אליעזר פארן

02/08/1925 - 15/03/2014

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ב אב התרפ"ה

תאריך פטירה: י"ג אדר ב' התשע"ד

ארץ לידה: רומניה

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: פארן חנה

על אליעזר שהלך לעולמו – נורית פיינשטיין

שבע ימים ומעש הלך אליעזר בבוקר יום שבת לעולמו. מבלי להזדקן, מבלי להתכופף, מבלי להזדקק, מבלי לאבד צלם. מחלה קצרה אך תוקפנית פרקה את הלוחם מנשקו.

אליעזר נולד ב-1925 בצ’רנוביץ’, רומניה, ליוסף והינדה פורמן, הצעיר מבין חמישה אחים ואחות. משפחתו התגוררה בדירת מרתף בחצרו של איכר מחוץ לעיר והתפרנסה בדוחק מעבודתו של האב כסוחר. היה זה, לדבריו, בית יהודי מסורתי עם זיקה ציונית ברורה. “בקטנותי”, כתב, “כשנשאלתי ‘מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?’ , אמרתי שני דברים: האחד, שאני רוצה להיות אינג’ינר (מהנדס), והשני- קומפוזיטור. עניין האינג’יניר כנראה התפתח לאור העובדה שאהבתי כילד לצפות בנסיעתן של הרכבות שהיו קרובות לביתנו. הפליאו אותי התזמון, הארגון, ההתנהלות, הטכנולוגיה, המוטוריקה וכל היתר. בנוגע לדבר השני, הקומפוזיציה, אני מניח שהיכולת המוסיקלית היתה שם, חבויה, אולי אפילו עברה בתורשה, שהרי שניים מאחיי ניגנו בכלי נגינה. ימים יגידו מה עשיתי בתחום זה בהמשך הדרך”.

ב-1935, והוא בן 9, עלה עם הוריו ארצה, כאן הצטרפו לאחותו טובה, שנמנתה על מייסדי קיבוץ גבעת חיים ומאז היה קיבוצניק כל ימיו. מרגע שדרכה רגלו על אדמת הארץ, הוא דבק בה לאהבה, דבקות שליוותה אותו וקבעה במידה רבה את דרכו והשקפת עולמו עד יומו האחרון.  הוריו, נתקבלו לגבעת חיים במעמד של הורי חברה ואילו הוא עצמו גדל כבן משק כשאחותו משמשת לו במידה רבה דמות אם. מן הרגע הראשון בארץ, החל מדבר עברית. מתוך מאמצי ההסתגלות והקליטה של האווירה, התרבות והשפה החדשות, שכח את השפה הרומנית לחלוטין. כיוון שהיה זה קיבוץ צעיר, בן 3 בלבד, היה אליעזר, למעשה, הילד הראשון של הקיבוץ שלמד בבית ספר. לפיכך, נשלח ללמוד בבית חינוך בחדרה. מדי יום נלקח לבית הספר על סוסו של אחד הגפירים. כשפרצו המאורעות, נותר פעמים רבות לישון בחדרה, בימים שקטים יותר היו חזר הביתה, מלווה ע”י נוטרים.

שנה אחת למד בכפר הנוער בן-שמן, שם התיידד עם נער נחמד ושמו מרדכי, מישקי יריב לעתיד לבוא. תעבור כרבע מאה עד שידידות זו תצמיח שותפות במעשים גדולים…

בן 15, לאחר 8 שנות לימודים בלבד, חבר אליעזר לחברת נוער עולה שיצאה מקיבוצו להכשרה בעין-גב, קיבוץ צעיר, מבודד ומוכה קדחת במזרח הכנרת. “נבחרתי להיות דייג”, סיפר. “זה היה כבוד גדול. זה היה דיג פוליטי. במסגרת המגמה ‘לכבוש ולייהד’ את הכנרת, שהיתה אז כמעט לגמרי בשליטת הדייגים הערבים”. מאז, למשך שנים ארוכות, בשלושה קיבוצים שונים, הדייג היה משלח ידו העיקרי.

