הניה זיידמן

26/04/1903 - 31/01/2003

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט ניסן התרס"ג

תאריך פטירה: כ"ח שבט התשס"ג

שם האב: פנחס קרל

שם האם: דבורה

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1931

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בנים ובנות: פנחס חסי זית

נכדים ונכדות: אוריין, איריס, עמית

הניה זיידמן

בית  משפחתי
אבא היה אדוק והבית מסורתי. מוצאו מהורודנקה, והוא וכן אביו, היו מחסידי צ”ורטקוב.
בימי ילדותי היה אבא בעל  אחוזה (מילנו שע”י טרנופול) אשר קיבל בירושה ע”י מבית אמא שאביה מוצאו ממשפחה חקלאית. בשנות חייו רכש את האחוזות: פודהורצה דופין וזלנוב. (כנהוג אז בפולניה, כשאצילים הפולנים ישבו בחו”ל ואת רכושם מכרו ליהודים). כשהייתי בת 5 נמכרה האחוזה ועברנו לחומי – גם הוא כפר
ע”י טרנופול ,(אבא היה חוכר בכפר מהגרץ גרוכולסקי). את עבודות השדה בצעו איכרי הכפר, אבל הפקידים בריכוז העבודה ובסדורים היו יהודים. בכפר גרו בסך הכל 5 משפחות יהודיות ומשפחה שהתפרנסה מהחזקת בית מרזח.
אבא ארגן בית כנסת קטן, ובשבתות ובחגים התאסף מנין גם מיהודי הכפרים הסמוכים. אבא היה עוסק בתורה ובתלמוד בנוסף לעבודתו בהנהלת החשבונות במשקו. אמא- עקרת הבית, עינה היתה פקוחה על הרפת, הלול, וגן- הירקות שבו גידלה כל מיני ירקות ומכאן יחסה ואהבתה לחקלאות.
שפת דיבור בין ההורים היתה יידיש, ואנחנו דברנו בינינו פולנית.
על ילדותי
נולדתי עם שני אחי ואחיותי במילנו. מלבד אחי ואחותי הנקה שהם בארץ נותרו בפולין האח הבכור שהיה צייר ואחותי הצעירה מורה בגימנסיה העברית “תרבות” ברובנה {וולין} שניהם נספו ברובנה ב- 1942 וקברם לא ידוע.
מכיוון שלא היה בית-ספר בכפר, היו לנו מורים פרטיים והורינו דאגו לחינוכנו
העברי, כך שבנוסף למורי ביה”ס היסודי הכללי היו לנו גם מורים לעברית. הבנים למדו תלמוד וגמרא, והבנות – עברית. עוד בבית בימי ילדותנו נוצר קשר לארץ ישראל ע”י למוד השפה, עיתונות ילדים, סיפורים ועוד.
לבית ספר תיכון נשלחנו לסטניסלבוב, ולמדנו שם עד פרוץ מלחמת העולם בשנת 1914. אני סיימתי אז כתה ראשונה בגמנסיה. כשחזרנו הביתה לכפר לקראת החופש הגדול, שררה כבר אווירה מלחמתית ואותנו הבנות, מתוך פחד מפני הרוסים, שלחו לכפר שהיה מרוחק מן הגבול אל מכרי המשפחה. ההורים והבנים נשארנו בבית.
אנחנו הבנות נדדנו בתור פליטים עם המכרים והגענו דרך וינה עד להונגריה.
ב – 1915 נהרס ונשרף הכפר כולו עם נסיגת הרוסים, כך שב- 1916 ערברה משפחתנו ללבוב. שם למדנו, הבנות בבי”ס פרטי והבנים בבי”ס ממשלתי. באותה שנה 1916 התפרקה אוסטריה, ולבוב עבר לשלטון הפולנים.
בשנת 1918 פרצה מלחמה פולנית – אוקראינית ואחרי הפרעות ביהודים –  שחגגו הפולנים עם נצחונם – נוסד בי”ס יהודי {ברח” זיגמונטובסקה 18} עם שפת הוראה פולנית ועם דגש מיוחד לנושאים יהודיים.
בהיותי בכיתה שישית של הגימנסיה, נכנסתי לתנועת “השומר”. רובו של הנוער הלומד מצא שם את מקומו. מ”השומר” שבלבוב יצא דוד הורוביץ (דולק) מילק גולדשטיין משמר העמק, הצייר אלוויל יוסף, גנה רייזנר, מרים נוסדורף {בלנק} ועוד רבים – וה”מנהיג”, היה יששכר רייס.
זמן מסויים הייתי בהכשרה בסגניובקה – חוות לימוד חקלאית. חבריה היו בין השאר: בנימין זוסמן, אברהם גינסבורג {נונק}, ועוד.
בשנים 1920-23 התדלדלו כוחות “השומר” כי רוב מנהיגיו עלו ארצה ואני עברתי לעבוד עם ילדי המצוקה, (שלא חסרו אז בלבוב,- אחרי הפרעות) ונכנסתי לחוג שעסק בהסברה ואיסוף כספים ותרומות לקק”ל.
בשנת 1922 מת אבא.
בשנת 1923 נרשמתי לאוניברסיטה בלבוב ללמודי ביולוגיה וכימיה. בסיום הלימודים ב-1930 עבדתי כמורה בערי השדה.

