דבורה זיידמן

04/03/1875 - 03/03/1964

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ז אדר א' התרל"ה

תאריך פטירה: י"ט אדר התשכ"ד

שם האב: חיים (קראל)

שם האם: חנה

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1935

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

נכדים ונכדות: שרקה אופיר

דבורה זיידמן
בת חנה וחיים קראל
נולדה בדודין – פולין
כ”ז אדר ב’ תרל”ה  03.04.1875
אמא לחנקה, יהושע, הניה,
עלתה לארץ בשנת 1935
בית אלפא 1935
עברה לרמת יוחנן 1940
נפטרה  י”ט אדר תשכ”ד  03.03.1964
בת 89 במותה

יהיה זכרה ברוך

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכר אמא- מבנה יהושע

    לזכר אמא

    ביום שבעה למותה – מבנה יהושע

    אמא איננה. הבעת  פניה שלאחר המוות רגועה שקטה, אומרת כבוד ויקר. שני ילדיה שכלה בשואה הנאצית וכאן בארץ השאירה ילדים נכדים ונינים שיזכירוה בהרגשת גאווה על שירשו ממנה מנה גדולה של עקרונות וערכי מוסר לא מבוטלים. שמרה אמונים לערכי הדת, אולם ידעה יפה להשתלב בחיי סביבתה למרות שזו לא הייתה דתית.

    העקרונות להם חונכו בצעירותה בהתאם לאותם הזמנים, הגשימה גם בחייה. אחד מהם היה עיקרון העבודה. בהיותה במשקה, לא היה גבול לחריצותה. הייתה קמה השכם בבוקר כדי לפקח על החליבה ברפת, הייתה מבלה שעות עד מאוחר בלילה עם עוזרותיה במריטת נוצות לכרים – לעתיד לבוא … כמובן, עם בוא המלחמה הכל עלה באש.

    עברו שנים. מלחמה רודפת מלחמה. משק אין. גם המעבר מחיי הכפר לעיר היה קשה, אולם בלי היסוסים ניסתה בפרנסות שונות ובסוף, אחרי המלצות שונות עברה למסחר עצים ע”י שימוש במנסרת אחריה. אולם כאן נתקלה במומחים למעילה אשר גרמו לאבדן הרכוש הנותר.

    עם בואה ארצה מצאה את עצמה במשק הקיבוצי, אם זה ביגור, בית אלפא או בגניגר. ביגור עזרה לבתה בגידול פטריות, בהיותה בבית אלפא העניקה מניסיונה בגידול אווזים. למרות שהגיעה להישגים ניכרים גם ברמת יוחנן, הייתה נאלצת לחסל את המפעל בגלל החשש של הפצת מחלות. אלינו לגניגר  הייתה באה לפחו פעם   בשנה ובהיותה במלוא מרצה, עזרה לפי יכולתה. בררה זרעים בגן הירק או עסקה בכיבושים. למרות ביקוריה הקצרים ידעה להשתרש במקום, וקשרה קשרי ידידות אף עם חברות צעירות הרבה ממנה. הקשרים נמשכו וגם התבטאו ב”משלוח מנות” לפורים

    גם העיקרון של רכישת דעת עמד אצלה במעלה החשיבות. דאגתה הרצינית הייתה לאפשר לילדים ללמוד, ללמוד וללמוד וללמוד. למטרה זו לא היה יקר כל קרבן, כל מאמץ. בזמן מלחמת העולם הראשונה – והיה זה בכפר – בעצם ימי הכיבוש והסכנה הייתה ממריצה את שני בניה (הבנות נשלחו מזמן הרחק מהחזית “מטעמי בטחון”) לקרוא בספרות הקלאסית (גיטה ושילר) ואמנם למדו כולם בגימנסיות ובאוניברסיטה. עירון זה של למידה מצא את ביטויו בפגישתה האחרונה עם אחד מנכדיה, כשבועיים לפני מותה. היא הביעה את סיפוקה והערכתה על הצלחותיו בלימודים. הדבר מצא את הדיו המעודדים באחד ממכתביה אלי.

    הנאמנות למדינה – עיקרון זה העלתה על נס שוב ושוב בפגישתה עם נכדיה.

    אדיבות – גם זה היה אחד מהעקרונות שלה – בזה רכשה לה כבוד והערצה בכל החוגים, הצעירים והקשישים כאחד. בשטח זה הצטיינה גם באומץ לב בלתי רגיל.