כעבור שנתיים וחצי נשלחה הקבוצה כהשלמה לקיבוץ כפר סאלד, ישוב ספר בעמק החולה, לרגלי הרמה הסורית. בתום מלחמת העולם השניה נשלח ללמוד בירושלים, במטרה להכשיר עצמו להיות מדריך לחברת נוער משארית הפליטה שהגיעה למשק. הקורס הזה, כך העיד, היה נקודת מפנה בחייו הזדמנות פז להשלים את החסר בשלל תחומי דעת שנחסכו ממנו כיוון שלא השלים שנותיו בבית הספר. “זו היתה עבורי חוויה בלתי רגילה, אני זוכר את עצמי מתמכר ללימוד אינטנסיבי של חומר שמעולם לא נחשפתי אליו. זו היתה תקופה של קריאת ספרים כפי שלא קראתי מעולם”.

ב-1946, הגיעה לכפר סאלד גם חנה, והוא, כפי שהעיד על עצמו, “נתפס”. לאחר מלחמת השחרור, מלחמה שהיתה קשה לקיבוץ הספר המרוחק, ולעתים אף מנותק, ושבה נטל אליעזר חלק פעיל בהגנת המשק, נישאו בני הזוג והקימו ביתם בקיבוץ הצפוני. שם נולד בכורם, יובל.

לאחר 10 שנות חיים בכפר סאלד, עם הפילוג בקיבוץ המאוחד, חיפשו בני הזוג מקום ישוב חדש ושוב, בפעם הרביעית בחייו בחר בקיבוץ.  “אני גדלתי לאווירה של שיתוף, של קומונה, של אמון מוחלט, של חלוקה שווה. זוהי המהות שלי. זה החינוך שלתוכו נשאבתי והוא שהנחה אותי לאורך כל הדרך”.  הכרותה של חנה עם תמר קנול בקורס מטפלות, הולידה את המעבר לרמת יוחנן. לימים יספר כי במידה רבה היה זה המפגש עם חגיגות העומר שהילך עליו קסם.

כמו בעין-גב ובכפר סאלד, גם כאן השתלב אליעזר בצוות בריכות הדגים ולימים אף ניהל את הענף. במקביל השתלב בפעילות התרבותית והמוסיקלית ברמת יוחנן ובתנועה הקיבוצית: הוא שר במקהלת האיחוד תחת שרביטו של יהודה שרת, היה חבר בועדת תרבות, שותף לצוותי חג ואף למד ניצוח אצל משה ביק. הוא ניצח על מקהלת המשק, ועל התזמורת והמקהלה בעומר ובליל הסדר.

ב-1958, נפטר לפתע יובל , והוא רק בן 9, לאחר שאיבד את הכרתו באישון לילה בבית הילדים. “הלקיחה באחת שלו טלטלה אותנו טלטלה עזה”, כתב, “אך יצר החיים חזק מאתנו. בעולם המושגים שלנו, צריך להמשיך קדימה”.

והוא המשיך קדימה, אל האתגרים שעוד נכונו לו.

עם חיסול בריכות הדגים בשנות הששים והיוזמה לשלב תעשיה בקיבוץ, נמנה אליעזר על צוות ההקמה של פלר”ם. הוא נשלח ללמוד במכון לפריון העבודה, אך לשם כך היה עליו להיות בעל תעודת בגרות, וזו, כזכור, לא היתה לו. בן 45, נעזר בתלמידי כתה י”א בקיבוץ, למד בקורסים אקסטרניים בערבים, הגיש עבודות, עמד בבחינות, חרק שיניו בלימודי אנגלית ולבסוף- השלים את התעודה המיוחלת. הוא למד גם בקורס לטכנאי ייצור וכשהחלה העבודה במפעל שימש כאחראי על החומרים ועל הכנת התערובות. עם השנים, קורס אחרי קורס ועם הנסיון שהצטבר, התמקצע בתחום בבקרת תהליכים ואבטחת איכות וב-1981 אף הוסמך כמהנדס. בתום 18 שנות עבודה בפלר”ם השתלב באיגוד התעשיה הקיבוצית, שוב תחת שרביט המנהלים של מישקי, ששימש אז יו”ר האיגוד, ולמעשה הקים בו תחום שלא היה קיים קודם לכן, תחום אבטחת האיכות. הוא יעץ למפעלים, ערך השתלמויות, ביצע בדיקות ISO על מנת לאשר את עמידת המפעלים בתקנים האירופאים.

