אריה (לואיס) שליי

15/03/1915 - 13/07/2013

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט אדר התרע"ה

תאריך פטירה: ו' אב התשע"ג

שם האב: חיים (Brose)

שם האם: Fanny

ארץ לידה: ארצות הברית

השכלה: חקלאות

תנועה ציונית: גורדוניה

עבודה: כריכיה, לול, נוי

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בשיבה טובה
לדמותו של אריה שליי ז”ל
כמעט מאה שנים התהלך אריה בנתיבות העולם הזה. תשעים ושמונה וחצי, ליתר דיוק. הוא אשר נולד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ראה בימי חלדו הארוכים עולם במהפכותיו, מדינה בבניינה, קיבוץ בתמורותיו, ידע הכרעות אישיות משנות גורל לצד שגרה אפורה, פסגות של אושר ותהומות של צער, זקיפות קומה ורציצות גב.
אריה נולד בארה”ב במרץ 1915 להוריו פייגה וחיים, פועלים יהודיים שהתגוררו בשכונה יהודית בבולטימור. אביו עבד במספנה שבנתה ספינות מלחמה ואמו נהלה מכולת משפחתית. בילדותו מתו עליו הוריו ולאחר שהות בבית יתומים גדל, ביחד עם אחיו, דוד, אצל סבו וסבתו שהיו יהודים אדוקים וביתם חרדי.
אריה ואחיו למדו בבית ספר ממשלתי אמריקאי והשלימו לימודי יהדות בתלמוד תורה מדי יום ביומו.
בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער הציונית “גורדוניה”. תושבי השכונה שכרו בית ששימש מרכז קהילתי לנוער היהודי, ובו היה אריה פעיל, תחילה כחניך צעיר ואחר כך כבוגר ואחראי על צעירים ממנו. אל מרכז זה הגיעו שליחים מישראל שעסקו בקירוב בני הנוער לרוחה של הציונות, לעקרונותיה של התנועה ובנטיעת חלום העליה ארצה בנפשם המתעצבת.
משסיים את בית הספר התיכון התחיל אריה לעבוד בבית דפוס והמשיך את הפעילות התנועתית. בשנת 1939 יצא להכשרה מטעם התנועה. בתקופה זו למד בקורס מקצועי לגידול עופות שהתקיים באוניברסיטה עבור בני החקלאים האמריקאים.
במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא האמריקאי ונשלח לשרת בפיליפינים. עם שחרורו הקים משפחה עם אדל, הם התיישבו בטרנטון, בירת ניו ג’רזי, שם נולד יונתן, בכורם.
במהלך מלחמת העולם הגיעו לעירם בזה אחרי זה שליחי התנועה חברי רמת יוחנן, שלום וורם ומשה זמיר. בעצתם, הגיעו אריה ואדל עם עלייתם ארצה ב-1947, לרמת יוחנן. כאן קבלה את פניהם קבוצת החלוצים הראשונה מארה”ב שהיתה בין מייסדי רמת יוחנן. סייע בקליטתם גם אחיו של אריה, דוד, ששהה אז ברמת יוחנן, בטרם התיישב בגליל.
את פניהם של אדל ואריה בארץ קידם המאבק על המדינה שבדרך שהפך עד מהרה למלחמה, מלחמת העצמאות, ומלחמה, כידוע, לא מבחינה בין ותיקים לחדשים: ביתם החדש שברמה, היה ליעד מותקף, בנם הפעוט, כיתר בני המקום, למפונה, ואילו הם לחלק מקהילה המגינה על ביתה.
זמן קצר אחרי המלחמה, ב-1949, נולד עזרא, בן שני, צבר, לאריה ואדל. שנים לא רבות אחר כך נפרדו דרכיהם של בני הזוג. הבנים נשארו כאן, עם אבא, אדל קבעה משכנה בקרית אתא הסמוכה. לימים, יצר אריה זוגיות חדשה עם אירמי פרוכטר והיה כאב לבתה הקטנה, יהודית.
כמומחה לגדול עופות, השתלב אריה מיד בבואו למשק בעבודה בענף הלול והיה שותף לפיתוחו ולביסוסו. משהרחיבו את המדגרה קבל על עצמו לנהלה, והתמיד בכך כ-30 שנה במסירות ואחריות. ברמת יוחנן הסתובב ספור שאפילו האזעקות שהתריעו על הפסקות חשמל במדגרה ידעו לקרוא לו בשמו.
1969, שוב מלחמה בארץ, שוב משתנה גורלו של אריה. בעת טיסת סיור במרחבי סיני, נפל יונתן, טייס בחיל האויר, בתאונה ומאז אריה אב שכול. לא מפוקדי בית העלמין היה ולא ממקדשיהם של ימי זכרון, לא מצא טעם בכל טקסיות וסמל שאין בכוחם להשיב את שאין להשיב. תחת זאת התמסר לעבודה. ריאליסט היה, איש מעשה ואיש עבודה.