    זכורני, במלחמת האולם הראשונה, המשק שלנו היה מטרה לתותחי הרוסים והחיילים האוסטרים התחפרו בבוסתן  התפוחים שלנו שעל יד הבית. בבוקר השכם, עוד לפני שהתחילו היריות הצטיידה בכד חלב חם ובספלים ויחד עם העוזרת הגיעה אל החיילים וחילקה  חלב ביניהם. מיד אחרי שחזרה החלה ההפגזה ונמשכה עד אחר הצהריים – תאום נפסקו היריות ואני עליתי מן המרתף, בו בילינו כל הזמן ופגשתי קצין יהודי – הונגרי. הוא שאל אותי מה ידוע לי על חפירות הרוסים, אולם אלה השגיחו בנו ומיד כיוונו אלינו פגז “שרפנל” שפצע את שנינו, אותי קל ואותו   קשה. הגענו שנינו למרתף ושם אמא החלה לטפל בפצוע. הלה העיר לה: גם הן שלך פצוע” אמא לא עזבה אותו אלא אחרי שגמרה את החבישה ורק אז החלה לטפל  גם בבנה. אחרי שחילצו אותנו מזירת הקרבות ביקרה אותו בבית החולים. אחר כך נודע לנו כי מת מפצעיו כעבור 3 ימים.

    לוש הומור היה לה. על שאלות שיכלו להביא  אותה במבוכה, הייתה עונה בצורה מיוחדת –  פילוסופית שלה, ע”י משל או סיפור מהחיים. הסתפקות במועט, הליכות צנועות, הרגשת צדק ויושר, אמונה באנשים, הנכונות המתמדת לעזור, לעורר, לנחם – אלה היו קווי אופיה שיכלו להיות לדוגמה לרבים.

    יהיה זכרה ברוך.

    יהושע שדמון – גניגר.

     

     

     

  • לזכרה של סבתא- יהודית בן פורת

    לזכרה של סבתא /

    חדרה של סבתא היה בשבילי כעין כניסה לעולם אחר, עולם של שקט ושלווה שעורר רגש של כבוד והשתאות אל כל המיוחד שבו. תמיד קבלת הפנים החמה והשקטה.

    סבתא הייתה יושבת בכורסה הישנה בעלת המידות הגדולות, אצבעותיה אינן נחות לרגע, והיא שקועה כולה עד לפני ולפנים במעשי ידיה. עוד עין ועוד עין. לאט לאט, שורה אחר שורה, ומפית חדשה מעשה מרקם מופלא של פרחים השובה לב ועין הושלמה, והכל כליל השלמות. כל עין וכל תפר קטן, כולם תואמים. מפית נגמרה ויש להתחיל מיד בחדשה וחבל על כל רגע שאינו מנוצל.

    סבתא שאפה לשלמות, שלימות בלי פשרות. עבודתה האחרונה הייתה קשה ומסובכת במיוחד, היא הרגישה כי המחלה הולכת וגוברת. הסריגה הייתה מונחת לפניה ועם עבר הכאב הייתה מיד שבה לעבודתה, והנה הצליחה לגמור ולסיים …. אבל, לא! מפית זו כבר לא הייתה מושלמת כמו אלו הקודמות. סבתא פרמה והתחילה מחדש. כשבאתי ושאלתי: סבתא איפה המפית? ענתה לי: אני צריכה רק עוד שבועיים, ומי יודע… ולא הוסיפה.

    לאחר מספר ימים חזקה עליה המחלה והיא הניחה מידה את המסרגות, קראה להנקה, נתנה לה הוראות איך יש לסיים, ואמרה: יותר איני יכולה. ודומה שהוסיפה ואמרה: ואם כך אזי גם חיי, גם הם צריכים לבוא אל קיצם.

