אסף רייזנר
אסף נולד בבית אלפא, בן בכור לחנה ומנדל רייזנר. כבר מקטנותו התבלטה דמותו בחברת הילדים שבה גדל, אופיו החזק, הישר, העקשני, שכלו וכשרונותיו הרבים. בגן הילדים ידעו שאסף יודע הכל: להמציא ולפתור חידות מסובכות ותרגילי חשבון, היו בוחרים בו להיות הפוסק בכל מקרה של חילוקי דעות. כששב מירושלים אחרי מחלה קשה ומסוכנת, לא הסכים לקבל טיפול מיוחד, אוכל אחר או בגד חם יותר, רצה להיות ככל הילדים.
חרף אופיו העקשני, מספרת משקה קרניאל, המטפלת שלו, "לא היה דבר שאי אפשר היה לשכנעו בהסברה הגיונית. אסף היה אחר משאר הילדים. היתה בו מזיגה יפה של רצינות ושובבות גם יחד. ידע להסתגר ולהתבודד. היו לו חיים פנימיים עשירים מאד, ולא תמיד הזדקק לחברת הילדים. אם היה לו צורך בהם- ידע להשתובב ולשמוח אתם יחד. בייחוד גברה בו הנטייה להתבודדות עם לימוד הקריאה. הוא היה קורא הרבה מאוד ובהבנה יפה. הוא ידע לשקוע בספר ולשכוח את כל המסובב אותו. מי שלא ראה את המחברות שלו לא ראה דוגמא של יופי וסדר. מחברות שלמות בלי שגיאה אחת! ובכתה לא היה שטח עבודה שהוא לא הצטיין בו. לא היה דבר שהיה זר לו, בהסטוריה, בגיאוגרפיה (שאליה היתה לו נטייה מיוחדת), בחשבון או בתנ"ך- הכל אסף ידע".
עם הפילוג בבית אלפא, עבר אסף עם הוריו ומשפחות רבות נוספות לרמת יוחנן. כאן, התערו ילדי בית אלפא בחברת הילדים לצדם של בני גילם שנולדו ברמה.
אסף היה קשור בעבותות להוריו, לאחותו אילנה (אחותו נגה נולדה לאחר מותו), ולשאר בני המשפחה. אך מעל לכל עמדה הערצתו לאביו, בעקבותיו רצה גם הוא ללכת מאחורי המחרשה, להיות איש הפלחה, איש המשק. כמה התגאה אביו על הבן הזה, מספר אפרים רייזנר, דודו, "ראה בו מסימנים הטבועים בו בעצמו, מסימני המשפחה. היה יכול כבר לשוחח אתו והוא הבין אותו".
"למרות גילו הרך", כותבת משקה, "ידע כבר אסף הרבה, הבין הרבה מאד ואפשר היה כבר לדבר אתו על עולם ומלואו… תמיד, מדי הסתכלי בו, ידעתי כי בילד הזה גדל לנו בן טוב ונאמן שבבוא השעה ימלא את שורותינו בכבוד".
אולם הגורל רצה אחרת. באחד הימים, יצא אסף אחר הצהריים לשחק עם חבריו בחצר המשק וקפח חייו בבור מים פתוח, והוא בן 9 שנים בלבד.
אבל כבד נפל על בני המשפחה, על החברה שאך זה החלה להיבנות מחדש מתוך שברי המחלוקת ועל בני ובנות חברת הילדים שראו לראשונה לנגד עיניהם כיצד נקטפים חיים צעירים. "נעשינו עניים בבן אחד, בחבר אחד לעתיד, בן אהוב ונעים, בן שהבטיח הרבה", כתב אפרים, "למנדל ולחנה אבד באותו ליל זועה הבן הבכור, בשר מבשרם, מעט האושר בחייהם. ייסורי הילד היו קצרים ונגמרו מהר ובזה התחילו ייסורים ארוכים של הוריו. חלל בלב, וחלל בחברת הילדים וזעזוע גדול לנו ולחברתנו כולה".
על מצבתו נכתב:
פָּסֹק לא יִפָּסֵק לָעד הַכְּאֵב,
עַד כִּי עֵינָי לָעַד אֶסְגֹר.
כִּי מִיתָתְךָ אֶת כָּל חלַל הַלֵב
תָפְסָה עַד אֶפֶס כֹּל, עַד אֶפֶס אוֹר.
