זכריני שטייף

20/06/1933 - 14/01/2020

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו סיון התרצ"ג

תאריך פטירה: י"ז טבת התש"פ

שם האב: שמואל זמירין

שם האם: שפרה זמירין

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: איתן שטייף

“אחרי הכל את שיר” – פרידה מזכריני

זכריני איננה. נותר רק הד קולה… “עכשיו הזמן ‘שלום’ לומר ולהפרד בשיר”.

אני מודה שבשבילי דברי הפרידה הללו הם גם אישיים, ולכן בניגוד להרגלי אפתח בכך… זכריני אהבה ילדים שרים ומנגנים ואם זיהתה בילד את הכישרון והוא הוכיח רצון ובעיקר התמדה, היא היתה מאחוריו ומלפניו ומצדדיו, כפי שיוכלו להעיד כמה וכמה מן הנוכחים כאן, שפעם היו ילדים… היא מצאה את מורי הנגינה הכי טובים, נכחה בכל קונצרט תלמידים, הדריכה לקראת כל הופעה בקיבוץ ואף ליוותה בעצמה בפסנתר ופתחה את השער להתפתחות אישית גם בגופים המוסיקליים התנועתיים לנוער. היא לא הרבתה במחמאות מילוליות, שהרי לפני הכל היתה בת חלוצים קשוחה, אבל קשה היה שלא לחוש בהן במבטה המלווה ובמעשיה. אני בעצמי חשתי בכך לראשונה כשאפשרה לי, מה אתם יודעים?, בניגוד לתקנון, להתחיל ללמוד נגינת אקורדיאון כבר בכתה ב’, עוד לפני שנשלחנו ככיתה לשעורי חלילית כמקובל. באותו הגיל נתנה לי את הסולו בקול הגבוה ב”אין אדיר” וב”חד גדיא”, סומכת עלי שאגיע עד למעלה ולא אפשל. כשהכניסה אותי בכתה ז’ למקהלה הבוגרת של פסח וכעבור עוד שנה-שנתיים לרמקולית, לאושרי לא היה גבול, וכששלחה אותי למקהלת בני הקיבוצים (זכרה לברכה), כבר חשתי שהיא רואה בי עתודה למקהלת האיחוד, היש כבוד גדול מזה? תעודת כשרות מוסיקלית סופית קיבלתי כשפנתה אלי להחליף את תמר רז המיתולוגית, בשירת “שיר השירים” של יוסף ירון בפתיחת ליל הסדר, לאחר שזו עזבה את הקיבוץ. את הרעד שחשתי אז אני יכולה לחוש גם עכשיו…

אז כן, בני רמת יוחנן משך כיובל שנים נחלקו לשניים: אלו שנתכבדו בתואר זמר ואלו שנאלצו להסתפק בתואר קריין. את החלוקה הזו עשתה, כמובן, זכריני בחזרות למקהלת הילדים של פסח. מי ששר אז במקהלה של זכריני לא יישכח את הקולות גם בבגרותו, ואם צריך יפרוץ גם מתוך שינה, ב”לקושש קש לתבן”, ב”תבן אין ניתן לעבדיך” או ב”ליל שימורים” וישמור, כמובן, על המקצבים המתאימים וההטעמות המדויקות. אלו ש”נבחרו” להיות קריינים, ידעו אמנם מה חשבה “האורים והתומים” על שירתם, אך זכו אף הם ממנה למתנת חיים של מיומנות קריאה מוקפדת והם לעולם לא יפסחו בקריאתם בקול על אף נקודה, פסיק או דגש, ולו הקל שבקלים. כתלמידתו של יהודה שרת היא לא ידעה פשרות וכל מילה שכתב בהוראותיו שבפרטיטורה היו קודש: “רָטוּט וְדָבוּר” אכן היה “רָטוּט וְדָבוּר”. וכשהגיע ליל הסדר וידיה הונפו אל על וכל הקולות והכלים חברו זה לזה בהרמוניה, שנדמתה לי, כילדה, כמושלמת, היה זה כאילו הונף בחלל מטה קסם. אז, לראשונה אחרי שבועות של חזרות מפרכות, אורו פניה ונדמה היה שכל הציפיות, האכזבות והכעסים, היו כלא היו… זאת, כמובן, עד אשר העז מישהו מן המסובין בקהל אי-שם בקצה מערב, לומר משהו לחבר היושב לצדו על ספסל העץ שבקופסת הסרדינים המכונה “חדר אוכל” וזכה מיד לדעת ברקיעת רגל ובמבט שלא משתמע לשתי פנים מה חושבת עליו המנצחת…