    סבתא הייתה צמאת דעת וערה ברגישות מיוחדת לכל הנעשה בארץ. מקפידה הייתה לקרוא כל יום את העיתון, וחשובים במיוחד היו  מאמריהם הארוכים של מנהיגי העם. וזכורים לי ימים כאשר סבתא כאשר סבתא עוד עבדה במשק, כאשר הייתה סוחבת מריצות מלאות שיירים לברווזים שגודלו אז. ויותר מאוחר כאשר יחד עם אמא הייתה אופה עוגות במאפיה. הזמן הפנוי היה כמובן מצומצם, והחלה אז סבתא לאסוף את כל העיתונים שטרם הספיקה לקרוא. הלכו העיתונים והתרבו, נערמו בערמות, ואלה נארזו בקפדנות והושמו בארגזים. וכך, יום אחד כשבאתי וראיתי את סבתא עסוקה במיון וסידור אותם העיתונים הישנים וכל הארגזים סביבה, שאלתי אותה: סבתא, לשם מה את שומרת אותם, הרי תמיד יהיו עיתונים חדשים ומתי יהיה לך זמן לקרוא באלו הישנים? ואז סיפרה לי: בילדותה התנגד אביה שהבנות למדנה. מעט קרוא וכתוב בכתבי הקודש היה מספיק בהחלט. סבתא הייתה אומללה, היא הרגישה כאילו דנו אותה לחיי בית סוהר. כאשר מאוחר יותר הסכים האב שהבנות היותר צעירות תלמדנה בשיעורים פרטיים, התיידדה סבתא עם המורה שלהן ובדרך זו עשתה הכרה עם עולם ההשכלה ועם הקלסיקונים של הימים ההם – גיטה, שילר ואחרים. הייתה זו בשבילה חוויה שלא תתואר, ולעולם לא יכלה עוד לשכוח ולמלא את הזמן שהפסידה. וכן נשאר לה יחס של כבוד מיוחד למילה ולאות הכתובות.

    רבים הם הזיכרונות שנשארו ואשר תמיד ילווני.

    יהודית בן פורת

     

     

  • לזכרה של סבתא- תמר שוחטוביץ

    לזכרה של סבתא זיידמן

    עוד לפני מספר שנים קשה היה לתאר את נוף ביתנו בלי סבתא זיידמן. היא חייתה את חיינו בכל נימי ישותה וידעה לשתף את עצמה בכל. בחיי יום יום בעבודה, בשמחות ובאבל ודמותה המיוחדת – בתלבושת האופיינית של ימים עברו נסכה תמיד הרגשת בטחה ועידוד. את שנותיה האחרונות בילתה בחדרה והמשיכה להתעניין בכל, כשהיא מבקרת בחום את החסרות  שבחיינו ותובעת שינויים, היא עקבה בערנות  אחרי הנעשה בארץ, והעולם ומלואו מחוצה לנו לא היה זר לה.

    סבתא זיידמן איננה. אינני יודעת את מובנו של המושג “הלכה לעולמה” אבל דבר אחד ברור לי, שביחס אליה אין לו כל משמעות. עולמה שלה היה כאן אתנו עלי אדמות והיא חיתה אותו  באופן שלה, בשלמות, בשלמות ובהבנה עמוקה, כאילו רק לחיים כאלה נשלחה אלי אדמות.

    כשהגיעה אלינו לבית אלפא, היא הייתה בגיל העמידה ואנחנו עדיין צעירים, לפי מושגי תקופתנו נראתה זקנה בעינינו – כדרך הטבע –  והתחלנו לקרוא לה ,סבתא” והיא בעקשנות בלתי נלאית תקנה תמיד “אמא” ולא “סבתא”. ואפילו “אמא” לא קל  גם להיות   אמא בין צעירים מתבגרים, אבל היא עמדה בגבורה ובכל כוחה התאמצה להתערות בחיינו – והצליחה. הדבר הראשון שעשתה: התחילה ללמוד עברית. לא היה גבול לשקדנותה. תמיד  היה ספר איתה ובתודה קיבלה עזרה של רגע שמישהו הקדיש לה.

    והפעם את חטאי אזכור. לא דרשה הרבה, רק רגעים אחדים ובזמן שזה נוח לי ואם כי אף פעם לא השיבותי את פניה ריקם, לא הייתי משוחררת בפנימיותי מאותה השאלה ששאל פעם בן את אמו, כשראה אותה לומדת: “אינני מבין אותך, אמא, למתי את לומדת?” והיא למדה התגברה על הקושי היסודי וכשהבינה את השפה      השתתפה בשיחות וחייתה את חיינו במלואם

    הייתה דמות – דוגמה בינינו. הרי לרבים מאתנו, בגילנו, שימשה   כוח חינוכי ולא  אחר מאתנו הייתה רוצה להזדקן “כמו סבתא זיידמן”. אכן גם סבתא זיידמן הגיעה שעתה לעזוב את העולם –  עולמה – שלמעשים כמוה ניתן עד שיבה מופלגת כך להזדהות אתו ולחיות אותו כמוה.

