בן ציון (בנצי) גולן

22/12/1954 - 09/10/2021

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ז כסלו התשט"ו

תאריך פטירה: ג' חשון התשפ"ב

שם האב: דב

שם האם: שושנה

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: חיל האוויר

מחזור / חברות נוער: מחזור 24 ב"גוש זבולון"

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

נכדים ונכדות: נועם גולן

בן ציון (בנצי) גולן

בן שושנה ודב

נולד:  כ”ז בכסלו תשט”ו  22.12.1954

ברמת יוחנן – ישראל

נשוי לטליה (בריצ’נר)

אביהם של ליאור ואופיר

נפטר: ד’ בחשוון תשפ”ב 9.10.2021

בן 67 במותו

יהי זכרו ברוך!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • היה איש ואיננו – פרידה מבנצי – נורית פ.

    היה איש ואיננו – פרידה מבנצי גולן / נורית פיינשטיין

    אילו היה כאן בנצי עכשיו, ברגע הזה, הרציני, חמור הסבר, העצוב, היה ודאי חותך את הדממה הזו, שלא לומר מועקה, באיזו הלצה שהיה מסנן מתחת לשפמו לחלל האוויר… לא כולם היו שומעים, רק העומדים בסמוך לו, לא כולם היו יורדים לסוף דעתו, רק יודעי ח”ן, אחדים היו חושבים שזה לא במקום, אחרים היו משחררים חיוך ואפילו בת צחוק, היו ודאי שהיו נבוכים והיו שהיו משתחררים ממבוכתם הודות לו. מה שבטוח הוא שזה היה חד, מדויק ו”מחוץ לקופסא”. כי כזה היה בנצי, אם נשתמש בכינוי שהדביק מאיר אריאל המנוח לעצמו – “דוקטור התחכמות” – ר”ל מתחכם מקצועי. אלא שכאצל מרבית האנשים שהתחכמותם-אומנותם, גם אצל בנצי היו ההומור והשנינות רק “סיפור כיסוי” – כיסוי לנשמה יתרה, לנפש רגישה ולמשאות שהעמיסו עליו החיים.

    בנצי נולד ברמת יוחנן בנר שלישי של חנוכה תשט”ו, דצמבר 1954, בן שני לשושנה ולדב גולן, אח צעיר לברוכי, זכר כולם לברכה. בן-ציון, השם שנתנו לו הוריו, מהגרים שזה מקרוב עלו מארגנטינה, היה תמצית כל התקוות שקיוו כי יתגשמו בו ובאחיו.

    הגם שהיו אנשי קיבוץ נאמנים, המאמינים בכל לבם בצדקת הדרך, ואף על פי שבחרו לגדל את ילדיהם בחינוך המשותף, האדוק, המחמיר, הקוצב שעות משפחה ומצמצם סמכויות הוריות, שמרו שושנה ודב בקנאות על המסגרת המשפחתית והצליחו להצמיח את כל ארבעת ילדיהם בצלמם ובדמותם וברוח הערכים שהיו קרובים ללבם: ערכים יהודיים, ציוניים, ישראליים ואנושיים.

    את כיתות בית הספר היסודי וחטיבת הביניים למד בנצי, ככל בני גילו, בבית החינוך בגוש זבולון, את שנות התיכון עשה במגמת האלקטרוניקה בבסמ”ת – בית הספר המקצועי להנדסאים ולטכנאים שליד הטכניון. במקביל, במסגרת עבודתו במשק, היה שולייתו של יונתן מלמד, חשמלאי הקיבוץ דאז. מאז, במסגרות עיסוק כאלה ואחרות, זרם החשמל, וגם תחום הטלפוניה, בכפות ידיו. לימים אף השלים לימודי הנדסת חשמל בטכניון והיה למהנדס חשמל.

    בנצי התגייס לצה”ל במאי 1974 ושירת כחשמלאי מטוסים בחיל האוויר במגמה של ניהוג מטוס ללא טייס. היה זה זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים ובעיצומו של השבר המשפחתי שחולל אובדנו של ברוכי במלחמה. קשה להפריז בעומק החלל שנפער בכל אחד מבני הבית ובהשפעה שהיתה לכך על מסלול חייהם. על בנצי נכפה באחת מבחינות רבות עולה של הבכורה, אף שלא נולד ככזה, ולו רק משום שמכל ילדי המשפחה הנותרים, היה הוא זה אשר בנה את חייו בסמוך להורים ועל כן הפך כתובת נאמנה ומסורה לכל פניה וצורך, עד יומה האחרון של שושנה לפני שנתיים בדיוק.

