בן ציון פיינשטיין

17/04/1912 - 06/04/2002

פרטים אישיים

תאריך לידה: ל' ניסן התרע"ב

תאריך פטירה: כ"ד ניסן התשס"ב

שם האב: אהרון

שם האם: שיינדל (שושנה)

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1935

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בן ציון פיינשטיין

בן ציון נולד בעיר לודז’ שבפולין, בן בכור להוריו שיינדל לבית קצנלסון ואהרון. בית המשפחה שבו התגוררו גם אחי האם והוריה היה בית ועד לחכמים אליו נקבצו אנשי רוח רבים, אנשי השכלה ותרבות יהודית. בן ציון ושלושת אחיו גדלו באוירה של בית פתוח לכל אשר נשמעות בו דעות שונות ומזומנים מפגשים מעניינים. למשפחה המורחבת היה בקרבת ביתה בית ספר עברי החל מגן הילדים ועד לסיום התיכון, אשר נוהל ע”י דודו יצחק קצנלסון ולימדו בו בשפה העברית גם אמו ואחיה האחרים. זהו המעין ממנו שאב בן ציון את פתיחותו אל העולם, את זהותו היהודית, את עושרו הרוחני ואת זיקתו לארץ ישראל.
הצטרפותו לתנועת הנוער “גורדוניה” ביססה את השקפת עולמו הציונית –  סוציאליסטית ואך טבעי הוא שעם עלית הנאצים לשלטון והיתרבות הסכנות והמגבלות לנוער היהודי מצא עצמו בן ציון (לא לפני שניסה ללמוד ביגוסלביה ובפריז) עולה לישראל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים (1935).
ההגשמה בתנועה הקיבוצית היתה משאת נפשו והוא הצטרף אל דודו בקיבוץ שפיים. שם בחר בעבודת האדמה ולמרות הקושי הרב מצא בה סיפוק.
לאחר נישואיו לבלה (1937) שהגיעה לשפיים לפניו החל לעבוד בחינוך קבוצות נוער עולה שהגיעו לקיבוץ ומאוחר יותר השלים השכלתו ולימד את ילדי הקיבוץ הראשונים בכיתות הגבוהות.
בשפיים נולדו שלושת בניהם של בלה ובן ציון: אהרון (1939), שמעון (1945), משה (1949).
בתקופת השואה איבד בן ציון את כל משפחתו נותרה לו בדנה אחותו, חברת “מעלה החמישה”.
ב 1952, בפילוג בתנועה הקיבוצית, עברה המשפחה עם עוד מספר משפחות לרמת יוחנן. כאן השתלב בעבודה בבית החינוך המשותף לקיבוצי “גוש זבולון” והיה אהוב על תלמידיו ועל חבר המורים.
בשנות פעילותו ברמת יוחנן היה שותף פעיל בענייני חברה ונאמן ביותר לדרך השיתוף ולעקרונות הקיבוץ. הביע בלהט רב ובשפה נמלצת את דעותיו והשקפותיו בעניינים חברתיים עקרוניים ואישיים, כמו גם בנושאים לאומיים ופוליטיים.
עם סיום עבודתו בבית החינוך עבר להורות עברית באולפני הנוער ברמת יוחנן ומצא עניין רב בעשייתו וקשר טוב עם בני הנוער איתם יכול היה לתקשר בשפות הרבות בהן שלט.
תקופה מעניינת נוספת היתה לבן ציון בעת עבודתו בארכיון של המוזיאון בבית לוחמי הגטאות, שם עסק במיון מסמכים ובתרגום.
בערוב ימיו עבד ב”מכון להווי ומועד” בקיבוץ.
בשנת 1991 הלכה רעייתו בלה לעולמה. כעבור זמן מה בן ציון עבר להתגורר בדירונית ב”חמדת אבות” וא”כ התגורר באגף הסיעודי במשך כ 6 שנים.
הלך לעולמו שבוע לפני מלאת לו 90, שבע ימים, מותיר אחריו שלושה בנים, אחד עשר נכדים  ושלושה נינים.
ת.נ.צ.ב.ה

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • סיפור חיי – בן ציון מספר ליעקב יניב

    בן ציון – מספר ליעקב יניב

    משפחתי התגוררה בלודז’– שבפולין – עיר התעשיה העיקרית במדינה, עיר ואם בישראל. די אם אגיד, שבעיר הזאת היו 250 אלף יהודים והם היו כ 40% מכלל האוכלוסיה. ברם מוצאה של משפחתי – כמוצאן של מרבית האוכלוסיה היהודית בלודז’ לא היה מלודז’. הם באו ללודז’ בשנות התשעים של המאה הקודמת מרוסיה הלבנה, בחיפוש אחרי פרנסה. ביתנו היה בית חילוני. גם בית סבי מצד אמא היה חילוני. ברם היה זה בית יהודי וציוני לכל דבר. סבי וסבתי מצד אבא נשארו במקום מגוריהם שבעיירה קטנה ברוסיה הלבנה ולא הכרתים. סבי זה מת לפני בואי לעולם וסבתי, שאחרי מלחמת העולם הראשונה נשארה מעבר לגבול (ברוסיה המועצתית) מתה בשנת 1926 ברם המשפחה שנתקבצה בלודז’ חייתה מתוך הרגשת השתייכות חזקה מאוד ולא היה כמעט צעד – כחשוב כטפל, שבו המשפחה כלל לא נטלה את חלקה בעצה ומעשה.