כי אצל זכריני נתחברו ברגע הזה, הקדוש, שלושת עמודי התווך של בניין חייה: המוסיקה, העברית והחינוך, ואלו היו מחוברים למעשה גם בעשייתה היומיומית:

כמטפלת בבתי הילדים, לא רק הקפידה שהילדים יאכלו וישתו, ישכבו לישון ויתעוררו לבית הספר בזמן, אלא גם טיפחה את העברית שבפיהם ואת יכולות השירה והמשחק לעת חג ומועד. כמורה באולפן לעברית, לא רק הקנתה את ה-א’-ב’ לעולים שזה מקרוב באו, וכן את הזמנים, הבניינים וההבדל שבין לשון זכר לנקבה, אלא גם הרביצה בהם ציונות ולימדה אותם שירים עבריים בזיקה לכל נושא הנלמד בכתה. רק כך, האמינה, יקשרו בנפשם לארץ החדשה ויהפכו לישראלים של ממש. ומעל הכל –כמרכזת ועדת המוסיקה משך שנים ארוכות וכמדריכת הילדים בשירה, לא רק שקדה על הקניית צלילים ומקצבים ועברית מוקפדת, אלא היתה גם מחנכת שהאמינה ששירה, ובעיקר שירת מקהלה, היא תרבות ושחינוך, של הילד המופיע כמו גם של קהל המאזינים, אינו מילה גסה.

אז לסיכום ההקדמה, שכבר נגעה בעצם בעיקר, אני רוצה להגיד לך, זכריני, תודה. תודה שהיית לי מורת דרך, תודה על החיידק שדבק בי לא מעט בזכותך. על הקשיחות, אגב, אני עוד עובדת…

אומרים על מפלס הכנרת שהוא גם מפלסו של המורל הלאומי. ספק אם הצליחה זכריני לחוש בעודה במדרונם העצוב של חייה במפלס המים העולה ועולה בימים האחרונים. אילו ידעה, היתה ודאי מתמוגגת משמחה, שכן כנרת היא זכריני וזכריני הי כנרת, גם אם, בלשונה של רחל המשוררת “צו גורלה היה להיות רחוקה מגבוליה”.

זכריני נולדה ביוני 1933, שלישית מארבעת ילדיהם של שפרה ושמואל זמירין, חלוצי העליה השלישית. שמה הייחודי ניתן לה בשל המועד שהועיד לה גורלה להיוולד, השבוע שבו נרצח מי שהיה ממנהיגי תנועת העבודה, חיים ארלוזורוב. שם זה, הנדיר והעדין, שהוא גם שמו של פרח, היה כפשרה בין הוריה כדי שלא תקרא, כפי שרצה אביה, רחמנא ליצלן, ארלוזורה.

זכתה זכריני, ככל ילדי כנרת בדורות הראשונים, שתהא ילדותם מתועדת לימים בשיריה של בת המשק, נעמי שמר, מה שהעניק לה חיי נצח בתודעת הרבים אך גם פרש עליה דוק של פיוטיות רומנטית שספק אם היתה במציאות הימים הקשים ההם. ילדותם אכן עברה בין דשא לאבן, בצל חורשת האקליפטוס, בשכשוך רגליים בירדן ובטיולים קטנים וגדולים, אבל היו גם גבעת עפר עם שמש וקוצים והחמסין שצריך היה לשבור, והיו התותחים שרעמו מעבר לירדן והאובדן הגדול במלחמת השחרור של חברים מאותו הכפר, עם אותה קומה ואותה בלורית שיער… אנשי כנרת היו אנשים קשים, תובעניים, אידיאולוגיים, עם חלומות גדולים ואפס פשרות, אך גם אנשי תרבות ורוח ואופקים רחבים ובצלמם ודמותם, במידה רבה, עם הדבש ועם העוקץ, עם המר והמתוק, צמחה זכריני להיות הדמות שכולנו הכרנו.