    זכרה יהיה ברוך בינינו.

    תמר שוחוטוביץ

     

  • לדמותה של אמא- ארנה סנדל

    מכתבה של ארנה סנדל שהגיע מפולניה.

    בעלה המנוח   יוסף סנדל הוא מחברה של ספרי

    הנצחת סופרים ואמנים בפולין שניספו בשואה הנאצית

    (תורגם מפולנית)

    זיכרונות מימים עברו…

    לדמותה של אמא דבורה זיידמן ז”

    בבואי להיזכר בנסיבות בהן הכרתי את אמא זיידמן ז”ל עולה בזיכרוני תקופת היווסדה של הגימנסיה היהודית בלבוב אחרי הפרעות בפולין. היה זה אחרי 1918, אותו שנים גורליות אחרי המלחמה. משפחות רבות ברחו ממושבן הקבוע וככה גם משפ. זיידמן עברה מסביבת טרנופול ללבוב ושם, עם העתק המקום, השתנה גם מצבם הכלכלי.

    את אמא זיידמן הכרתי אם כן בשנת 1918 ע”י הניה, עם כניסתי לאותה גימנסיה ואנחנו במחלקה אחת. התקרבנו אז והתיידדנו מאוד וע”י ביקורנו ההדדיים בבתינו הכרתי את אמא זיידמן. אחרי שנים מספר נטר בעלה פנחס ז”ל ועול הפרנסה רבץ על שכמה. למרות התנאים שהשתנו שררה בבית אווירה של בית מסורתי, בו אהבה והבנה הדדית מאחדת את כולם. לא הייתי עדה לסכסוך משפחתי כל שהוא בבית זה, כי בבית שלטה אמא וידע בתנועת יד או מבט חודר להשקיט קטטות  ולהחזיר סדר על כנו. הייתה בעלת מזג טוב ונעים, מלאת הבנת הזולת, בעלת השכלה, משכה את לב כולם בתכונותיה והקסימה כל הבא במגע איתה.

    עם היותה אם לחמישה ילדים הייתה כאילו ידידתם, הזדהתה עם השקפתם, הבינו ואהבה את הנוער, ידעה לכוון אותו ולהשפיע עליו. תענוג מיוחד הסבה לנו כשאחרי תלאות עבודה הייתה יושבת בכורסתה, מספרת מימי ילדותה ומשוחחת על בעיות החיים. כמה אהבתי לשמוע את סיפוריה, כל סיפור בדיחה ומשל לצדו. הייתה אוהבת לספר ולהשוות את תנאי  הלמידה של תקופתנו עם השקפות כבולות ע”י המסורת בדור של המאה הקודמת. תכופות על זכורנה שאיפותיה לרכוש השכלה שלא  באו על סיפוקן ולא התגשמו.

    בשבילי הייתה סמל של אם ואדם. עד סוף ימי לא אשכח את הימים שביליתי במחיצתה, היא לא תשמע עוד כמה נתנה לי ואיך השפיעה על חיי הנפשיים. הודות לה למדתי להסתכל סביבי ביחס חיובי ולא להאשים אדם בלי לחקור את נסיבות התנהגותו. עלי  להודות כי הייתי ממורמרת מטבעי (גורל חיים הביא לידי כך), ולא נתתי אמון בזולת. אמא זיידמן הראתה לי את הדרך, את העיקר בחיי אנוש, מה נותן סיפוק והרגעה. היא החדירה בי אמונה ואומץ.

    התפלאתי איך ידעה באמצעים פשוטים ליפות את דירתה, ידעה  לוותר על נוחיות וחיי תקינים ובלבד לאפשר לילדיה לרכוש השכלה: בנה האחד למד בטכניון בווינה בתנאים קשים ביותר, שתי הבנות הצעירות התכוונו לסיום   לימודיהן באוניברסיטה, ובנה הבכור – הצייר – למד היסטוריה ואמנות. הוא יחידי, מפונק במידת מה ע”י אמו, התחמק  ממשמעת משפחתית, ואמא ניסתה להצדיק ולסלוח לו – הרי היה אמן.