    סבי מצד אמא – יהודי בר אוריין, ששבילי היהדות נהירים לו, נתפקר ובכוחות עצמו רכש השכלה חילונית עצומה. בעודו צעיר לימים הצטרף לתנועת חובבי-ציון ועשה את חייו קודש להגשמת מטרותיה. הוא יצא חוצץ נגד המקטרגים על העם היהודי והעז פניו אפילו נגד מנדלי מוכר ספרים בשירו הסאטירי “עוללות אפרים”. שמו היה בנימין קצנלסון וכינויו הספרותי בן-ימיני. הוא משך בעט סופרים והותיר עיזבון עצום, אך רק מעטות מיצירותיו ראו אור והעיזבון כולו אבד בימי השואה.

    הוא התפרנס בדחק מהוראה בחדר המתוקן, שפתח בדג’רז’ (עיירה תעשיתית ע”י לודז’), אך פרנסתו היתה דלה. בחדר המתוקן הזה התחנכו רבים וכן טובים (בין האחרים גם המשורר יעקב כהן). הוא גם חינך את ילדיו שלו בשפה העברית ואכן המשפחה כולה (מחוץ לסבתא שלא ידעה אלא אידיש בלבד) ידעה עברית על בוריה, אך הצטיינו בעיקר בכל אמי- שושנה-שיינדל פיינשטיין, והמשורר יצחק כצנלסון –דודי הנפלא ומורי הדגול. אמי קבלה חינוך חילוני-יהודי-ציוני למופת אך גם השכלה כללית מעמיקה (ברוסית ובגרמנית) העניק לה סבא. ברם האישיות המשפיעה במשפחה לא היה סבא אלא סבתא – אישה פשוטה אך חכמה מאוד וטובת לב מאין כמוה. היה לה כשרון בלתי רגיל להאזין לרחשי הלב של אנשים מתייסרים וכשרון גדול עוד יותר להיענות להם בכוח אישיותה. היא שלטה במשפחתה ובעיקר שלטה על סבא, שאהב אותה אהבה ללא מצרים. כוחה היה בערכים שהעניקה, בנטלה אף מפיתה הדלה כדי לעזור לזולתה. כולנו – בנים כנכדים חיינו ע”פ מצוותה ונשמנו את אווירת ביתה. היה זה בית פתוח לכל ללא הבדל רכוש והשכלה ושם נדונו מאורעות ובעיות בגורלו של העם היהודי והיהדות לאור ההתפתחות בעולם. הויכוחים התנהלו ברמה גבוהה מאד.

    לא ייפלא אפוא  שהיה זה בית היוצר של נשמתם של הנכדים, שאם לא הספיק עדיין כחם ליטול חלק בויכוחים המגוונים, הרי נתבשמו מן אווירתם ומתוכנם, וחותמם מלווה אותם עד עצם הימים האלה.

    אבי- בחור ישיבה בימי בחרותו, אך כדרכם של רבים וכן טובים נתפקר גם הוא, למד את מקצוע האריגה – האמנותית (webermeister) ובזה הרוויח את לחמו. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא שלח את ידו במסחר ובהצלחה רבה עד פרוץ המשבר העולמי בשנת 1923.  באותה שנה אבי פשט את הרגל ואבד לו כל כספו. רק הודות לעבודתה של אמא כגננת לא הגענו עד פת לחם. ברם מראה עינינו מסביב – מראה של התרוששות כללית. עוני ודלדול רוחני, מראה של התחרות חסרת תוחלת וייאוש, מראה של שנאה גואה בין המעמדות, והנחשול העולה של השנאה ליהודים תוך אלימות והשפלה נוראים, כל אלה חדדו מאוד את רגישותנו הלאומית והתרבותית והשלימו את השקפת עולמנו שנשאנו מבית סבא ומבית אבא. אמי מאז ימי נעוריה הייתה ציונית וסוציאליסטית  בעלת הכרה ויחד עם יצחק אחיה נטלו את חלקם בפעילות ה”בלתי-חוקית” נגד שלטון הצאר – פעילות שהגיעה לשיאה בשנת 1905, מורה דרכם היה בעיקר בן-דודם – יצחק טבנקין.

    אבי – אף הוא ציוני וסוציאליסט בעל הכרה הצטרף לטריטוריאליסטים בימי הויכוח על אוגנדה והתמיד בויכוח הזה עד שנות ה- 20 המאוחרות, כשנוכח לדעת שאת הטריטוריאליזם מגשימה הציונות בארץ ישראל,”דוקא”. ברם גם בויכוחים הלוהטים ביותר נגד ציוני ציון (אמי היתה ציונית- ציון נלהבת) זכתה אף כהוא זה אהבתו לארץ ישראל ובעיקר אהבתו לשפה העברית. נמנו אמי ואבי וגמרו אומר שילדיהם ידברו עברית. ואכן אחותי ואני  לא שמענו בשנות ילדותנו הראשונות בבית אלא עברית. אמי-שושנה-שיינדל – למדה בסמינר לגננות ולמודים, שיסד יצחק אלתרמן (אביו של נתן אלתרמן) בורשה.  אחרי שסיימה את חוק לימודיה, פתחה את גן הילדים העברי הראשון בלודז’. בעקבותיה פתח יצחק קצנלסון את בית- הספר שלו ובו השקיע את חלבו ודמו. בניגוד לגן לא היה בית-הספר עברי לכל דבר אבל העברית תפשה בו מקום חשוב מאוד ויצאו ממנו דורות של ציונים ומגשימים. כשעבר השבר הכלכלי על אבא, שימש גן הילד ובית הספר מקור פרנסה היחיד למשפחה והודות לו, לא ידעתי מחסור אפילו בתקופה הקשה ביותר.