משעברה המדגרה אל מחוץ לגדרות הקיבוץ והחלה נותנת שירותי הדגרה לכלל לולי האזור, השתלב אריה בעבודת הנוי והתמיד בכסוח הדשאים. לעת זקנה עבר לעבוד בכריכיה ולא פסק ממלאכת הכריכה כל עוד יכלו לה עיניו וידיו.
ולצד העבודה, המשפחה- נסיעות רבות לארה”ב אל בנו שבנה שם את ביתו ואל עברו, אל האמריקאיוּת שבעצם מעולם לא נפרד ממנה, גם לאחר כששה וחצי עשורים של חיים בישראל.
ארבעה נכדים נולדו עם השנים לאריה: שניים בארץ, אביב ואורלי, ושניים מעבר לים, יונתן ויסמין. שניים של יום יום קיבוצי, ושניים של חופשות ממושכות בצדו האחר של העולם. כבת גילו של אביב, בכור הנכדים, איני יכולה שלא לזכור את מסירותו של אריה לילד הקטן, כיצד בנה לו אופניים, כיצד גידל איתו גוזל פצוע של עורבני, עד אשר ידע הלה לחקות כתוכי דבורם של בני אדם, כיצד אימצו את פלפל, כלב התחש, כיצד רקם עם הנכד קשר סבאי קרוב וכך גם עם אורלי כשבאה לעולם.
עד ערוב ימיו היה אריה, זקוף, עצמאי, מתמצא, לא נכנע למכאובי הגוף. כשעייף, מצא לו סעד ב”חמדת אבות”. במוצאי שבת, תם המסע.
אתכם באבלכם עזרא, יהודית, הנכדים ובני המשפחה.
נורית פיינשטיין

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • פרידה מאבא

    פרידה מאבא – עזרא שליי

    ביהדות, מוות זה לא טרגדיה, אפילו כשזה קורה בגילצעיר ובנסיבות חסרות מזל. 

    מוות זה תהליך טבעי. המוות, כמו החיים, הוא בעלייעוד ומשמעות וחלק ממערכת הבורא.  

    בנוסף, היהדות מאמינה באמונה שלמה בחיים שבעולםהבא שבו כל אלה שחיו כראוי, יפוצו.  

    אבא יקר.

    היית אבא וסבא מכל הלב.

    היית עקשן בטבעך. לא קל היה לך לקבל עזרהמיקיריך. אפילו ב”חמדת אבות” התעקשת על חרותך. אבל תמיד היית מוכן לתתלאחרים את עזרתך.    

    היית מאד נדיב לנו ולקרובים אליך. 

    מרבה במילים לא היית, אבל במעט – הברקת, ובחוותדעתך התחלקת.

    נוח בשלום אבא יקר,

    משימתך סיימת.  

     

     

  • תעודת זהות

     

    אריה שליי ז”ל

    בן פאני וחיים (Brose)

    נולד כ”ט באדר תרע”ה  15.3.1915

    בבולטימור ארה”ב

    הגיע לרמת יוחנן בשנת 1947

    נשוי לאדל

    אבא ליונתן (ז”ל) ועזרא

    נשוי בשנית לאירמי פרוכטר

    אבא ליהודית שושני

    נפטר ו’ באב תשע”ג  13.7.2013

    בן 98 במותו

    יהי זכרו ברוך

     

  • האריה שלא שאג – אביטל רייזנר

    אריה – האריה שלא שאג  – אביטל רייזנר

    איש צנוע , אצילי ויקר היה אריה, ואני אהבתי אותו.

    מה חיבר בינינו? קשרים המשתרעים לאורך השנים ברמת יוחנן.

    התקופה הראשונה שייכת כמובן לתקופת הילדות שלי, משום שאריה היה האבא של יונתן ז”ל, בן גילנו, שנהרג כטייס במלחמת ההתשה.

    אריה, בשנים שלפני האסון, היה אחד מהאבות בבית “להב” המפורסם שלנו. לגבי הוא היה גם אריה שעבד עם אמא שלי בלול, ובכל פעם שהייתי באה לבקר אותה ראיתי אותו. כבר אז, כילדה חשתי את העוצמות העצורות בו: סגור ושתקן, ממעט לדבר ולחייך, חרוץ בטירוף, ועושה עבודתו בחרדת קודש.