בבית החינוך בבית ירח פגשה זכריני את איתן שטייף ע”ה, בן רמת יוחנן, שנשלח לשם במסגרת “חילופי סטודנטים” של תלמידי פרא בין בית החינוך שבעמק הירדן לבית החינוך ש”בגוש זבולון” והשאר, כפי שנהוג לומר, הסטוריה. ברבות השנים,  אחרי השירות הצבאי והמעשה החלוצי בהאחזות עין גדי, יקימו השניים את ביתם ברמת יוחנן.

חמישה ילדים נולדו לזכריני ולאיתן, בת וארבעה בנים, וכולם בדמותם: מוכשרים כמו שדים, רחבי אופקים, חרוצים, חריפי מחשבה, חדי לשון וקלי כתיבה, אנשי קיבוץ מגויסים ואנשי תרבות. נחת…

וכשהכל נראה, כנראה, למישהו אידילי מדי בתמונה הזו, עלה הכורת על השלמות המשפחתית ולקח באכזריות את אורי, קצין בסיירת הצנחנים, עלם חמודות שכל עתידו לפניו. השבר היה גדול. “בבת אחת חדלים להיות…”, כתבה זכריני, “תום, נעורים, התמודדות עם חולשות, מוסיקה, עדינות נפש, נבטים ראשונים של בטחון עצמי, חוש הומור עוקצני, תלתלים, חיוך מקסים, רגלים עקומות, כתב-יד בלתי קריא, צלילים, חצוצרה, תקליטים בשבת בבוקר, סנפלינג בשבת אחה”צ, טיולים, ספורט, אהבות קטנות וגדולות, חברות…”. בשברונה התקשתה זכריני להבין איך עולם כמנהגו נוהג, איך אנשים קמים ליום עבודתם כאילו לא קרה דבר, איך חדר האוכל הומה כבכל הימים…

אבל זכריני, כדרכה, זקפה קומה. אל עבודתה בבית הילדים לא חזרה אלא יצאה ללימודים של מורי אולפן ומקורות ישראל, אך אל המוסיקה – חזרה גם חזרה: אל שורות מקהלת האיחוד שבה שרה למן ראשיתה (זכריני הקפידה להגיד שלא מן ההתחלה אלא רק מן הכנס השני) ובמשך למעלה מיובל שנים, ואל העשייה המוסיקלית והתרבותית בקיבוץ.

ולצד עשייתה האינטנסיבית, ממש עד לפני שנתיים, היתה סבתא למופת: לנכדיה שבקיבוץ ולאלו שבארה”ב, משמשת גב איתן ומסור להוריהם הבונים קריירות, מלווה כל אחד מהנכדים המגלה ולו קמצוץ של מוטיבציה מוסיקלית. כשרון הלא יש לכולם ובשפע.

את שנותיה האחרונות של זכריני ניתן לתאר במושגים מוסיקליים כ”דימינואנדו של החיים”, החלשה הדרגתית של עוצמת היותה במיומנות השמורה לזמרת היודעת לתמוך את שריר הסרעפת, לשמור על האוויר לבל יחמוק בבת אחת, ולשחררו טיפין טיפין עד כלות. ולצדה תמיד-תמיד גדיא, שחר ונחשון, וגור שממרחק, מלווים אותה במורד ומשתדלים להעניק לה כל שביב של נחת, כל הנאה אפשרית ולו גם מעוד קונצרט…

ועכשיו תם. צערכם רינה ואורנה, גדיא, שחר, גור ונחשון בני הזוג, הנכדים והנינים, הוא גם צערנו. גם אנחנו נחסר את אמא-סבתא זכריני ונתגעגע לקולה.

זכריני יקרה,

“אחרי הכל את שיר,
לא עוד בשר ודם,
לא עוד אשה חיה,

אבל את שיר קיים.
והוא עטוף מילים,
מילים ומנגינה,
וקצב מסוים,
אחרי הכל – את שיר קיים”. (שלמה ארצי)

יהי זכרך, זכריני, ברוך.

