנו מאמינים ויודעים שכך גם קיבלת זאת.

    לא לנו לעשות את החשבון כי אם רק לקבל את הדין,- אבל להצר מותר לנו על שלא זכית לקבל קצת יותר חסד אל מול כף הזכות המלאה שלך.

    בטרם נסתם הגולל ניזכר איזה אישה ואדם היית.

    פשוטה וצנועה,- צנועה המסתפקת בכל כך מעט, עמלה בחריצות עד כלות הכוחות ולא מרהיבה מלים,  מאירת פנים, חמה ופתוחה לקבל את האחר את השונה והחסר, מוכנה לעשות ולתת למען הזולת והמיוחד, ילד כמבוגר, – (אלה שנאמר עליהם כי לא זכו באור).

    אדם היית –  לכל עת ולכל אדם. לא הילכת בין האילנות הגבוהים, שרים ושועים – העדפת לרכון דווקא אל האילנות הרכים והצמחים הקמלים בשולי הדרך,- לגונן עליהם מפני הרוחות הרומסות ולהרוות אותם בכוס מים.

    היית מין עולם של תום, אמת ויושר – גם כמי שאינו בוחן כליות ולב קשה לי לחשוב על מישהו שהרעת לו או שהזקת לו. זו כף הזכות המלאה שלך.

    במבט אל העבר למדנו שבחרת במודע ובגיל צעיר בדרך האמונה והאידאלים- גם כאלה עליהם חונכת וגם כאלה שאימצת בעצמך אל תוך התודעה.

    אולי לא ברור מה הניע ודחף אותך ומאין לקחת את ההשראה, אבל הכיוון היה ברור,הדרך תמיד קשה- ולעיתים נראתה כחתירה נגד הזרם.

    היית נערה יהודיה אמריקאית ממוצעת שנשאבה אל הרעיון הציוני מגיל צעיר, בעת מלחמת העולם התנדבת לחיל הים וכחובשת עסקת בטיפול בפצועים הקשים ביותר בבית החולים של הצי. לאחר המלחמה נטלת חלק בגיוס ובהברחת נשק, ציוד ומשאבים לטובת המדינה שבדרך (בכלל זה האוניה שלימים נקראה “אקסודוס”) – פעילות שנעשתה  כנגד המדיניות האמריקאית דאז, תוך סיכון ובניגוד לחוק.

    לאחר זמן התאפשרה העליה עם הבעל דוד לארץ ולהסוללים.

    תחילת הדרך על גבעה זו שבגליל התחתון לא הייתה קלה – באין מים זורמים, מזון ושאר תנאים נותרו לכם רק תעצומות הנפש כדי להחזיק מעמד ולהכות שורש בסלע.

    ברבות הימים מצאת את מקומך בבית חם ואוהב ברמת יוחנן ועם לכתך אנחנו מבקשים לכבד את בחירתך לסיים כאן את מסכת חייך ולמצוא כאן את מנוחתך.

    ולעת ערב, הצללים כבר נוטים, אנחנו עוד איתך- אבל נאלצים להיפרד בכאב ובאהבה.

    יורם בן נחום

  • דברי מאירה – הבת

    אמא “לוחמת אמיצה”

    כלוחמת אמיצה התגייסת לצבא האמריקאי האמנת בנתינה כחלק מחברה.

    כלוחמת ציונית, יחד עם אבא פעלת במחתרת להקמת מדינת ישראל.

    כלוחמת אמיצה בחיי השפע, וכמשפחה צעירה, ידעת שמקומך רק בארץ ישראל

    עלית לקיבוץ לצריפים, אוהלים ובוץ עד הברכיים, יחד עם אבא מקימים את ביתכם בקיבוץ הסוללים.

    התמודדות לא קלה. אך את, לוחמת אמיצה, עומדת איתנה ממשיכה באמונה.

    עם השנים המשפחה מתרחבת וכלוחמת אמיצה את נאלצת יחד עם אבא להלחם במחלתו.

    למרות כל המאמצים, הכוחות לא מספיקים. אבא נפטר בגיל צעיר.

    אמא, לוחמת אמיצה, את מתמודדת כאלמנה צעירה עם המצב החדש וכעבור מספר שנים עוברת לרמת יוחנן לפתוח דף חדש עם נוח ואהרון.

    כלוחמת אמיצה התקבלת בזרועות פתוחות בביתך החדש והפכת במהרה להיות אהובה על כולם.