לאחר תקופה נוספת בפלר”ם, יצא לגמלאות. כחייל משוחרר אחרי שנות שירות ארוכות, יצא לבדו לגלות את העולם בטיול תרמילאים לניו-זילנד, תאילנד ופיג’י.

ואז, ולא לראשונה בחייו, פתח דף חדש של עשיה, הפעם במעורבות פוליטית והתנדבות חברתית בסיוע למשפחות של נפגעי פעולות איבה. איש עקרונות היה, כזה שאינו רק מדבר אלא גם מרבה לעשות: אין מקום שהוא רחוק מדי, אין מזג אויר שיעצור אותו, ואין עיסוק שאינו לפי כבודו או מעבר לכוחותיו: מפגין בצמתים, כותב ללא הרף לעיתונות, עורך ביקורי בית, מקיים קשר טלפוני, מתרים כספים, מגייס מתנדבים…   כהוקרה על פעילותו נמנה בשנת 2003 על מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-55 למדינת ישראל.

ולצד כל אלה, מטפח משפחה עם חנה, זוכה בנחת הולדתם של הדורות הבאים.

כמה שמח בהחלטתם של נעה, נכדתו, ואסף בן זוגה להקלט ברמת יוחנן. כמה גאוה הסבה לו השתלבותם המיידית, כמוהו בשעתו, בעשייה התרבותית במשק. שוב נראה יושב בשורה הראשונה, לרגלי הבמה, בכל אירוע תרבותי והוא קורן מאושר.

בשנה האחרונה, שוב המַר לו גורלו במפתיע, שוב הלך נער צעיר לעולמו בחטף, אלון, נכדו שבאנגליה. גם הפעם, נאמן לדרכו, נראה היה כי בחר אליעזר בחיים.

גם בשיבה לא חדל מפעילות אינטנסיבית, לא נרתע מלהתמודד עם טכנולוגיות חדשות, לא פסק מלהתעניין בעניינים שברומו של עולם, ארץ וקיבוץ, לא נמנע מלהתמודד עם מציאות משתנה, פרי יצירתם של צעירים ממנו, לא חדל מלהאבק על מה שנראה לו נכון וצודק, לא הניח ידיו מן ההגה, במובן הממשי והמטאפורי של הביטוי. שנותיו נקפו, אך קשה לומר שהזדקן: בריא היה, חסון, כמעט ללא קשר לגיל הכרונולוגי.

זה שנים מספר שעסק בתיעוד קורותיו עבור הדורות הבאים, מתוך הכרתו שזכה לחיות בתקופה משמעותית ושמעשיו בתחומים רבים הם מעשים בוראי מציאות: ביצירת התיישבות, בהקמת המדינה, בביסוס ענף חקלאי ובפיתוח תעשיה.

חנה, רני, טל ונעמי, וכל בני המשפחה- מותו החטוף של אליעזר הותיר אותנו משתאים, אך גם מנוחמים מן הידיעה שלא סבל ולא איבד, כאמור, צלם ומוקירים את השנים שחי בתוכנו, יוצר, תורם, מפתח ומשפיע.

יהי זכרו ברוך.

 

(לקטה וכתבה: נורית פיינשטיין).

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    אליעזר פארן ז”ל

    בן הינדה ויוסף פורמן

    נולד: י”ד בשבט  תרפ”ה 8.2.1925

    בצ’רנוביץ – רומניה

    עלה ארצה בשנת 1935

    הגיע לרמת יוחנן מכפר סולד בשנת 1952

    נשוי לחנה

    אבא ליובל (ז”ל), רני, טל ונעמי

    נפטר: י”ג באדר ב’ תשע”ד 15.3.2014

    בן 89 במותו

    יהי זכרו ברוך

  • אבא – טל פארן

    אבא – טל פארן

    באנו היום להיפרד ממך, להגיד כמה מילים, לזכור ולהזכיר את מי שהיית עבורנו ובכלל. רק לפני חודש חגגנו לך יום הולדת 89. נפטרת בשיבה טובה, ולמרות זאת אנו מרגישים שהכול קרה מהר, מהר מדי. מספר ימים לפני שאושפזת עוד עלית על רכב ונהגת לתל-אביב כדי לבקר את אריה, האחיין שלך שחולה כבר זמן רב. כזה היית תמיד. אם רק חשבת שיש מישהו שזקוק לעזרה היית הראשון להיות שם. עם חיוך, עם חיבוק, עם מתנה ואיזה סיפור מוכן בעל פה. ומי היה מאמין ששפעת קטנה ועקשנית תכריע אדם נמרץ ותאב חיים שכמותך.