על היהודים בעיר מגורי
אוכלוסית היהודים בלבוב {300.000} היתה מגוונת מאוד. רחובות שלמים היו מאוכלוסים ע”י יהודים, מהם עשירים מאוד, בעלי חנויות, בתי-חרושת, מלונות… ובסמטאות ובפרברים גרו יהודים עניים מרודים, מרובי ילדים, רובם גרו בבתים כקסרקטינים. בשבתות ובחגים שררה ממש אווירת קודש, כי היהודים היו אדוקים בשכונות אלה. שם היו גם בתי- כנסת  הגדולים וישיבות וגם “הטמפל” למתבוללים.
צריך לציין כי התנועה הציונית היתה מושרשת מאוד ברחוב היהודי. לבחירות האחרונות ל”סיים” (הפרלמנט הפולני) היו 50% מנדטים יהודיים למורת רוחם של הפולנים. בראש הסיעה הציונית עמד אז.  ihoinבתנועות הנוער, מלבד “השומר” היו גם גורדוניה, בני עקיבא והצופים. בשנות ה – 1930, בערך, עלו לישראל בעלי רכוש, שכינוים היה ” עולי גרבסקי” כי המיסים הכבידו מאוד ודחפו לעליה.
*הערה: לזכר עליה זאת נבנתה, קרית פרוסטיג, שגרבסקי היה יוזמה. בדרך כלל שנות 1930-39 היו שנות אבטלה ועוני בחוגים רחבים ואלה שנים שקדמו לעלייתו של היטלר. עד קצם המר, רבים מבני הנוער בשכונות העניים ופרברים אלה השתייכו ל”בונד” ולתנועה הקומוניסטית.