    עם הזמן הקים לו בנצי בקיבוץ משפחה משלו. 40 שנה היה נשוי לטלי, יחד הביאו לעולם את ליאור ואופיר, יחד חבקו את נעם, נכדתם הבכורה, יחד בנו בית חם, מחבק ומסור. על יסודות הזוגיות ארוכת השנים ובאותה הטוטאליות שבה גידלה את ילדיה, הסתערה טלי גם על הטיפול בבנצי בחודשים המרים של מחלתו האנושה, ואיתה הבנים. הם לא משו ממנו יום ולילה ולא השאירו כל צורך נטול מענה. כל שנותר לנו, הסובבים, הוא להתבונן בהשתאות ולהוריד את הכובע בפניהם.

    בנצי היה חבר קיבוץ מזדהה ומעורב. את שנות עבודתו בקיבוץ מילא בלול, בחשמליה במרכזיית הטלפונים, באזר”ם. לצד זאת היה נכון תמיד להיות חבר בועדות שונות על בסיס התנדבותי. אך מעל ומעבר לכל אלה נשמע בשני תחומי עשייה נשמע ברמה, תרתי משמע, קולו הייחודי: הכתיבה ובית הכנסת.

    הכתיבה היתה לו כלי ביטוי מאז שלמד קרוא וכתוב. לשונו היתה מושחזת, שפתו רהוטה, מקורות ודברי ספרות שגורים על לשונו ונשלבים בטבעיות בין מילותיו שלו ועמדותיו מגובשות ומנוסחות. מכל אלו היה רוקח מטעמים, מחורזים ושאינם, ומרבה לפרסמם ברבים מעל דפי ה”ברמה” ולתקופה מסוימת אף היה עורך העלון.

    בבית הכנסת המשותף בכפר המכבי היה בבחינת בן ממשיך הרואה במעשי אביו סימן ואות גם בשבילו. עם חילופי הדורות בבית הכנסת והסתלקות דור המתפללים הותיק לבית עולמו, ובהם גם הוריו של בנצי, הוא נטל על עצמו את תפקיד שליח הציבור והיה החזן הראשי בשבתות ובחגים. כששינה בית הכנסת בשנים האחרונות את פניו וקהלו, הותיר לו בנצי חלקת אלהים בתפילת יום הכיפורים, חלקת אלהים שנותרה ביתמותה ביום הכיפורים האחרון, אך בחודש שעבר.

    אך לא רק באוהלה של תורה נתן בנצי את קולו בשיר. בשנים האחרונות גילה את שירת המקהלה והפך שותף קבוע לרמקולית כשהיתה, למקהלות ה”סדר”, העומר וחג המים ולמקהלת “אשירה” של המלחין יצחק תוי-אור. אפילו את תפקיד אב הסדר המשותף מילא פעמים אחדות…

    ועכשיו – ראו: היה איש ואיננו עוד. “קודם זמנו מת האיש הזה, / ושירת חייו באמצע נפסקה; / וצר!”, צר מאוד על שאבד המזמור לעד!

    נוח לך, בנצי, בשלום על משכבך, נטול מכאובי המחלה המייסרים, וינעמו לך רגבי אדמתה של רמת יוחנן.

    אתכם באבלכם, טלי, ליאור, אופיר, נגה ונעם, רבקה ויצחקי וכל בני המשפחה.

  • אבא שלי -אופיר גולן

    אבא שלי, אהוב שלי – אופיר גולן

    אבא שלי, אהוב שלי,” אבונל וסבונל ‘העוגן שלי – הלך והותיר לי חור ענק בלב ואני יודע שאין דבר בעולם שיוכל למלא אותו .

    אבא, נגמר לנו הזמן. ככה פתאום, בלי שום התראה מראש.

    בערב סוכות האחרון עוד נפגשת עם נועם ונגה, הרמנו כוסית בשבילך והיינו בטוחים שאתה יוצא מזה. פתאום, למחרת בבוקר קרס עולמנו, ולא בפעם הראשונה בחצי השנה האחרונה.

    אבא אתה גיבור אמיתי וחשוב לי שכולם ידעו – אתה נפרד מאיתנו בלי תא סרטני אחד בגופך. הניצחון העצוב ביותר של אדם כלשהו על המחלה הקשה. המלחמה שלך בחצי השנה האחרונה הייתה מעוררת השראה, אך בסופו של דבר, הלב הרחב והטוב שלך לא עמד בעומס.

    אבא, תמיד היית שם בשבילי. תמיד דחפת אותי לממש כל צעד שעשיתי בחיים, תמיד היית לצידי בכל פינה בחיים, בכל רגע שהייתי צריך משהו – תמיד ידעתי שאתה תחכה לי: תחכה לי ב- 4 לפנות בוקר ברכבת אחרי משמרת בערוץ, תחכה לי בחזרה מהצבא, תחכה לי במשעול שליד התחנה. מי יחכה לי עכשיו?