נורית פיינשטיין

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    זכריני שטייף ז”ל

    בת שפרה ושמואל זמירין

    נולדה:  כ”ו בסיוון תרצ”ג  20.6.1933

    בקבוצת כנרת, ישראל,

    הגיעה לרמת יוחנן 1953

    נשואה לאיתן

    אמא לגדיא, אורי (ז”ל), שחר, גור, נחשון

    נפטרה: י”ז בטבת  תש”פ  14.01.2020

    בת 87 במותה

    יהי זכרה ברוך

  • על אמא זמרת המקהלה – שחר שטייף

    רבות דיברו ובוודאי גם ידברו על אמא המורה לעברית, המנקדת הסודית של שיריו של ראובן עזריאלי. אמא המשימתית, הדבקה במטרה. אמא שלא מתפשרת על איכות הביצוע, הניקיון, הקצב והדיקציה של מקהלות המבוגרים והילדים והקריינים בליל הסדר הקיבוצי. אמא שלא מתפשרת על אוצר המילים, ההגייה והתחביר של תלמידיה באולפן העברית. אמא שכולה שנושאת את כאב נפילתו של אורי שנה אחר שנה.

    אבל אני אדבר על אמא זמרת המקהלה.

    אמא לא היתה ״חזקה״ בהבעת רגשות באופן מילולי. הילדות בעמק הירדן להורים חלוצים שהסתירו מילדיהם משך שנים את סודה של האחות למחצה, ״הדודה שושנה״, כנראה תרמה לכך, כמו גם למשימתיות ולדבקות במטרה שכבר ציינתי. דווקא בשורות המקהלה מצאה אמא מקום להביע רגש וגם לחוות התרוממות רוח. המקהלה היתה החוג החברתי של אמא. מקום מפלט מהבלי היום-יום. ספירה שמימית. קסומה. אחרת.

    למעלה מחמישים שנה שרה אמא ברציפות במקהלה. היא הצטרפה ל״מקהלה המקובצת״ שהקים יהודה שרת, שלימים הפכה למקהלת האיחוד. שנים בסופרן ראשון, ורק עם ערוב השנים כאשר מיתרי הקול עייפו מעט עברה אמא ל״מצו״. משבר לא קטן בשבילה. חוסר הפשרות של אמא מול מקהלות הילדים והמבוגרים של ליל הסדר שיקפו את שלמדה תחת שרביטיהם המדויקים והבלתי מתפשרים של יעל תבורי ואבנר איתי במקהלת האיחוד.

    אמא זכתה לשיר תחת שרביטיהם של מנצחים אורחים מפורסמים כמו זובין מהטה ופאבלו קזאלס, והופיעה עם התזמורות המובילות בארץ: הפילהרמונית של תל אביב, הסימפונית של ירושלים וגם הקאמרית הקיבוצית.

    אמא זכתה גם לראות עולם דרך מקהלת האיחוד. כנסי ״אירופה קנטאט״ (באירופה, כמובן) בשנות השבעים והשמונים. מסע הופעות בארצות הברית ובקנדה. מסע לאוסטרליה וניו-זילנד. ואני בתור ילד מחכה בקוצר רוח למכתבים שיגיעו מחו׳ל, ומוסיף בכתב ידי לאיגרת האוויר שהיינו מקפידים לשלוח כמעט מדי יום. כן… היו זמנים ללא דואר אלקטרוני וללא רשתות חברתיות…

     

    ההיכרות שלי עם שירת המקהלה של אמא התחילה עוד מהבטן, ונמשכה בעשרות קונצרטים של מקהלת האיחוד בהם נכחתי מינקות לבגרות. לא יפלא איפוא שכבר כנער הצטרפתי למקהלת החג בקיבוץ, יצאתי למחנות לנוער שוחר מקהלה בחופשות הקיץ, למדתי פיתוח קול וברבות הימים הצטרפתי לאמא במקהלת האיחוד. לא… לא חמישים שנה שרתי במקהלה, אולי חמש, אבל אמא חשפה אותי ונטעה בי את האהבה לזמרת המקהלה ולהפקה הקולית בכלל. למדתי לאהוב אפילו אופרה, למרות שזה נשמע לחלק מאיתנו כמו מילה גסה. חוויתי יחד עם אמא, מהצד של הבמה, לא של הקהל, כמה וכמה קונצרטים בהם אפשר היה לחוש חשמל באוויר. אמא היתה שואלת, לאחר סיום הקונצרט, כאשר אנו יוצאים מדלת האמנים של אודיטוריום זה או אחר ורואים אנשים הולכים ברחוב כמעשה יום-יום: ״איך הם יכולים ללכת ככה כאילו כלום לא קרה? הם בכלל מבינים מה היה פה עכשיו?״.