    בעידודם של הורינו ובהסכמתה המלאה של המשפחה  הצטרפנו – כל בני פיינשטיין – לתנועת הנוער גורדוניה, שהעמיקה ואף שינתה במידת מה את השקפותינו הציוניות והסוציאליות (הורינו שמאליים יותר) אחי (הושמדו בימי השואה) ואחותי התמידו בגורדוניה ואילו עלי עברו לבטים עד שמצאתי את מקומי ב”החלוץ”. אותה תקופה (תחת השפעת מפלגתה הנוראה של התנועה הסוציאליסטית בגרמניה) פקפקתי בעתידו של הסוציאליזם, אך לא שיניתי את החלטתי לעלות ארצה ולהצטרף לקיבוץ ודווקא לקיבוץ ה”מאוחד”, מפני שראיתי בו את המנוף הגדול של הגשמת הציונות הודות לסגולותיו וערכיו האנושיים. (נדמה לי שבזה לפחות לא שגיתי).

    בארץ הצטרפתי לקבוץ שפיים, שבו הייתי חבר במשך שבע-עשרה שנה. שפיים העניקה לי את כל הטוב שהקבוץ מסוגל להעניק לחבריו – הרחק מעבר לערכיו החומריים ויותר מאשר החבר הבודד מעניק לקיבוץ.

    רק בגלל הפילוג האומלל (שלא היה מפלט ממנו אז) ראיתי את עצמי נאלץ לעזוב את שפיים והצטרפתי לרמת יוחנן עם חברי שעם דעותיהם ומלחמתם הזדהיתי והנני מזדהה גם היום.

    רמת יוחנן מצדה עשתה את כל אשר ניתן להעשות כדי לקלוט אותנו והודות לזה הצלחנו לבנות כאן את ביתנו מחדש. ברם,  אין איש חווה את נעוריו פעמיים ואידך זיל גמור.

    על כל פנים למדנו להוקיר ואף לאהוב את רמת יוחנן והנני אסיר תודה על כל אשר העניקה לי.

    בן – ציון

    יעקב!

    הנושא כאוב מכדי כתיבה מנוסחת ומסוגננת עליו, על כן הנני מסתפק בשורות הספורות ואיתך הסליחה.

     

    בן – ציון

  • הרמת כוסית פסח 1967

    דברים שנשא בן-ציון פיינשטיין בהרמת כוס ראשונה בליל הסדר תשכ”ז בקיבוץ רמת יוחנן

    לנכדים, לבנים, לחברים ולכל באי ביתנו חג שמח ומועדים לשמחה.

    הפעם מהול חגנו בצער נוקב על אסונות. אבדן חייהם של יצחקי ומנדל; מנת מרור גדושה על שולחן הפסח בשנה זאת. הננו מצטערים בצערם של חברים נעדרים בגלל מחלתם ואנו תפילה להחלמתם המהירה. ברכתנו שלוחה לבנינו ובנותינו חיילי צה”ל השומרים גבולות ארצנו ועצמאותה.

    יתכן, כי יד המקרה היתה בעובדה ששני יסודות מרכיבים את תוכנו של חג הפסח: התנערותו של הטבע מזעפם של ימי החורף ולדתנו כעם במזל של יציאה מעבדות לחרות; ברם מכאן ואילך מזוגים שני אלה ביצירתה התרבותית ההסטורית של אומתנו כסמל להתנערות מתמדת ולנעורי נצח. כאן מקור רעננותו של חג מיוחד זה. נוקפות השנים וחולפים יובלות; עולם משנה פרצופו ונדחק ממצוקה לגדולה הימנה, אך לא היה ואין בכל אלה כדי לכרסם אף כהוא-זה בחג זה- יום הולדתה של אומתנו באִשָהּ ודמה של מהפכת עבדים. יחוס גדול הוא לאבותנו להיות חוליה ראשונה במאבק הנצחי של מלחמה לחרותו של אדם ועם, אך לא קטן מזה הוא יחוסה של אומה השומרת בנאמנות חסרת-תקדים לחג ותוכנו כמצות חיים וייחוד המצטמצם במשפט: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים“. ואכן, נשאה אומתנו בגאון את חג חרותה בחשכת תולדותיה למרות מריריות גדולה, על אפם וחמתם של תקיפי עולם. לא הועילו עלילות-הדם, לא הספיק כוחה של האינקביזיציה ואף לא חרב השמד של החלאה הגרמנית; בתוך מרתפו של עולם חושל שבעתיים רצונה של האומה להתמיד ולזכות בחרותה. שם, רק שם נמתחו מאווייו למיתרי-כינור של יצירתנו הלאומית. רק בזימון סותר של מציאות נאלחה עם חלום-חרות העולה מנבכי תולדותינו ידענו לשמור על שלמותה של אומה ללא שלטון ולמרות השלטונות. העדפה רוחנית זאת הביאתנו עד הלום; עצמאותנו המחודשת העניקה לחגנו משמעות משנה, משמעות של חלום בהתגשמותו, של חיים תוססים ולבטי התערות. אמנם שונה המציאות מן החלום ורב המתח ביניהם אך במהותם חיי המעשה שלנו על אמותיהם הערכיות אינם אלא ממוש יְצִירִי של מאוויי חרות. אין כאיש קבוצה בישראל בן-חורין בהכרעותיו, אין כמוהו מקבל עול של חובות כאדם בן-חורין; אלה אינם אלא יסוד מיסודות החרות ותנאי לקיומה. 

    ואף אמנם תוצאות מפוארות למילוי החובה. מוריקים שדותנו ומבטיחים יבול ברכה. אמנם חורף קשה עבר עלינו אך גברה עליו תושיית האדם והמחיש לו גם בדרך זאת את אי תלותו, הפעם אי תלות בטבע וסטיותיו. הננו צופים לעתיד בבטחון כאדונים לגורלם.

    את הכוס הראשונה נרים לחייה של מדינת-ישראל- מעוז בטחוננו וערובה לקיומה של האומה כולה

  • סיפור העליה ארצה לנעם

    נעם יקירי!