    אז אבא, איך מסכמים במספר מילים חיים כל כך מלאים ועשירים?  היית איש מעש, היית שייך לדור של מעשים. לא בחלת בעבודה קשה והאמנת בצדקת הדרך לאורך כל חייך.  הייתה בך המזיגה, הבלתי אפשרית כמעט, של יצירתיות, כושר המצאה, דמיון ויוזמה ומהצד השני צניעות וחוסר רצון להתבלט. אף פעם לא עסקת בתהילה. את המושג “יחסי ציבור” התעקשת לא להבין. כשהיה מגיע צלם כדי להנציח את ההיסטוריה בהתהוותה היית מאלה שצריך לדחוף אותם בכוח לתוך הפריים. ומצד שני כשהיה צריך להיכנס לבריכת הדגים בליל חורף קפוא, או לשפוך שקים של תערובת עד צאת הנשמה במיקסר בפלר”ם, אתה היית הראשון בתור. תמיד אמרת שאתה לא עובד במה שאתה אוהב אלא אוהב את מה שאתה עובד בו.

    היית איש מעש אבא ומהצד השני היית גם איש תרבות, מוזיקאי, מנצח על המקהלה, יוזם ערבי תרבות. אהבת ללמוד ולקרוא. כשהתפנית מיבוש הביצות, בגיל 55, לקחת את העניינים לידיים, השלמת בגרות ותואר מהנדס, והפכת לחלוץ בתחום בקרת האיכות.

    כשהמחשב הגיע לא היססת לרגע. התנפלת עליו בהתלהבות. למדת אותו בדרך האוטודידקטית הייחודית שלך וסחפת את כולנו לעניין. המחשב ליווה אותך גם בהמשך הדרך. לאחר הפרישה גילית את האינטרנט והיית “מחובר” במלוא מובנה של המילה. בימים הקשים של הפיגועים. לא יכולת לשבת בשקט. היית חייב לתרגם את הכאב וחוסר האונים למעשים. רצת מבית חולים אחד לשני, גייסת אנשים, התחברת לעמותות, יצרת קשרים מדהימים, נחשפת לסיפורים ולמראות קשים וברוב רגישותך לקחת את כל מה שחווית עמוק לתוך הלב.

    לא תמיד היינו שם לצדך אבא ועל כך אנו מבקשים את סליחתך. לקחת את כל העולם על הכתפיים שלך. חיית בהרגשה שהכול תלוי רק בך. היית מסוגר במשרד הקטן שהיה בו מקום רק בשבילך ומשם ניהלת את העולם על פי דרכך. לעיתים הקשבנו, לעיתים התווכחנו, לבסוף הרמנו ידיים והנחנו לך להיות בשלך. ואולי לא שעינו מספיק למצוקה שלך. אולי לא הבנו משהו שעכשיו השקט מאפשר להבין. שעשית את כל מה שעשית ואמרת את כל מה שאמרת מאהבה ומאכפתיות. ושיותר מכל רצית שנקשיב לך, שנקבל אותך, שנאהב אותך.

    במשך שלושה שבועות שכבת בבית החולים, ישנת בשלווה וללא הפרעה בזמן שמסביבך העולם רגש ורעש כהרגלו. בדרכך אפשרת לנו להיות שם לצדך, לקחת את הזמן, לעכל את העובדה שאתה כבר לא אתנו. וכאשר בחרת ללכת עשית את זה ביום שבת, יום המנוחה הנצחי, כשחג פורים כבר בפתח.

    וככה גם נזכור אותך אבא. כמו שרצית, כמו שבאמת היית. צעיר, בריא, אופטימי, עם חיוך שובב וחוש הומור “פורמני” כמו שאמא תמיד אומרת.