עלייתי ארצה
בשנת 1935  עליתי עם אמא לפי סרטיפיקט שנשלח לי מהארץ ע”י יוסף ז”ל והנקה אחותי. באנו באנית “פלשטיין”, בלי מכשולים, וירדנו בחיפה. הגענו ישר לבית אלפא, ומשם יצאתי לתל-אביב לקורס לביולוגיה במכון הביולוגי של מרגולין ז”ל בתל אביב. למדתי שם חצי שנה לשם היכרות עם  הצומח והחי בארץ. אחרי חצי שנה הגעתי ליגור (1936) לשם החלפת מורה והעסקת ילדים בחופש (כי היו אלה ימי הפרעות). בהייתי עדה לפרעות של 1936 כשהיינו בטיול ביפו ובקושי הצלחנו לחזור לתל אביב.
על עבודתי בקיבוץ
עבדתי בכל ענפי המשק ובעיקר בנוי ובבתי ילדים. ביגור התחתנתי עם אשר קיפורצינסקי {גל} ואחרי שחסי היה בן – שלוש (בשנת 1942)  הצטרפתי להנקה ויוסף שהגיעו לרמת יוחנן אחרי הפילוג בבית אלפא.
כאן מלאתי את כל ה”תורים” החל מהמטבח בטיפול חולים, בחמי טבריה, מטבח הורים ובתור מורה באולפן הארגנטיני,.
המשכתי בשעורי עזר לתלמידים בכתות – יסוד, עד שנסעתי לבקר את הילדים שהיו בשליחות באטליה  (1972).      כשחזרתי מהביקור נכנסתי לעבוד בכריכיה אחרי פטירתו של נחום ז”ל. בעבודה זאת אני עובדת עד היום. עבודה זאת נותנת לי סיפוק מלא, כי נוסף למגע עם ספרים, יוצר כל ספר בעיה משלו ואני צריכה למצוא פתרון.
תפקידים שמלאתי בקבוץ:
הייתי חברה בועדת חברים בשנת 1950. כשתקציב  הריהוט היה 5 ל”י לחודש והדרישות רבות.
אירועים מיוחדים שנחרטו בזכרוני:
המאורע המיוחד במינו היה בלי ספק הכרזת העצמאות בשנת 1948 כשהתאספו חברים בלילה והלכתי להעיר את חסי , לשתף אותו בשמחה הגדולה, והוא אז בן 9, מיושן ונדהם עד שתפש את גודל המאורע.
עצם הפגישה עם חיי קבוץ הייתה מרשימה ועמוקה למרות שעוד בחו”ל בחרתי לבוא לקבוץ. זכורה לי במיוחד הפגישה עם חברות לעתיד ביגור, כשישבנו תחת עץ אלון לרגלי “הכרמל” וקבענו את סדרי כניסתי למקום, כששרקרקים מתעופפים עלינו בצרחותיהם הידועות.
יש גם לציין שהקליטה בשני הקיבוצים לא היתה סוגה בשושנים כי זמנם של חברים ובעיקר של חברות הוותיקות לא היה  פנויי להתחשבות עם הרגשות של אדם חדש הנכנס למעגל חיים אחרים ושונים. על הנקלט עוברים לבטים של עולה חדש עד הביסוס וההתאמה.

מתוך תיקה האישי של הניה זיידמן
אדר א’  תשל”ו  פברואר  1976

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • זכרונות מהעבר

    מעשה גבורה (זכרונות מהעבר)

    הניה זיידמן

    חנוכה תשכ”ב – 1961

    הדבר קרה בחוץ לארץ, בימי הקיץ הלוהטים. המוני נופשים נוהרים לכפרים של רגלי הרי הקרפטים ונחליהם הצוננים.

    והנחלים מימיהם זכים ושקופים, ומתוכם מזדקרים סלעים, מעוגלים שנשחקו במרוצת הימים. המים השקופים המתנפצים על הסלעים, יוצרים אשליה של ביטחון, של קרקע יציבה, ומעודדים את האדם, להיכנס, אם גם לא מנוסה בשחייה.

    אלא שנחלים אלו טומנים בחובם הפתעות ומלכודות. אתה צועד צעד מיותר או מעדה רגלך, וכבר תופש אותך הגל ואתה שוקע במיסתרי המערבולת.

    והנה קרה, ושלוש נשים, אשר שתיים מהן צעירות ביותר, ירדו שלובות זרוע לתוך הנחל הזורם, הן אוחזות בידיהן והן קופצות בעליצות ודילוגים מאבן לאבן, טובלות במים, ועולות. אך פתע נשאו אותן המים, הן הולכות ומתרחקות, הולכות ושוקעות, כיסו אותן המים והן אינן. עיניהן הפתוחות תרות למוצא, והגוף נטול המשקל נישא עם הזרם והמחשבה היא אם אמנם תבוא הצלה מן החוף.