    שמחתי לשאלתך, איך עליתי לארץ ישראל, ואני שמח מאד לענות לך כי זאת גם התודה שאני חייב להורי היקרים אשר חינכו אותי ואת יתר ילדיהם לאהוב את ארץ ישראל, ולרצות לעלות אליה ולהתיישב בה.

    לקראת מעשה זה דברו הורינו אתנו עברית. הם ספרו לנו על הארץ היפה, על מה שקרה לה בזמן שעבר ועל מה שעבר בה על היהודים. אבל בייחוד הם ספרו לנו על החלוצים אשר עלו לארץ ישראל בזמנם של ההורים שלנו ועל מעשיהם הגדולים בה – חידוש העבודה בשדה ובגן, בנין קיבוצים ומושבים, והגנה מפני אנשים רעים. בקיצור ההורים למדו אותנו לאהוב את ארץ ישראל עוד לפני שראינו אותה. אני עליתי לארץ מפני שאהבתי אותה.

    כשגדלתי הצטרפתי בעידודם של הורי לתנועת נוער גורדוניה, ושם נמשך החינוך שלי לאהבת ארץ ישראל, לעלייה, ולבניין קיבוצים. הרצון לחיות בקיבוץ – גם זאת היתה סיבה לעלייתי ארצה. אבל היתה גם סיבה אחרת: בארץ שבה גרתי שנאו בני הארץ ההיא את היהודים. כבר בימי ילדותי סבלתי מן השנאה הזאת. כשספרתי את זה לאמי היא אמרה לי שכאשר אגדל נעזוב כולנו את פולניה ונעלה לארץ ישראל, ובה נבנה בתים, נזרע שדות וניטע גנים. אלה יהיו שלנו; אז לא נדע יותר שנאה, כי ארץ ישראל תהיה ארץ של יהודים; 

    אבל בזמן שאני עליתי, בארץ לא שלטו היהודים אלא האנגלים והם חילקו  רשיונות עליה. בלי רשיון עליה של האנגלים לא יכלו היהודים לעלות באופן חוקי. מספר היהודים שרצו לעלות, היה גדול מאד, אבל מספר רשיונות העליה שנתנו האנגלים היה מוגבל מאד. יהודים רבים התגנבו לארץ ישראל. אם האנגלים תפשו יהודי שהתגנב לארץ ישראל – הם גרשו אותו מן הארץ.

    לי היה מזל שקבלתי רשיון עליה על ידי האוניברסיטה בירושלים ונתקבלתי אליה בתור תלמיד. רשיון עלייה זה איפשר לי לעלות לארץ ישראל באופן חוקי.

    נשיקות להורים, לאחות ולאח.

       שלך באהבה

      סבא בן ציון

  • דניאל יפה

    מבקש אני להיפרד ממך בן ציון כמורה, מחנך, הורה, חבר וידיד./ דניאל יפה

    פגשתיך כילד ולאחר מכן כנער, לאחר שתמו הסערות הגדולות בחייך.

    נצר היית למשפחה מופלאה של הוגים ומנהיגים, נביאים המוכיחים בשער, ומנהיגים אשר הובילו בראש מחנה.

    רצה הגורל ובנעוריך חיית וחונכת במרכז ההווייה הציונית בעיר לודז’. מימינך, על הספה בסלון  היו גדולי ההוגים והחולמים על ארץ ציון, ומשמאלך ברחוב, גלים סוערים של סוציאליזם וקומוניזם אשר הביאו למהפיכות של סדרי עולם.

    והכל בסביבה יהודית תוססת ולוהטת. מין אי של תרבות יהודית פורחת, אשר הלשון העברית מתגלגלת בה, כמטבע עובר לסוחר בין עקרות בית לעגלונים, בין סוחרים לרבנים ובתי תלמוד. 

    ואז בא השבר הגדול. אתה היית עד ליום בו נכרת עולם נעוריך וכל משפחתך עימו. כל עולמך – חרב עליך. עירך קרוביך, ומשפחתך נמוגו בעשן המשרפות. ואני, את ליבך המתפלץ, את סערת רגשותיך, ואת שבריך, קיבלתי ממך כמורשת, וצררתי בליבי כמו רבים מתלמידיך.

    היית אדם אשר נפשו הונעה בדלק נדיר. שאבת לתוכך רעיונות אשר הציתו את דמך, וכיוונו את כל מאודך בלשון ציווי. לא נבהלת מפולמוס וששת לויכוח, לסיעור, לליבון. עם קטן וגדול, עם חסידים ומתנגדים.

    דבקת באמיתותיך גם אם שילמת בעבורן מחיר כואב.

    בכל מקום בו היית, שימשת מנהיג לחבריך, מצפן עיקש, טעון בניסיון דורות ובלקח אישי, שאין אמיתי ממנו.

    לרמת יוחנן הגעת כפליט, בפעם השניה בחייך. את ביתך הראשון אשר בנית בשפיים עזבת בכוחן המניע של כל האמיתות החשובות כל כך, לשעתן, כמו רבים מבני דורך, אשר סערת נפשם הגדולה, הציתה עוד גפרור אחד נוסף, בטרם כבתה לעולמים.

    כאן במקומנו, היית לנו חבר, מחנך ומורה דרך.

    היה חשוב לך להנחיל את מורשתך, לרבים מבני דורי, ככל שתוכל. מקננת  בי תחושה כי ראית בכך ציווי ושליחות כממשיך דרכו של בן דודך, המשורר יצחק כצנלסון, אשר נספה בשואה.

    ואכן אתה היית מחנך של דור. כה רבים מבין המלווים אותך היום, חייבים לך את החווייה המיוחדת הזו, של מפגש בין תלמיד ומחנך.