    זכור לי שבשנים לאחר מכן, כאשר חלתה אדל, אשתו הראשונה ואם בניו, היינו רואים את אריה נוסע מדי יום לקריית אתא לסעוד אותה  ולהתמסר לה באותו לב ענק עצור שהיה חבוי בו.

    מות יונתן בנו הטייס; האם ניתן בכלל לתאר את מה שמהפך באדם, כשהטרגדיה הנוראה מכל ניתכת עליו? ברור לי  שמאז החלה קומתו  שחה, וסגירותו ננעלה אף יותר.

    נטוע בפינתו, מתרחק מהמולה ציבורית, לא מעורב כמה שרק ניתן בתקופה זו.

    התקופה הבאה של אריה מתחילה נדמה לי, כשבנה בית חדש עם אשתו השנייה אירמי.

    אלו הן שנים בהם ראיתיו יותר מרחוק כבחורה צעירה,שגרה בבית סמוך.

    מעבר לשלום עם חיוך, לא היה  כל קשר בינינו, אך אני משחזרת בוודאות את התחושה שהייתה עוברת בי כשחלפתי על יד ביתם של אריה ואירמי: שקט והרמוניה. ותמיד חלפה בי המחשבה, שחייו של אריה שקטו קצת מסערות האתמול.

    לאחר לכתה של אירמי, מצאתי הרבה בדידות בחייו של אריה, אך תמיד ניגוד מדהים בין קומתו הכפופה ואישיותו הזקופה, הגאה.

    הכריכיה הייתה  מקום עבודתו, שנים רבות, עד לפירוקה. האהבה והכבוד לספר, הם, כך אני מאמינה,  שקשרו אותו למקום זה.

    נוהג היה כמו שעון, להתייצב מדי יום, במקום העבודה, גם כשהזקין, וכוחו בגד בו: בכוח, בשיניים, כשבריאותו הולכת ומתרופפת. העיקר: להמשיך ללטף  את הספר המרוט, הפגום שהגיע לכריכיה  ולהקפיד קלה כבחמורה לעצבו מחדש שחס וחלילה לא ייטול הזמן מכבודו.

    ואני באתי המון פעמים לכריכיה: “אריה תכרוך לי ספר בבקשה”, “תעשה לי חוברת יפה”, “אנא תתקן”.

    הייתי יוצאת ונכנסת, ותמיד היה לי ברור שהדיאלוג בינינו יתחיל קודם כל בנזיפה, אך כזו היוצאת ממקום של אהבה: “הספרים כבר מוכנים כמה ימים, למה לא באת קודם?” או: “לא, אני לא יכול לעשות כלום מ’הסמרטוט’ הזה, אנסה, אבל אני לא מבטיח”… והיה לי ברור שתוך יום יומיים שוב יתחדש מדף הספרים שלי בספר שכרך לי אריה, והנראה כמו זה עתה יצא ממכבש הדפוס.

    ואנחנו נקשרנו, ככה בלי לומר מעבר ל”מה שלומך אריה והאם אתה שומר על עצמך?” כשהוא מגיב לי בשפת הגוף שלו , ובחיוכו העצור, ב”מה שלומך?”

    ובתקופה האחרונה,אך מובן הוא,  שהאנרגיות כולן, נקבצו אצל אריה לשמור על כבודו האנושי, לא ליפול למעמסה…

    ושוב ,אני כועסת על עצמי, שלא ביקרתיו משום שלא התגברתי על הקושי לראות בדעיכתו.

    יש אנשים שהזמן המותיר את חריציו אינו מחמיא לאישיותם ומראם החיצוני. אך יש בני אדם, ולאלה השתייך גם אריה, שהזמן מחליק בהם את הקמטים, מעדנם, מרכך ופותח אותם. אלה הם גם פעמים רבות אותם האנשים שהזמן מייפה את צורתם החיצונית. כזה היה אריה. ראיתיו איש יפה שתוכו כברו. כמי שבתוכו מתרוצצים לכאורה שני אריה, זה הקשוח אך רק לכאורה וזה הרך האמיתי, שלא היה עדין ממנו.

    עוד פרידה קשה מהדור המופלא הזה, שאני מוצאת אליו הרבה  קירבה .

    היה שלום איש יקר ואהוב.

                            אביטל

     

  • תודה – יהודית שושני

    לאבא – סבא אריה – יהודית שושני

    “תודה על כל מה שנתת

    על מאור העיניים, על מגע ידך

    על אהבה ובית חם..