    אבא, לא ניתן לרגעים הקשים ולזיכרונות הפחות נעימים להעפיל על המורשת המופלאה שהנחלת לנו. מורשת הכוס המלאה. המורשת של לחיות את החיים במלואם, בעוצמה, בתשוקה, בהתלהבות ובאמונה.

    היה שלום אבא. לך לדרכך ומשם המשך ללוות אותנו, לשמור עלינו, ולהדריך אותנו. יהי זכרך ברוך וצרור בצרור החיים.

    ולך אמא אנו מאחלים עוד שנים רבות של בריאות ונחת. את ואבא גידלתם משפחה לתפארת. כולנו כאן אתך תומכים ואוהבים. יחד נמשיך לחיות את החיים שאבא רצה שנחיה, מוקפים בחברה וקהילה תומכת, אוהבת ומפרגנת.

     

  • לזכרו – ירמיהו

     

    לזיכרו…

     

    וְהַשְבִיל  הַזָקֵן שֶנִפְקַח אֶל אֶרֶץ רַבָּה,

    זוֹכֵר אֶת הַהוֹלְכִים לְאוֹרְכָּהּ וּלְרוֹחְבָּהּ.

    מִי שֶכָּל כָּך כָּאַב, מִי שֶכָּל כָּך אָהַב,

    נָח מִפָּעֳלוֹ כִּי כְּבָר קְצוּרִים שְֹדוֹתָיו.

     

    מָלְאָה עַד תוֹם כּוֹס יְגוֹנִים וְשִבָּרוֹן,

    וְתַם דְבָרוֹ לִגְווֹעַ, תַם אֶל יוֹם אַחֲרוֹן.

    שָב אִיש עָמָל, עֲיֵיף, מִדֶרֶךְ רָב עִיקֶשֶת,

    שָב אֶל אֲהוּבָיו, אֶל אַדְמָתוֹ הַנֶחֱרֶשֶת.

    ירמי בן-צבי

  • שתי פגישות – דדה מלמד

    לזכרו של אליעזר – דדה מלמד

    בצער ותדהמה שמעתי על מותו של לייזר.

    עם לייזר יצא לי לעבוד בשתי תקופות בחיי.

    עם שחרורי מהצבא הצטרפתי לצוות המדגה אותו ניהל לייזר ודמותו היא שהיתה לי לדוגמא בשנות עבודתי הראשונות בקיבוץ. מסירות, חברות ועבודת צוות.

    מה שאפיין את לייזר באותן השנים ביה העמקה מקצועית מחד ורצון לשכלול ופיתוח מאידך. לייזר פיתח שיטות עבודה וכלי עבודה ששיפרו את התוצאות והקלו עלינו את העבודה הקשה בבריכות הדגים.

    בשנת 1970 עם הצטרפותי לפלר”ם פגשתי את לייזר התעשיין.

    מעבר להיותו של לייזר בין חמשת המתחילים של פלר”ם, נושא שדובר בו רבות לאחרונה, יש לזקוף לזכותו שלושה נושאים שאותם התחיל ופיתח והיום הם מאבני היסוד של תפעול המפעל:

    שינוע וטיפול בחמרי הגלם,

    אריזת התוצרת הגמורה,

    אבטחת איכות.

    עשרות עובדים, ותיקים כצעירים, עובדים היום במחלקות המאפשרות תפעול יעיל של המפעל ואינם יודעים שאת בסיסן יזם והתחיל אליעזר.

    פלר”ם איבדה את האחרון מחמשת מקימיה.

    חנה, רני, טל, נעמי והנכדים –

    אתכם אנחנו באבלכם.

    יהי זכרו ברוך.

  • חברי הטוב – משה רון

    אליעזר חברי הטוב איננו.