    ואתה עשית זאת. רעם קולך המהדהד עוד נשמע באזני, שטף דיבורך אודות חשמונאים ורומאים, עבור במהפכה הצרפתית, נפוליון, המון הוגי דעות ומחרחרי מלחמות, וכלה בספרות יפה ונוראה של “המתמיד”, “הבריכה”, ו”עיר ההריגה”. בכולם נפחת סערת ריגושים וחתרת אל הלקח, אל המפריד והמשותף בין ימיהם לימינו, בין אבותינו וביננו.

    ואני – גם אם לא תמיד הבנתי. צררתי את מטענך בכלי, לי ומן הסתם – לילדי אחרי. 

    חלפו שנים. תודעתך נפרדה מאיתנו לפני שנים מספר. דווקא בזמן בו רציתי כל כך להיפגש עימה שוב. דומה כי לעת בגרותנו אין דבר שהוא פשוט וישר ואמיתי כפי שהוא נראה מבחוץ. ואנחנו כבויים, חוששים ומסוגרים.

    ואני רציתי לטעום מחדש את החדות, הנחרצות והמשיחיות הכצנלסונית הזו, שזרמה בעורקיך. לא כילד או נער מתבגר, אלא כאדם בוגר. רציתי כל כך – ואתה – אינך עימי.

    נוח על משכבך בשלום. מורה, מחנך, חבר ואדם יקר.

  • מול הנצח שלקח אותך מאתנו- בדנה

    בן ציון!

    היום אנו עומדים ליד קברך: בנים, נכדים, נינים, קרובים, כולם אחים אוהבים וגם אני אחותך הקטנה. כולנו באנו הנה מקרוב ומרחוק לחלוק לך כבוד בלכתך מאתנו בדרכך האחרונה. קהל גדול מתגעגע: כל אחד עם עצמו בנפשו פנימה וכולנו יחד מול הנצח שלקח אותך מאתנו. עם עובדת חיים זו אינני יכולה להשלים. האומנם אסע בכל דרך, אבוא לביתך, ואתה לא תהיה בו? לשווא אחפש, אשאל, אבכה, אצעק אך אין להועיל בכל אלה. במשך שנים אנו מלווים אותך והשאלה נשמעת, כואבת ומכאיבה, האם הכיר? האם דיבר? האם הראה סימן הבנה? אין תשובה בפי, כי לא אדע, וחכמים ממני אינם יודעים. היו רגעים בהם בכינו יחד מחובקים כמו אז בילדותנו.

    גדלנו יחד וחיינו יחד. ערכי הבית היהודי החילוני שלטו בנו, אותם ערכי יסוד אנושיים: הדלת הפתוחה לכל האדם המתקבל כפי שהינו, בהבנה, ברגש, ברוח טובה ומסייעת. הבית הקטן היה בו כדי להזמין כל זקוק למילה טובה, הבודד לעצמו עם משפחתו ברגעי שמחה וצער, ניזון מהרגשה שבדיוק ברגע זה חיכו לו.

    ועכשיו הלכת ולא תשוב עוד. השארת משפחה שספגה מאישיותך ומכל ערכי המוסר והתרבות אשר ינקנו בבית. לו יכולת לדעת, לראות מה רב הערך אותו קיבלה הסביבה בה גידלתם, אתה עם בלה, את ילדיכם, נכדיכם וניניכם כן ירבו יש במה ובמי להתגאות! אתה הולך מאתנו מטופל עטוף דאגה, כבוד ואהבה. פה על יד תחנתך האחרונה אני מודה לבית הנפלא על הטיפול המסור לכל אחד שהיה איתך ואתנו. ישר כוחכם וישר כוחו של הקיבוץ, שהוספת גם אתה לבנה לבנינו. ומעל הכל למירי ואהרון שהצליחו בטוב ליבם והבנתם לתת כיוון נכון בהתנהגות איתך! תבוא הברכה על כולכם!                                         בדנה

  • תעודת זהות

    בן ציון פיינשטיין

    בן שיינדל ואהרון

    נולד בלודז’, פולין

    ל’ בניסן תרע”ב  17.4.1912

    נשוי לבלה

    אבא לאהרון, שמעון ומשה

    עלה לארץ בשנת 1935

    הצטרף לקיבוץ שפיים

    עבר  לרמת יוחנן 1952

    נפטר כ”ד בניסן תשס”ב  6.4.2002

    בן 90 במותו

  • .ושלא יאלצו להתבייש בהיותם בני-אדם ! – שמעון פיינשטיין

    מפגש לזכרו של בן ציון במלאת 100 שנים להולדתו  (מוזיאון לוחמי הגטאות, פסח, 2012) – ליקוטים מדבריו – ליקט, ערך והגיש – שמעון פיינשטיין

    (…ושלא יאלצו להתבייש בהיותם בני-אדם !)

    שלום לכולם.

    כשמירי פנתה אלי וביקשה שאדבר במפגש היום, לא היה לי פשוט לבחור במה לגעת.  בחיי המקצועיים אני עוסק בדרך כלל בסלעים ומנסה להבין את הספור השמור בהם. לא הוכשרתי ואין לי יומרות לגבי ההבנה של מה מביא אדם להיות מי שהוא; מה עומד מאחרי הדברים. מן הסתם חלק משמעותי מכל אלה שייך לבית, ולחוויות הילדות והנעורים ובמקרה של אבא ובדנה אחותו דומה שאי אפשר להגזים בחתימה שהבית טבע באישיותם. אין ספק שגם לתקופה הסוערת מעין כמוה שעוברת דרך שתי מלחמות עולם, גלי אנטישמיות וחווית השואה, ולעומתה התגשמות החלום של הקמת המדינה, וההתבגרות אל תוך מציאות מורכבת של יצירה מדהימה של קבוצה,חברה, משפחה מחד ומאבק מלווה בקורבנות ואיום קיומי שדומה שמתקבע לתוך ההוויה מאידך, היה חלק משמעותי בעיצוב האישיות של אבא. אינני מתכוון לעסוק בכל אלה, גם כי תקצר היריעה לכך וגם כי אין בידי הידע הדרוש. בחרתי לנסות להאיר מספר נקודות בתפיסתו של אבא שנראות לי חשובות, בעיקר על סמך דברים שנאמרו או נכתבו על ידיו.