    אבא אני מבטיח לך – ללכת בעקבותיך בנתיב הזה – ולא אחסיר מנועם דבר, כפי שלא החסרת ממני.

    תמיד אחכה לנועם במשעול שליד התחנה, אעזור לה להחליף גלגל ב- 2 בלילה, אעשה איתה טיול רכבות בשווייץ, אביא לה כביסה ואוכל אם תהיה רחוקה מהבית, אקרא לה את הברכה השביעית בחתונה, אתן לה את החיבוק הכי דוב שיש בעולם, אלך איתה לראות משחק של ארגנטינה. רק לפני

    שנתיים היינו במשחק של ארגנטינה-אורוגוואי בתל אביב. חיבור מדהים של אב ובנו בעקבות סבא.

    בעוד כמה שעות ארגנטינה ואורוגוואי שוב ישחקו. איך תדע כמה נגמר?

    חשוב לי שכולם ידעו – שהיית שם תמיד בשביל כל יקיריך. בשביל ליאורי, בשביל נוגי. שלא תחשוב שלא ידעתי שמאחורי גבי הייתם חברים טובים עם קשר מיוחד. גם היא אוהבת אותך מאוד.

    היית סבא מדהים בשביל נועם. רק בת שנתיים ולא תוכל עוד לחוות ממקור ראשון את הבנצי שאתה.

    היא כבר לא תחכה לך ליד הדלת ותגיד: “איפה בסי”?” היא צופה כל לילה בשירים שהקלטת לה בקול המקסים שלך, אומרת לי: “אבא, תשים לי סבא בנצי”, סרטונים שכעת הפכו ליקרים מפז, מעטים מדי וקצרים מדי. רק בערב סוכות נפגשתם בבית לוינשטיין, הלכתם יד ביד. תודה לך על הרגע הנפלא הזה.

    אבא, היית גם חתן נדיר, שאין כמוהו. אהבה גדולה הייתה ועודנה בינך לבין סבתא ציפי. ועל מערכת היחסים שלך עם סבא דב וסבתא שושנה אפשר לכתוב ספרים. לצערי אינספור מִצְווֹת כיבוד הורים לא עזרו לך להאריך ימיך על האדמה הזו.

    וכמובן שעבור אמא – היית ועודך – עולם ומלואו.

    הסתכלתי על מאות תמונות שלנו אתמול בלילה. אתה כל כך חי ומאושר שם. אי אפשר בכלל לעכל ולהפנים שנגמר לנו הזמן.

    אני אוהב אותך אבא, אתה תמיד תהיה בליבי.

    תודה על הכל.

    אופיר, בן לי שלך.__

  • בנצי יקר שלנו – רבקה ויצחקי

    בנצי יקר שלנו,

    אנחנו נפרדים בלא עת, כאילו שיש עת נכונה להיפרד.

    כל “איש ונבו לו” (בהשראת ‘מנגד’ של רחל) .

    זמן אחרון בו הוא צופה על בני ביתו וחלקת אדמתו.

    מניח את שק עמלו, כיסא קרונו, תרמיל שאיפותיו וקול ניגוניו.

    את מוניו ואת מכניו. את חיוך אהוביו.

    נפרד ומברך את הממשיכים בדרך, להתמיד בה.

    נפרדנו אתמול ברוחם של אמא ואבא.

    קראנו לך את שיר המעלות בתהילים. אתה נשמת בכבדות, כמו היית במעבר

    מאיתנו אל היקרים האחרים שלנו, שחיכו לקבל אותך.

    ונשארנו בלעדיך.

    עצובים ומבורכים בזכרונך.

    רַבִּי (יהודה הנשיא) אוֹמֵר בפרקי אבות (משנה אבות פרק ב’ משנה א’):

    אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם?

    כֹּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ, וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם.

    סללת דרך שהיא שלך במקום שאהבת. עשירה ומגוונת. לא רגילה ולא מתיימרת.

    מי שידע והתאמץ להגיע אליה, זכה מהצעידה המשותפת אתך.

    ” אני הולך במישור ונהנה, לא שבהרים נשמתי קצרה

    אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה.

    ואני טופח על שיכמי, הזמן לטובתי

    אין לי START מופלא, אבל נשימה. ” (מתוך ‘אני הולך במישור’, יונה וולך).