    כשאני מאזין למקהלה מהצד של הקהל אני שומע את הזיופים הקטנים, את הקושי לקלוע לצליל. אות שורקת שנשרקה לא במקום. אבל מהצד של הבמה – זו חוויה מספירות עליונות. פיצוי רגשי למתקשים.

    אם כבר מדברים על ספירות עליונות… אמא לא האמינה בקיומו של כוח עליון. היא קיבלה את חוסר האמונה מהוריה החלוצים והורישה לילדיה. עשיתי פעם חשבון אנקדוטאלי והגעתי למסקנה שאמא, וגם אני, שמיעטנו לבקר בבתי כנסת, מרוב מיסות ורקוויאמים ששרנו לאורך השנים, פעמים רבות בכנסיות, הוצאנו מפינו יותר טקסטים דתיים נוצריים מיהודים. אי האמונה מסייעת אולי גם להתגבר על אנומליות מוזיקליות כמו למשל פרקי ״Osana״ בומבאסטים. עדות לעברית הקלוקלת של מלחינים גויים. ״הושע-נא״ או במילים פשוטות יותר ״הצילנו-נא״. מילות תחינה שמבקשות דווקא רוגע ומנוח.

     

    כן… רוגע ומנוח, אמא. אחרי שנתיים לא קלות של דעיכה את משתחררת ומשחררת. נרגעת ומוצאת לך מנוח כאן באדמתנו. בחרתי להיפרד ממך עם פרק ה-Libera-Me מתוך הרקוויאם של גבריאל פורה. אולי יהיה זה שיר פרידה של בריטון מסופרנית, מצו. Libera me de morte aeterna. “שחררני אל המוות הנצחי”. הציבור חובב הזמר מוזמן להצטרף למסע הפרידה בפרק המקהלה.

  • הגיגים לאמא / גדיא אבן-דר

    הגיגים לאמא / גדיא אבן-דר

    איפשהו בסיום הלוויה של רינה רון לפני מספר שנים אמא שאלה אותי:

    תגידי, מה את חושבת יגידו עלי? אני הרי לא עשיתי אף פעם רקמת טלאים. ומה כבר אפשר להגיד עלי.

    היא “הרימה” לי אז, ו”זרמתי איתה”. ביררתי איתה מה היא מצפה שייאמר, מה להערכתנו ייאמר ובעיקר מה ישירו. היא ביקשה ואנחנו מקיימים.

    אישית, אני מרגישה ממש טוב, שאמרתי לה כל מה שביקשה לשמוע עוד בחייה. הודיתי לה על כל כך הרבה שעשתה בשבילי, במילים ובעיקר במעשים. אני שמחה שהתעקשתי לספק לה את אורח החיים אותו ביקשה – להיות בבית שהיא כל כך אוהבת, מטופלת היטב, ובכבוד הראוי לה.

    אני לא מוצאת טעם לדבר אליה, כי היא כבר לא שומעת. ובאמת אמרתי לה בחייה מה שראוי שתשמע. כאן, היום, יש טעם לדבר לחיים ולא למתים.

    קלה מאד הידיעה שהיא חיה חיים כל כך מלאים ומשמעותיים עד הגיעה לגיל 84, בו פרשה מעבודה באולפן. באמת רק אז, כשנגמר האולפן, התחילה הירידה במדרון החלקלק.

    רק אציין שאמא נשארה כנרתית . גם 66 שנים ברמת יוחנן לא יעקרו ממנה את חורשת האקליפטוס. מורשת מתתיהו שלם לא חדרה אותה. היא נשארה גרופי של נעמי שמר ורחל לנצח. עירית ברבר אמרה לי: זכריני היא פס הקול של רמת יוחנן. היא אפשרה ל”גבונית” כמוני (כלומר מישהי מהגבעטרון) להשתלב ברמת יוחנן. ואני חשבתי לי… אמא אף פעם לא היתה פס הקול של רמת יוחנן. היא היתה פשוט עצמה. אבל מי שזרם איתה הרוויח בענק.