    הכרתי את אליעזר לפני 75 שנה בקבוץ גבעת חיים ומאז קשורים היינו כחברים טובים ברוב התחנות שהחיים הביאו אותנו. אליעזר הגיע לגבעת חיים עם הוריו כילד מצ’רנוביץ (היום רומניה – ואילו אז שייך היה לקיסרות אסטרו-הונגריה), בעקבות אחותו אשר היתה בין מקימי הקבוץ. הוא הצטרף לקבוצת עליית הנוער שהגיעה מצ’כיה. כנהוג בקבוץ המאוחד נשלחה קבוצתנו בסיום תקופת עליית הנוער להכשרה של שנה וחצי לקבוץ עין גב. בהיותו בן 17 בלבד השתלב אליעזר מיד בענף הדיג בעבודה קשה מאוד – חלק מהזמן בלילות,- והיה מיד כאחד הדייגים הותיקים. בשנת 1943  קבוצתנו הצטרפה בגמר ההכשרה בעין-גב כהשלמה לקבוץ כפר-סאלד, כחצי שנה אחרי העלייה על הקרקע. התנאים בכפר-סאלד היו קשים בגלל אדמת הבזלת הזרועה סלעים וסדריות, וכמובן בגלל המצב הטופוגרפי. אליעזר היה בין מקימי ענף בריכות הדגים במשק. הוא המציא בין היתר מעלית שמעלה את הדגים מהבריכה למעלה- דבר חדש בימים ההם. אליעזר תמיד חיפש אתגרים חדשים, תמיד חיפש את החדש והמיוחד. המעלית עדיין עומדת לתצוגה בין יתר המוצגים בשערי המשק.

    כאשר חיפשו מדריך נוער הבחירה נפלה על אליעזר והוא נשלח לסמינר מדריכי נוער בבית הכרם בירושלים. בחוזרו מונה למדריך נוער בנוסף לעבודתו בבריכות הדגים. הוא השתלם גם במוסיקה בקורס למנצחי מקהלות ופעל רבות גם בשטח זה של חיינו בקבוץ.

    בשנת 1947 הוא הכיר את חנה שהגיעה אלינו מתל-אביב. הם נישאו והקימו משפחה בישראל. במלחמת השחרור סבלנו קשות – מהתקפות הולכות ונישנות של ערביי עמק החולה ומהסורים ברמה, ממש מעלינו. אליעזר מונה כמפקד יחידת הפל”ם ופיקד עלינו בכל ההתקלויות. ביום התשיעי בינואר 1948 היתה התקפה סורית על כפר-סאלד בכוונה לכבוש את הקבוץ. אליעזר רץ תחת אש להפעיל את הקליאוגרף כדי להודיע לקיבוץ דפנה על מצבנו.

    בשלהי 1951 בזמן הפילוג בקבוץ המאוחד ניסה אליעזר בכל כוחו למנוע את הפילוג שנכפה עלינו מלמעלה, אך ללא הצלחה. אליעזר וחנה הגיעו אז לרמת יוחנן.

    השאיפה של אליעזר ללמוד הביאה אותו ללא עזרה מבחוץ להשלים את השכלתו הפורמלית. הוא למד בטכניון להיות מהנדס בקרת איכות, ובתור שכזה להישלח על ידי המשק ללמד בקבוצים במסגרת התנועה הקבוצית ברחבי המדינה והצליח להחדיר את נושא בקרת האיכות בתעשיה הקיבוצית.

    אליעזר אהב את הארץ ונופיה. הוא סיפר לי שבנסיעותיו הרבות חיפש תמיד דרכים חדשות, שמח עם כל כביש חדש, מחלף חדש וכו’. הוא היה גאה על כל חידוש ופיתוח בארץ-ישראל.

    אליעזר היה אידאליסט יהודי, אהב הכל הקשור לארץ ישראל, ליהדות, לתנ”ך. הוא אהב את העם הפשוט הלא מתוחכם ותמיד נטה להזדהות עם “עמך”.נ הנטייה הזאת הביאה אותו להתנדב ולעזור למשפחות שנפגעו מהטרור  הערבי. הוא חיפש את המשפחות האלה ופשוט נסע אליהם כדי לעודדם ולהגיש עזרה או עצה או סידורים. בפעילותו זו רבת  השנים הוא נבחר להשיא משואה בהר-הרצל ביום העצמאות.

    הקשר שלי ושל אשתי עם חנה ואליעזר נמשך גם אחרי שהם עברו לרמת-יוחנן ואנחנו עברנו לחיפה. טיילנו ביחד בכל הארץ, בגליל, בסיני, וגם בחו”ל. פגישות רבות הן ברמת-יוחנן והן בביתנו בחיפה, חברות רבת שנים. קשה לי לתפוס שזה נגמר ושלא אראה אותו יותר, הוא היה לי חבר אמיתי.

    יהי זכרו ברוך

    משה רון