    עם השנים עברת לעבוד בפלר”ם אשר היה עבורך בית שני.

    מיד זיהו אותך כלוחמת אמיצה. הקדשת את עצמך להיות שותפה בפיתוח המפעל. ותמיד התגאית להיות חלק בצמיחה.

    לפני שנתיים וחצי את שוב לוחמת אמיצה והפעם במחלתך.

    בשקט ובצניעות ובלי להטריד אף אחד את מתחילה את המלחמה שלך.

    השינוי משליטה ונתינה, הופך להיות תלות מכאיבה. המצב לא קל והמלחמה ממשיכה.

    אנחנו המשפחה לצידך בכל מצב. מנסים להקל כי לנצח, ידענו, שלא נוכל.

    התמודדות אין סופית תמיכה ועידוד היינו כולנו איתך.

    כלוחמת אמיצה, בהומור אין סופי את תומכת בנו. התקדמות המחלה הימים האחרונים כלוחמת אמיצה בשקט באצילות את נלחמת בכוחות האחרונים.

    היום המלחמה נגמרה,  לוחמת אמיצה, על הגבעה  מול נוף מדהים שכה אהבת, את חוזרת להיות ליד אבא כל השנים.

    יהיה זכרך ברוך – כל המשפחה האוהבת

    כתבה הבת – מאירה קפלן

  • דברי הנכדה – שחר

    סבתא,

    מי היה מאמין שהסבתא הכי מתוקה, מקסימה ומגניבה אתמול נפטרה.

    סבתא, תמיד כשאני חושבת עליך הזכרונות של ממך מלאים, שמחים ומצחיקים. אני נזכרת איך בכל ביקור אצלך היינו מתפוצצים מצחוק, שתמיד היית צעירה בנפשך ואיפה שלא היית תמיד כולם אהבו והעריצו אותך, עם בינינו המשפחה, בין ותיקי הסוללים וברמת יוחנן.

    אני מודה לך ומעריכה אותך על כך שתמיד עזרת לנו, שימחת אותנו, חגגת איתנו בכל חג ויום-הולדת, אף פעם לא שכחת ובשנים האחרונות אפילו שלחת לנו מיילים מגניבים.

    בכל פעם שדיברתי איתך, סיפרתי עליך ואזכר בך בעתיד, תמיד אחשוב ש”לי היתה את הסבתא הכי מגניבה שיש”.

    בשנתיים האחרונות כל ביקור שלי בצפון לא היה מסתיים בלי לבקר אותך בבית הסיעודי של רמת יוחנן, לשחק איתך דומינו או קלפים וכמובן- לצחוק בלי סוף.

    בכל מקום שאת עכשיו נמצאת בו, תמשיכי תמיד לשמוח, לחייך ולצחוק.

    סבתא, אני מבטיחה לך שבכל מקום ובכל שמחה שלי את תהיי איתי, תחיי איתי ותסתכלי עלי מלמעלה בגאווה גדולה.

    שירי תמיד שמחה על הזכות להעניק לך נין ראשון היום הולדתך ה-80.

    אז בשמי ובשם הנכדים והנינים שלך שהתרבו בשנים האחרונות ושמלאו אותך בכיף, הנאה ושמחת חיים, אני רוצה לומר לך שתנוחי על משכבך בשלום, כי על כל החיים האמיצים ומלאי נתינה לאחרים זה מגיע לך, ובכל שנה שנבוא לאזכרה נספר לך מה חדש במשפחה ותמיד, תמיד נזכור אותך ורק לטובה.

    אוהבים אותך המון, המון-

    שירי, שני, שרון, דינה, תומר, ענבר, שוהם, רביד, עידן, רוני + הנינה שבדרך ואני.

    יהיה זכרך ברוך.

    כתבה: הנכדה שחר.

  • תעודת זהות

     

    אורה בן-נחום ז”ל

    בת פאולין וברנארד גלאז

    נולדה י”א באדר תרפ”ג, 27.2.1923

    בפילדלפיה, ארצות הברית

    עלתה לארץ ב-1950

    נשואה לדוד

    אמא למאירה, יורם ונֹח

    ממייסדי קיבוץ הסוללים

    נשואה לאהרון גרובר

    הגיעה לרמת יוחנן 1973

    נפטרה ה’ באדר תשס”ו, 5.3.2006

    בת 83 במותה

    נקברה בקיבוץ הסוללים

    יהי זכרה ברוך