    על יום של אושר, תמימות ויושר,

    על יום עצוב שנעלם”.

    לא אשכח לומר תודה

    על חוויות ילדות, וזיכרונות ממך,

    איך נסענו בסוס רתום לעגלה,

    לטייל ביער ולקטוף פטריות.

    היתה לך אהבה גדולה לספרים

    ולמוסיקה קלאסית שתמיד נשמעה בבית.

    היום אני נפרדת ממך

    וצריכה להתמודד עם הקושי בלכתך.

    איבדנו אבא וסבא יקר.

    כבר אני מרגישה בחסרונך.

  • היה האיש- ראובן עזריאלי

    הָיָה אִישׁ

    לזכרו של

    הָיָה אִישׁ                                אר’ה שליי ז”ל- ראובן .ע

    נִיחוֹחַ מֶרְחַקִּים דָּבַק בּוֹ,

    כָּאן הִשְׂתָּרְגוּ שָׁרָשָׁיו.

     

    בִּשְׂפָתוֹ שֶׁלּוֹ חַי אֶת חַיָּיו

    בּוֹנֶה מֵחַדָשׁ אֶת שִׁגְרַת יוֹמוֹ

    מְעוּרֶה, אַךְ אֵינוֹ מְעֹרָב.

     

    מִתְנַהֵל מֵעַל זוּטוֹת הַיּוֹמְיוֹם

    שָׁלֵם עִם עַצְמוֹ בְּחוּג יְדִידָיו,

    בִּנְחוֹת עָלָיו מַכּוֹת הַגּוֹרָל

    בְּחַדְרֵי לִבּוֹ אָצַר כְּאֵבוּ

     

    זָקוּף חָצָה אֶת שְׁנוֹת בְּדִידוּתוֹ

    שָׁלֵם עִם דַּרְכּוֹ בָּהּ בָּחַר

    דְּמוּתוֹ בְּתוֹכֵנוּ תְּחַסֵּר.

     

    \2013\08\14

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    הָיָה אִישׁ

    לזכרו של

    הָיָה אִישׁ                                אר’ה שליי ז”ל

    נִיחוֹחַ מֶרְחַקִּים דָּבַק בּוֹ,

    כָּאן הִשְׂתָּרְגוּ שָׁרָשָׁיו.

     

    בִּשְׂפָתוֹ שֶׁלּוֹ חַי אֶת חַיָּיו

    בּוֹנֶה מֵחַדָשׁ אֶת שִׁגְרַת יוֹמוֹ

    מְעוּרֶה, אַךְ אֵינוֹ מְעֹרָב.

     

    מִתְנַהֵל מֵעַל זוּטוֹת הַיּוֹמְיוֹם

    שָׁלֵם עִם עַצְמוֹ בְּחוּג יְדִידָיו,

    בִּנְחוֹת עָלָיו מַכּוֹת הַגּוֹרָל

    בְּחַדְרֵי לִבּוֹ אָצַר כְּאֵבוּ

     

    זָקוּף חָצָה אֶת שְׁנוֹת בְּדִידוּתוֹ

    שָׁלֵם עִם דַּרְכּוֹ בָּהּ בָּחַר

    דְּמוּתוֹ בְּתוֹכֵנוּ תְּחַסֵּר.

     

    \2013\08\14

     

     

    הָיָה אִישׁ

    לזכרו של

    הָיָה אִישׁ                                אר’ה שליי ז”ל

    נִיחוֹחַ מֶרְחַקִּים דָּבַק בּוֹ,

    כָּאן הִשְׂתָּרְגוּ שָׁרָשָׁיו.

     

    בִּשְׂפָתוֹ שֶׁלּוֹ חַי אֶת חַיָּיו

    בּוֹנֶה מֵחַדָשׁ אֶת שִׁגְרַת יוֹמוֹ

    מְעוּרֶה, אַךְ אֵינוֹ מְעֹרָב.

     

    מִתְנַהֵל מֵעַל זוּטוֹת הַיּוֹמְיוֹם

    שָׁלֵם עִם עַצְמוֹ בְּחוּג יְדִידָיו,

    בִּנְחוֹת עָלָיו מַכּוֹת הַגּוֹרָל

    בְּחַדְרֵי לִבּוֹ אָצַר כְּאֵבוּ

     

    זָקוּף חָצָה אֶת שְׁנוֹת בְּדִידוּתוֹ

    שָׁלֵם עִם דַּרְכּוֹ בָּהּ בָּחַר

    דְּמוּתוֹ בְּתוֹכֵנוּ תְּחַסֵּר.

     

    \2013\08\14