    הזמן עבר. בשנות ה- 20 כשפרחה תנועת ה:שומר” וביתה היה פתוח לאסיפות ולביקורי חברים הייתה כאילו אחת מחברותיה. למרות זה כאשר ב- 1924 עלתה הנקה בתה הבכורה, ארצה קשתה עליה הפרידה. ושבעתיים קשתה כשנפרדה ממנה ומנכדתה הקטנה בת השלוש בעת ביקורם בלבוב. אותו זמן על גם בנה יהושע עם אשתו ובנו הקטן. אז היה לבה שסוע לשניים – לא ידעה אם תיפגש איתם פעם בגלל הגבלות העלייה. בתה הצעירה החלה ללמוד בגימנסיה העברית ברובנה אבל מצבה בבית הלך והחמיר, גם רוחות השמאל נתנו את אותותיהם והכבידו על החיים.

    בשנת 1935 כשעלו אמא זיידמן והניה ארצה לא ניתנה לי להיפרד ממנה. בעקבות הטרור אז בפולין הייתי כלואה  בבית הסוהר. מהניה נפרדתי במבט עין גנוב בעוברי את המסדרון, בשעה המיועדת לביקורי קרובים ומכרים. בתנועת יד נתנה לי הניה להבין כי היא מתעתדת לעלות ארצה, וזאת פרידתנו. הרגשתי כי זמן רב עקבה אחרי בעיניה. וככה נפרדנו… אחרי ששוחררתי הסתפקנו בקשרי מכתבים והמילים הספורות שהייתה מוסיפה אמא בסגנונה המיוחד והקולע היו ספוגות נחמה ועודדו אותי בחיי הקשים. אחר כך  כשהשתפרו חיי היו מכתביה מחזיקים את הרגשתי הטובה. מכתבים אלו מהמרחק נטעו בי אומץ והרגשת בטחון. הרגשתי כי שם קיימים אנשים קרובים שלבם נתון לי, והם מוכנים לעזור לי בדרך חיי.

    כל אותו זמן הייתה  משאת נפשי לראותה שוב, להסתכל בעיניה האהובות, לנשק את ידיה ולהודות לה על הכל שעשתה למעני והעשירה אותי..

    פרצה מלחמת העולם השנייה. קשרי עם הניה נותקו. את המלחמה עברתי בקאזכסטאן . בשובי  לפולניה נוכחתי מה איום ההרס ובאיזו אכזריות נהגו הנאצים באנשינו. בחיפושי אחרי קרובים סופר לי כי משפחתי נכלאה במחנה ונהרגה, ושמועות הגיעו אלי כי אותו גורל מצא גם את בנה ובתה של אמא דבורה. זמן רב היססתי אם מוטל עלי לגלות להם את האמת המרה, עש שלבסוף נאלצתי להודיע להם כי נסיבות מותו של בנה וקברו לא נודעו. אבל מפי חברתה לעבודה של בתה הצעירה שניצלה בנס נודע לי כי פנקה בתה ה נורתה ביערות רובנה ובקבר אחים מצאה את מנוחתה. סופר לי עוד כי סירבה להינצל ולהצטרף לפרטיזנים כי במחנה טיפלה בחבר חולה ובבתו הקטנה שנמסרה לה ע”י חברתה לפני מותה. נהגה כפי שקיבלה מאמה דבורה..

    והנה הגיע היום הנכסף בו הוטסתי לישראל, לידידי, כשהגעתי למקום החרידה אותי הידיעה כי אמא חולה אנושה וכי איחרתי את המועד. נבצר ממני לראותה. שוב לא התגשם חלומי להסתכל בעיניה הטובות והחכמות ולשוחח אתה – עם אחת הנשים הנעלות שפגשתי אי פעם בחיים. ניתן לי עוד להשתתף בהלוותה לבית הקברות הקטן ברמת יוחנן.

    תשכון לעולמים באדמה שלה הקדישה את חייה החרוצים, ובעולם הנצח תזכה לה. תיפגש עם ילדיה הנעדרים אשר לא זכו להיקבר בישראל כי את דמם ספגה אדמה  אחרת.

    בהערצה ייזכר שמה של אמא דברה זיידמן.