    ישנם דברים שנאמרו וקטעי מכתבים שברבות השנים הפכו במשפחה לנכסי צאן ברזל. אחד מהם שאני רוצה לקרא לכם קטעים מתוכו הוא מכתב שאבא כתב לבדנה בתקופה שהוא למד רפואה בבלגרדו היא כבר חיתה בישראל.  במכתב הוא “נוזף” בה: “בלתי אפשרית היתה עלי קריאת המכתב בסיבת כתב ידך.”וכאן באה הפואנטה שבגללה אני מביא את הציטוט הזה: “קשה לי באמת להבין שאדם שחי בקבוצה אינו מבין שצריך להקל לאדם בכל ואת מקשה עלינו את קריאת מכתביך” ואז הוא כותב שאיננו כותב לה על מנת “לחלוק לה מוסר” (למרות שהוא כמובן עושה את זה) והוא חוזר לאותו נושא שכבר נזכר: “… ואני מקנא בך קנאה נוראה. גם אני הייתי רוצה לחיות את חיי הישוב. גם אני הייתי רוצה לחוש את עצמי כחוליה בפרוצס של הרגנרציה הלאומית.”  וכאן בא קטע בו הוא מתאר את הניתוק שלימודי הרפואה בבלגרד כופים עליו מהסביבה היהודית והוא שב לנושא הרגנרציה הלאומית והוא מסכם: “ואולם, אני אגשים !”

    אלו לא היו מילות קישוט.אני חושב שאלו חלק ממילות הקוד להבנת דרכו של אבא. אני חושב שהוא האמין בכל ליבו בציונות והתחיה הלאומית; ובסוציאליזם – שלשיטתו עיקריו חיי שיתוף ושוויון, וכבוד האדם  באשר הוא;ובחינוך ותרבות כמעצבי האישיות ובנית מערכת הערכים שהוא ראה בהם את המהות. והוא גם האמין שהקבוצההיא הדרך הטובה ביותר להגשמתם (ובהתאם,כפי שכתב לבדנה, איך יתכן ש”אדם שחי בקבוצה” לא יבין שצריך לכתוב בכתב יד שניתן לקרא).

    הייתי אומר שאבא היה אדוק באמונתו ובמחויבות האישית להגשמתה, ולכל אורך חייו הוא לא זנח, לא את האמונה הזו ולא את חובת ההגשמה האישית. יחד עם זה, על מנת שלא יתקבל מדברי רושם מוטעה, הוא לא היה “חסיד שוטה”. רחוק מכך, הלוואי על כולנו עושר הידע, ההבנה ועומק המחשבה, וכן – הכרת הקשיים והכשלים.

    אני רוצה לנסות להדגים את הדברים בעזרת קטעים מתוך דיון שהתקיים בועידה הרביעית של איחוד הקבוצות והקיבוצים שהתקיימה ב- 1964 בעמק הירדן בנושא הקשר בין תעשיה וחקלאות לתרבות וחינוך. דברים כפי שהוא בחר לאמרם, אחרי הכל הוא ידע להביע את רעיונותיו טוב ממני. הטקסט המלא ארוך מדי לקריאה כאן, אני מקווה שהשמטת חלקים על מנת לקצר לא תפגע בבהירות והבנת ההקשרים.

    “אם אינני מתמצא בנושאים הנדונים, חייב אני להתמצא בענין זה, המתנה את עצם היותי חבר קבוצה, אדם, יהודי, ציוני וסוציאליסט.  ברור, שלא ייכון חזוננו ללא אמצעים, אולם חושש אני מפני הפטישיזציה של האמצעים ושיכחת המטרה. 

    תנועות רבות עלילה קיפחו את חזונן משנשתקעו באמצעים והסיחו דעתן מן המטרה, וחלילה לנו לצאת בעקבותיהן.  על כן נטלתי את רשות הדבור, כאשר דרכו לי על יבלתי האישית –הוא עניין החינוך.  אזכיר דבר הידוע בעצם לכולנו: אין אנו מחנכים ילדים לתעשיה, לחקלאות או למקצוע; אנחנו מחנכים אותם להיות בני-אדםושלא ייאלצו להתבייש בהיותם בני אדם.”(למילים האחרונות אשתדל עוד לחזור בהמשך אם הזמן יאפשר.)

    “את העיקר אמר אתמול טבנקין. אגב, יורשה לי להביע תקווה שבעתיד לא יהי המברך אותנו בועידותינו, אלא הפותח אותן. האזנתי אמש לדבריו ולא מצאתי דבר שאין להזדהות איתו.”

    אכן, קנה המידה ליחסנו לתעשיה, לחקלאות, לתחבורה ולכל דבר שאנו עוסקים בו, הוא הפתרון האנושי, שמפעלים אלה נותנים לאנשים יהודיים. הבעיה העיקרית בשבילנו – מפעלים אלה יקלטו או לא יקלטו יהודים ?! והבעיה השניה– כיצד יקלטו יהודים ? האם יקלטו לשוויון ערך אדם, להערכת האדם שבהם ובזולתם, או להערצת המכשיר והבצע, עבודת אלילים זו הרווחת בעולם התרבותי ?  לכן אינני גורס את דבריו של חברנו מגבעת חיים, אשר אמר, שעלינו לדאוג להפנות את הילדים לחינוך מקצועי: אינני יודע חינוך מקצועי מהו, מגמתנו בחינוך היא פיתוח של כוחות נפשו של הילד לחיים בתוך חברה שוויונית. בחינוך כזה לא התכלית החומרית היא העיקר.”