    בנצי יקר,

    אנחנו מודים לך, שעל אף שספגת לתוכך כל כך הרבה מעוצמת הפגיעה

    בנפילתו של ברוך, ידעת להיות שם בשבילנו.

    על הזמירות והניגונים, על הטיפול המסור באבא ואמא.

    גאים בבית המשותף שבנית עם טלי. בליאור ואופיר, נגה ונעם.

    אנחנו נפרדים בלא עת, כאילו שיש עת נכונה להיפרד.

    היה שלום אח אהוב, המברך את הממשיכים בדרך.

    רבקל’ה ויצחקי.

  • בנצי בן כתתי – עמוס נצר

    בנצי בן כיתתי – עמוס נצר

    בנצי בן כיתתי, איתו גדלתי מינקות דרך גנים ובתי הספר, הלך מאיתנו.

    בנצי סיגל לעצמו מגיל צעיר מחשבה מקורית – אחרת, שהתבטאה בין היתר בהליכתו במסלול לימודים קשה – יוקרתי דאז – בתיכון “בוסמת” שבחיפה.

    בדרכו המיוחדת ובעזרת ההומור שבו ניחן, הטביע את חותמו הגדול בעשייה רבת שנים ברמת יוחנן.

    טלי יקרה, הילדים ליאור ואופיר שאנו אוהבים כל כך – היה לכם בעל, אב ואח נהדר, עם קול פנימי וחיצוני כה צלול ויפה. אני בטוח שתדעו ללכת לאורו עוד שנים רבות וטובות.

    תנחומי הכנים לכם, רבקהל’ה ויצחקי ולכל המשפחה.

  • פנים רבות היו לו לבנצי – עדו שלם

    פנים רבות היו לו לבנצי – עדו שלם

    לכל אחד מהנוכחים כאן ישנם הזיכרונות וההכרות האישית איתו –             כולנו מכירים את בנצי השנון, החד, הציני המצחיק. בנצי של הרפת, ושל החשמל ושל בית הכנסת, של השירה ושל הקהילה… כי פנים רבות היו לו לבנצי.

    עבורי, בעבודה,  היה בנצי ההולך בדרכו שלו, בנצי שהבטיחות קרובה מאוד לליבו (ושאת דאגותיו בטא לרוב בחרוזים…), בנצי של הרפת ולא משנה באיזו שעה, בנצי של המונים, שאחרי שהתרצה, עבד ללא לאות בימי שישי, ומחוץ לשעות העבודה על מנת להספיק להתקין את כולם.

    בחודשים האחרונים נחשפתי לבנצי אחר שלא הכרתי; השתקפות דמותו דרך בני משפחתו;

    כן, לפעמים אתה לומד על אדם לא דרך ההכרות עימו, אלא כיצד משתקפת דמותו דרך היחס של הקרובים אליו – כלפיו.

    בחודשים האחרונים נחשפתי באיזו, מסירות, רוך, נחישות, אופטימיות ותקווה טיפלו טלי, ליאור ואופיר, יצחקי, רבקלה ושאר בני המשפחה בבנצי.

    היחס הזה חייב להיות תוצאה של קשר הדדי –היחס של בנצי למשפחתו ואל הקרובים אליו במהלך השנים; קשר מיוחד שבבסיסו נאמנות, אהבה וחיבה.

    פתאום נחשפו לי גם צדדים אחרים, שאני לפחות, הכרתי פחות.

    אז לכם ולנו משאיר בנצי גם דרך וגם אור, ואני בטוח שהמורשת הזו תמשיך להדהד אצלכם ואצלנו חיה ונושמת עוד שנים רבות…

  • החמצה גדולה – גדיא אבן דר

    החמצה גדולה – גדיא אבן דר

    בנצי שר אתי במקהלת “אשירה ישראל” שייעודה שירה בטכסים וארועי קוממיות יצירות שהטכסטים מהמקורות (חזון העצמות היבשות, חכמת שלמה, באחרית הימים, עקידת יצחק, ועוד. בנצי תרם הרבה מעבר לקול כזמר. היה לו קול יהודי. נפש יהודית הומיה. הוא הכין לנו קבלות שבת, חיזן לנו פיוטים, הדליק נרות וקידש. בקיצור היה אחראי תרבות בכבוד. הייתי גאה בו (אנחנו מאותו הכפר). בקבוצת הווטסאפ של המקהלה יש תגובות. אנשים מאד עצובים. בנצי היה מאד אהוד במקהלה. אבדה עצומה. וההערות שלו בחרוזים שנונים בקבוצת המקהלה. .. למשל…שנאמר:

    בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, להזמין פיליפינית ולנוח –  זה הרי כל כך בנצ…

    כמה חבל. החמצה גדולה.