    ארנה סנדל

     

     

  • לזכר אדם יקר- ד. אביבי

    לזכר היקרה באדם – דבורה זיידמן

    את היית עבורי החוף השקט אליו הייתי משתוקקת ומגיעה לעתים – אחרי תלאות הימים

    את היית עבורי “השבת”, שבה הייתי נחה, אחרי ימים טרודים, אפורים ארוכים. בחיוך הטוב ומלא-חן היית מרגיעה משקיטה ומישרת הכל.

    את היית עבורי הד ילדתי הרחוקה, היו לנו זיכרונות משותפים מאותה התקופה הקדומה, הקנאי והמוזרה והיינו משוחחות על זה ארוכות. שיחותינו היו מרובו וקולחות, עמוקות. היינו גם שותקות ביחד… בערוב היום על מרפסת ביתך, היינו יושבות בצוותא, מקשיבות בדומיה לצלילי היקום סביבנו – יושבות ושותקות – והנה היית – ואת אינך!

    ד. אביבי

     

  • לזכר אמא- בלה מיכל

    מכתב לזכר אמא

    נשלח ע”י בת דודה מארה”ב

     

    הדודה דבורה, את היית בשבילי הסמל של טוב ותבונה, אינך יותר בחיים. אולם נשמתך קיימת וממשיכה להיות בקרבנו – הקרובים – שאהבו אותך, והתגאו בך. מבין כל אחיותיה של אמי היקרה היית את האהובה עלי ביותר, ובאהבה נמשכתי אליך.

    היית כה שונה מאחרים, וכה שונה מכל העולם החומרי הסובב אותך, חייך לא היו קלים, לא התלוננת ולא דיברת רעות על זולתך.

    לא פעם עולים בזיכרוני ימי מלחמת העולם הראשונה. אתם הפסדתם הכל כשם שהפסידו הורי ורבים אחרים. הגורל התאכזר בך, בעלך חלה, הלך ונחלש. על כתפיך רבץ עול הפרנסה והאחריות לחינוכם של הילדים. את עמדת בכל קשיי הגורל וקיבלת את הדין בתבונה המצויה רק אצל נפשות נעלות.

    עם בוא השואה שכלת שניים מבנייך, ארבע מתוך חמש אחיותיך ומשפחתם, ואמי בתוכם. אבל לא רצית להאפיל מיגונך על שמחת יצירת הארץ הנבנית ולכאורה לא הכירו את האבל שכרסם בך.

    הארץ הייתה בשבילך התגלמות כל רגשות נשגבים, רגשי קודש. יהיו נכדיך וניניך, והדורות הבאים חדורים אותן שאיפות ואידיאלים, אשר היו טבועים בך, למען תהיה הארץ מבצר היהדות ורגשות הומאניים. כמה שמחתי לראותך לפני 3-2 שנים, כשביקרתי אצלכם בארץ, כמה נחת שבעתי בדברי אתך בפילוסופיית החיים.היית אחרונה בין אחיות אמי שנפטרו. הן ורבים כמוהן נתנו את חייהם למען תקום הארץ – יאריכו ימיה מנת חלקה חיי נצח ושלום עולמים.

    תהי נשמתך צרורה בצרור החיים לעולם.

    בלה מיכל

    ניו – יורק

     

  • לזכר דבורה- שמואל יעקב טויבט

    מכתב מבן דוד – י.ש. טויבס – כעת בקליפורניה.

    לכל יקירי שלום !

    עם מכתבך מיום    12.5 הגיע השמועה המרה על פטירת אמכם ושארת בשרי הנערצת. הידיעה העציבה וזעזעתני עד עומק לבי.

    אמנם שביעץ ימים ועשדירת נסיון הייתה אמכם עם הסתלקותה, אולם לי בוודאי לכם נראה נסתם מעין ופסק זרמו המפכה. נחל שוקק לא הספיק להעניק את מלוא  כוחו לעולם לעולם, והנה נדם כוחו לעד.

    לא היה כוח, שיכול ליציבות הטבועה בה, היה בה מרץ להתחדשות מתמדת הכוונה מתכונות היסוד של הטבע הבונה עצמו ואינו פוסק לעד, והנה חדלה אף היא!