    “ראיתי צורך להשמיע דברים אלה מפני שענין זה מנסר בחלל עולמנו ואנו עומדים בויכוח עם חברים יקרים על דרכנו בחינוך ואני מוצא פה איזו אי הבנה בבעיה הקובעת את נפשנו.  ודאי מחובתנו להכשיר את ילדינו לכך שלא תחסר להם התושיה הפיסית למען בטחונם העצמי ולמען הצלחת מפעלנו במלחמת קיומנו.  ברם – דווקא בנקודה זו של תושיה פיזית בקרב ילדינו אין לנו, לדעתי, כל יסוד לרגשי נחיתות.  ……..”

    “אינני יודע איך משתלבים מעשי המחנכים בעניני התעשיה והחקלאות. אני – למשל – אינני מלמד תעשיה, אני מלמד את ביאליק, ואינני יודע איך לשלבו בעניני הטכנולוגיה המודרנית, אך יודע אני שבלעדיו לא יתכן, שבלעדי הערכים שהוא מייצג גם תעשיה אינה נחוצה לי; אולם, למען קיומם של הערכים הנ”ל – יתכן שהתעשייה היא חיינו.  אז מודה אני כי גדולים מעשיכם.

    עלינו למצוא את הפרופורציה הנכונה בין כלל הדברים המרכיבים את מציאות חיינו ולהזהיר מפני גאווה על מקצוע, על הישג טכני במקום חתירה אל העיקר. לכן צרמו לא מעט דבריו של החבר דן רם מחניתה, בבואו חשבון עם”החלומות הפסטוראליים”.  נפגעתי לא מפני השקפתו ולא ביקשתי לתבוע את עלבון חקלאותנו, שאינה זקוקה להגנתי.  נפגעתי משום שבדיבור זה של חקלאות פאסטורלית נפגעו אנשים, שראו את חזות הכל ביצירת הרקע לעצם קיומנו, ושעל המעשה שעשו, – כבודם.  הווה אומר, שהיתה זאת פגיעה בכבוד אנשים, כבוד המורכב משנות מעשה – ומהגשמת חזון חיים ומשאת נפש.  לא מצאו חן בעיני דן רם מאווייו “הפאסטורליים” של החבר כנרתי. אולם היכן אתה מוצא חקלאות פסטוראלית כיום, לפחות בנוף היהודי?  אין מאוויים פאסטורליים לאנשי חקלאותנו, מאווייהם הם תוצאה מחזונם הלאומי האנושי הגדול.  …”

    “שתי הבעיות שהעליתי מענינות אותי כמחנך: הבעיה העקרונית וגם בעית ההגינות בדיון.  יש לנו ילדים מצוינים, קולטים יפה את כל אשר הם רואים.  כל עוות במעשינו נוטל מאמונם בנו.  כל פגם ביחסי אנוש מערער את בטחונם באורח חיינו.  על כן הדבר הראשון המחייב אותנו הוא הכבוד ההדדי, כי הוא המלט בבנין חברתנו.  אינני רואה הבדל בין הפונקציה ובין המהות.  אין הפונקציה אלא גלגולה של האקטואלי של המהות והמהות אינה אלא מכנה משותף לכלל הפונקציות ההכרחיות להתממשותה של המהות האנושית.

    אלה הדברים שרציתי להשמיע כאן לא כאיש טכניקה ולא כאיש חקלאות אלא כמחנך הדואג לאותו דבר, שלמענו אנחנו מקיימים גם חקלאות וגם חרושת. ומעתה ואילך אני מאחל לעצמנו הצלחה מלאה בדיון בשאלות הסבוכות, שבפתרונן תלויים קיומנו ומימושה של אמונתנו הציונית-סוציאליסטית בדמותה של הקבוצה הבנויה על בסיס עבודה עצמית ושותפות חיים.”

    **********************

    החיבור בין חינוך לאידיאה של שיתוף, שוויון וכבוד האדם היו מבין הנושאים שעמדו בראש מעיניו וחברו לתפיסתו לגבי מהותה של הקבוצה והציונות. הדברים חוזרים בויכוחים שונים שהוא ניהל לדוגמה ויכוח עם שפרוני בנושא תעודת בגרות כמטרת העשייה החינוכית, או עם איתן שטייף בשנת 1987, יותר מ- 20 שנה אחרי הועידה בעמק הירדן, מעל דפי “ברמה”, בנושא: “המהפכה המחשבתית הנדרשת”. בשני הויכוחים האלה, ובאחרים שהיו במהלך השנים הוא דן בהצעות השינוי תוך בחינה של מה יהיו ההשלכות על אותם ערכים בהם ראה את המטרה.

    לא נגעתי כאן באדם שהיה, בהשכלה הרחבה והעושר התרבותי, החריפות האינטלקטואלית, השליטה בשפות רבות ועל כולן השפה העברית. איש ספר במלוא מובן המילה, אדם מעמיק שלא ידע דרך אחרת, שלא ידע לוותר לעצמו ולעגל פינות, וקרוב לאפס כישורים טכניים. אבל הרבה חכמה, חכמה להיטיב.