    וכמו שכתוב: רווח והצלה באו ממקום אחר: על שפת הנחל ישבו שניים: אח ואחות, וכשם שהם שחיינים מנוסים, סורקים ומשקיפים תחילה על השטח, ועל הגלים הסוערים.

    בראותם, ונעלמה השלישיה מן האופק צללו בלי היסוס לתוך המים, ובדחיפה אחת משו אותן  אל החוף . מהמצולות יצאו שלוש המבוהלות אמנם, אבל מאושרות שהקבוצה נשארה בשלמותה.

    הבן והבת הצילו שלש נפשות. אין תגמול לגבורת הבת, ולא נמצא  מי אשר יציל אותה מציפורני הנאצים. היא נקברה תחת מטר יריות בקבר אחים,  אי שם ביערות פולין.

    היה זה בימי הסקרלטינה

    מחלת הסקרלטינה ההמונית שייכת היום להיסטוריה, אבל היו זמנים, והיא

    פקדה אותנו לעיתים קרובות, ואיתה אימת ההסגרים.

    היא הפכה את סידרי החיים, כל בית ילדים נסגר לא בפני זרים בלבד, אבל גם בפני אחים ואחיות לרבות הורים וסבים. והיה והצלחנו והמחלה פרצה בקיץ, אפשר

    היה לגדר שטח מסוים, ולבקר את ה”אסירים” הקטנים ע”י השטח המגודר. הכמיהה ליציאה היתה רבה, ומתיחות הילדים היתה פורצת בצורות שונות. בכדי להפיג את המתיחות היו נערכות מסיבות קטנות כל ערב, משחקים וכו’

    המקרה הנידון קרה בגן שהשתכן אז במקום, אשר היום מתנשא הבנין המפואר של חדר אוכל של חברת – ילדים. יום אחד בא אחד הסבאים לבקר את נכדתו הקטנה, והיא מתוך עליצות וחסר מעש ניסתה את כוחה בזריקת אבנים על סבא.

    וככל שהצליחה שיתפה עוד ילד במעשיה. סבא עמד חוסר אונים מקבלת פנים זו.

    אז קם אחד הילדים (נסמן אותו באות פ’) ניגש בכל המרץ, הפיל, את הילד, ‘חילק מכות’ לילדה. אכן לא ויתרו לו. קמה מהומה ובכי כללי אבל יוזם ההגנה הקטן היה מרוצה, מפני שהחזיר לסבא את כבודו. (והאם אין זה מעשה גבורה?)

     

  • הניה מספרת על פנחס (חסי)

    על פנחס

    ויהי חג הבכורים תש”ד וחסי אז בן חמש.

    ותקשט הגננת רחל את חדר המשחקים בשיבולי חיטה, קישטה את הקירות, שמה על השולחן… למחרת, בתום החג, הוציאה רחל את הזרים והשבולים החוצה, כנהוג על יד פח האשפה.

    וירא חסי את השיבולים כי טובות ומלאות הן, צהובות, רעננות, ויאספן ויביא אותן הביתה.

    ותקבל אותן סבתא ותקשור אלומות ותעמדן במקום בולט על ארון-ארגז שעל הכיסא הלבן. וגם בפינות החדר העמידה שיבולים.

    ויאסור פנחס לגעת בהן, ותלכנה השיבולים הלוך והתפורר עד אשר באו העכברים ויעשו שמות בגרעינים. רק אז הסכים חסי לדוש את השיבולים וה”יבול” נמסר לילדי בית הספר.

    ויאמץ חסי חתולה ותשם קץ לעכברים.

    היו זמניים…..       הניה זיידמן

  • תעודת זהות

    הניה זיידמן

    בת לדבורה ופנחס קרל זיידמן

    נולדה במילנו – פולין

    כ”ט הניסן תרס”ג  26.4.1903

    אמא לחסי (פנחס) זית

    עלתה לארץ בשנת 1931

    עברה לרמת יוחנן 1942

    נפטרה כ”ח בשבט תשס”ג 31.1.2003

    בת 100 במותה