    קורה לפעמים ואני שוקע בהרהורים על אותם ימי הילדות, ושנות המלחמה ואחריה, בהם לא נפגשנו, וקשרי מכתבים בלבד העידו על קיומנו. הופיעה אז דבורה באופק דמיוני כהתגלות של היקום ושל המרץ המתחדש והמתגבר, בדומה לאיתני הטבע האדירים. היא הייתה חדורה רצון עשייה, ללא מיצרים ולא ידעה מנוחה מימיה. כוח פנימי דחפה ליצירה מתמדת ופעילות ללא ליאות כאילו נדרשה לכך מפי הגבורה.

    כשאני מעלה בזיכרוני את הכפר חומי בו גרתם ושם ביליתי את חופשותיי – את גן העדן של ילדותנו – זוכר אני אותה תמיד על הרגלים – עסוקה וטרודה ללא ליאות, מסרה מעצמה בלי לקמץ ברחבות לב ובשפע.

    לא היה גבול לרצונה להבין את הצעירים, הייתה לה יכולת להזדהות הם הנוער ודרישותיו, הייה לה אוזן קשבת להצעותיהם (המתקדמות), מוכנה לתת יד ולהשתתף בניסיונם – לא פעם נגד הכרתה ודעותיה – גם זאת אני מסיק מהסתכלותי בהיותי בחומי.

    אין זה אומר כי לרוחה היו הזרמים המודרניים בחיים ובספרות, על כן היה לי סיפוק כי מצאה עניין ושמחה בעבודתי הספרותית. זאת הביעה במכתביה, ושוב באותו רוחב לב האופייני לה. מתוך הערותיה אפשר בלי ספק להגיע מסקנה כי מאוחדים היינט באותה השקפת עולם, והיא: הנאמנות לאותו דגל, אשר בעדו מסר עמנו את מיטב דמו – במשך אלפי שנים – והוא הדגל של אמונה ומסורת יהודית.

    לאור מסורת זו, אין המוות סופם – אלא ראשיתם של חיים חדשים, ולכן גם על כופר יקל להאמין, כי לא נפסק זרם החיים אלא חודר לספירה אחרת כפי שהיינו רוצים וכן מביעים בתפילותינו תהיה נפש צרורה בצרור החיים.

    שמואל יעקב טויבט

    לוס אנג’לס – קליפורניה.

     

     

  • על חיי אמא- הנייה זיידמן

    על  חיי אמא

    בת 87 הייתה אמא. למרות גילה המופלג הייתה לנו הרגשה כי נחטפה לפני הזמן.

    הרי כל סימנים רציני לא העידו על כך, וכאילו לא נאמרו כל הדברים שהיה ברצונה להגיד. בימים האחרונים לשווא התחברו שפתיה. כוח הדיבור נלקח ממנה. בכל זאת זכתה בשבועות הראשונים של מחלתה לברך את נכדיה וסרה לה מה שהעסיק אותה עמוקות: להמשיך בבניין הארץ ולדאוג להתפתחותה, כן ציוותה עליהם ללמוד ולרכוש השכלה. היא ברכה גם חברים שנזדמנו ומשפחה שנזעקה מרחוק. בתחושת סופה המתקרב התאימה את דבריה והייתה זאת כעין צוואה.

    את נעוריה בילתה באחוזת כפר של אביה וגדלה יחד עם אחיותיה ואחיה באווירה של בית עשיר ומסורתי. בגיל 18 התחתנה בפודה ורצה (אשר בפולין) ואחר כך במילנו – ירושת אביה – בנתה את ביתה ושם גידלה את בניה. שם התקשרה לעבודת אדמה ורכשה ניסיונה  בענפי החקלאות. אכן חיים מלאי תוכן ועניין עברו חיש מהר. במן מלחמת העולם הראשונה נהרס ביתנו ונשרף כליל. לא קל היה לה להשלים עם אבדן ביתה ולהסתגל לחיי מחסור  ועבודה. עברנו העירה ואחרי מות אבינו פרנסת ביתה רבצה על שכמה. לחמה קשה על קיומה ובכל זאת לא ויתרו על מתן השכלה לילדיה. רבגוניות הן שאיפותיו של אדם, ואין גבול לאפשרויותיו שניתן בהם מטבעו, אלא כשבאה העת להיפרד מעולמו, רואה הוא כי לא דלה את חפצו וטעה, ורבה דאגתו לעתיד הנסתר.

    ועם פטירתה – התפילה היא כי בגן עדן תהא מנוחתה.

    בתה – הניה זיידמן