    נגעתי מעט בנקודות שהוו את בסיס תפיסת העולם שלו, וכפי שהוא הגדיר זאת: חבר קבוצה, אדם, יהודי, ציוני, סוציאליסט שהיבלת האישית שלוהוא עניין החינוך. וכן, כפי שהבטיח לבדנה באותו מכתב, הוא הגשים!

    שוויון ערך וכבוד האדם לא היו עבורו מצוות אנשים מלומדה; זה היה טבוע בו, זה היה הוא.

    ולסיום אני רוצה לחזור לרגע לאמירה “שלא יאלצו להתבייש בהיותם בני-אדם”. דומני שזו אחת הרעות החולות של חברות אנושיות, בכל הגילים. שמעתי לפני מספר חדשים הרצאה של אירווינג קוטלר, מי שהיה שר המשפטים בקנדה ופרופ’ למשפט באוניברסיטת מק’גיל, שהוא נשא לזכרו של ראול וולנברג. הוא מדבר על 6 לקחים עיקריים לגבי התנאים שאיפשרו את השואה; לקח מס’ 3 הוא לקח האדישות.קוטלרמצטט את דבריו של אדמונד בורק: “הדרך הבטוחה ביותר להבטיח את ניצחון הרשע בעולם היא שמספיק אנשים טובים לא יעשו כלום.” והוא מזהיר כי משמעותם של אדישות והעדר תגובה היא, תמיד, עמידה לצדו של המתעלל, ולא של הקרבן. שלא יהיו טעויות – אדישות מול רוע, היא הסכמה שבשתיקה עם הרוע עצמו – וזו שותפות בפשע. הוא מביא את סיפורו של ראול וולנברג.כדוגמה, קיצונית, להחלטה שאדם יחיד עושה, באומץ מדהים, והשפעתה מעבר למה שבכלל אפשר היה לדמיין.

    היו לי לא מעט שיחות עם אבא על הנושא בשלבים שונים של חיי ובהקשרים שונים; זה היה נושא שהטריד אותו מאד, ומטריד אותי. אינני יודע אם הצליח לחנך אנשים “שלא יאלצו להתבייש בהיותם בני-אדם”, אני מקווה שלפחות חלקם. אבל, אני יודע לומר כאיש בעל אמונה אמיתית, אבא מעולם לא התבייש להיות בן-אדם, באופן טוטלי, על כל המשתמע מכך.

     

  • בן ציון יקר- אביטל רייזנר

    בן ציון יקר,

    אילו נשאלתי, אם יש בעולם סימליות, היתה עולה בדעתי העובדה, שעצמת את עיניך בערבו של יום הזכרון לשואה.

    אתה, שכל עוד איפשרה לך בריאותך, נוסע היית לאחר פרישתך לגימלאות, ללוחמי הגיטאות, לסייע בתיעוד הזוועה.

    ואילו נשאלתי מדוע התעקשת לחזור ולהתחבר אל אימי השואה, הייתי לבטח עונה, שאלה התמקמו בעורקיך והם אינם מרפים. מסרב לסלוח, זועק את העוול, זוכר ומזכיר בצעקה – כמעין שליחות, את אי גבולותיו של הרשע. איש מתון, הרועם כאן: “שפוך חמתך…”

    אילו נשאלתי, מדוע דווקא אתה, היה עולה בדעתי ההרהור, שלבטח כך, משום היותך, דווקא אתה, עומד בקצה השני- מסמל כל כך, את משמעותו של המונח אדם: על אנושיותך, ערכיך, נדיבותך, יכולתך להבחין במורכבות הנפש האנושית ולקבלה על חולשותיה, כל עוד לא חצתה את קו הזדון.

    האדם והחברה על אלפי גווניהם- הנוגדים, סותרים אך גם משלימים- היו מבני ביתך באמצעות מצבור הידע האנושי שכונס אל מדפי הספרים העמוסים לעייפה בביתך.

     

    ואילו נשאלתי מתי נתפסתי לקסם אישיותך, הייתי עונה ללא היסוס, שעוד כתלמידתך בבית הספר. כבר אז נשביתי ביחודיות שבך, בעושר עולמך, בידע העצום שאגרת והוא שלך כל כך. בהומור שצוידת בו- אחר, שונה. אהבתי להאזין לך.

    עולמך האסוציאטיבי שלט בך, סחף אותך, ואם התחלת בא’ וסיימת אי שם בת’, אך אנו זכינו להתמלא, להציץ ולזרום איתך למחוזות שלא ידענום.

    …ויש בחייו של אדם שנקרה לו, מי שישפיע לחלוטין על דרכו המקצועית, יאיר לו תחום שייתפס אליו, ויציג בפניו אתגרים עצומים. כך היית עבורי בתחום ההיסטוריה.

    פעמים רבות דפקתי על דלתך בשנות לימודי הבוגרים, מבקשת שעה של חסד, של תורה. בטוחה שאעמיק את הבנתי באמצעותך, כששוב ושוב אנו מתחבטים בשאלת הגורמים המובילים את החברה האנושית בציר ההיסטוריה, לדפוס זה או אחר, למעלה ההר ולתהומות.

    ולו נשאלתי אם הכרתיך גם במסגרת שונה, הייתי עונה בשמחה שזכיתי, שכן לימדנו מספר שנים יחדיו באולפן: כשותפים, כחברים כשואבים אמפטיה רבה כל כך איש מרעהו.

    זכו יקיריך לגדול לצידך, לספוג אותך כאיש משפחה למופת. כשבשנים האחרונות, כשבגדה בך בריאותך, הם גומלים לך בנתינה אין קץ, סועדים אותך כל העת במסירות ואהבה.

    וזכית שלידם, ילווה ויסוכך עליך צוות חדרי החולים, מרעיף עליך את טובו.

    היה שלום בן ציון יקר, אהבתי אותך מאוד

     

    אביטל