    כבת בכורה, קיבלתי ממנה גב לכל מה שביקשתי. היא עזרה לנתי ולי עם רזי ואחי בעיקר, כך שיכולנו להתמודד בהצלחה עם עבודה ולימודים בגילאים האינטנסביים של בניית משפחה במקביל להתפתחות מקצועית. תמיד ידעתי שאצלה הם בידיים טובות. לעיתים היה נדמה שנחשון הוא האח הבכור של רזי ואחי. כשעייפה, עזרתי לה אני לשמש סבתא לילדים של נחשון.

    ובהמשך, הודות לעלמה, המטפלת האגדית שלה, ופרנצי מחליפתה, הבית נשאר בית של סבתא.

    אני מסיימת במספר מילים לעלמה ולפרנצי שמלוות אותה בשנתיים האחרונות, החשובות.

    יובל נח הררי באחת מ-21 המחשבות שלו על המאה ה-21 טוען לשני מקצועות עתיד. הראשון: פילוסופיה. צריך ללמוד לעשות סדר ב”עולם הפייק” כשביקורת התבונה הטהורה אינה רלוונטית. המקצוע החשוב הבא הוא סיעוד. לטענתו, זה מקצוע שרובוטים לא יוכלו להחליף. שום בינה מלאכותית לא תחליף טיפול אנושי וזה יהיה מצרך יקר ערך בעולם.

    בעיניים שלנו, הפיליפינים זו מעצמת סיעוד. מה שקיבלנו כולנו מעלמה בשנים האחרונות – אין לתאר במילים. אמא קיבלה אהבה, חום, התחשבות, הבנה, תמיכה, חיבוק, שמירה, הגנה, כבוד, יחס, דאגה, שמירה סביב השעון, נקיון… מה עוד אפשר לבקש. והכל בשיא הנועם ובשיא המקצועיות.

    עלמה הפכה לחלק מהמשפחה. בזכותה יכלו הנכדים הצעירים להרגיש נוח ונעים לבקר אצל סבתא זכריני, לישון בבית שלה, לאכול אצלה ארוחות בוקר, לשחק במחשב, במשחקי שולחן, טלויזיה. בקיצור – היה להם בית שני עד הסוף ממש. שלא לדבר על נכדתי, אלי, שהיא הנינה שלה, שממש הסתדרה יופי עם אמא שלי, והיא פשוט מאוהבת בעלמה. הנכדה שלי כבר יודעת להצביע בגלובוס על  הפיליפינים ועל סרילנקה וגם על נתניה…

    לעלמה שלושה ילדים ובן זוג בפיליפינים. היא אחראית לפרנסתם ועבודת הסיעוד מאפשרת להם לימודים גבוהים ועתיד. הקשר עם המשפחה בעיקר דרך וויי-פיי שמתנתק לעיתים תכופות, אבל הוא קשר רציף. בעוד עלמה נותנת לנכדים של אמא שלנו בית, לילדים שלה בונה עתיד. היא במודע בחרה לחיות עבור אחרים.

    פרנצי תהפוך בקרוב סבתא לשני תאומים. היא בונה לבן שלה בית בסרילנקה ויתכן שתחזור לעזור לכלתה שבהריון עם תאומים. פרנצי ליוותה את אמא בתקופת הדעיכה. היא פשוט גדולה מהחיים. מילים לא יביעו את ההערכה שלנו כלפיה. איזו מקצועיות ואיזו אכפתיות ומסירות.

    לסיום, מבקשת להודות לצוותים המקצועיים לגיל השלישי ברמת יוחנן.

    ליאת חדד הנהדרת. אין משהו שאין לך תשובה עבורו. עבדנו בשיתוף פעולה והיה ממש כיף.

    נעמי יפה, שרה’לה, מירי, יבגני, איריס ועופר. אתם צוות רפואי נהדר. תענוג לעשות אתכם עסקים.

    רחלי גלעד ומיכל רימון תכננו את השיפוץ שיתאים לשנים האחרונות. בביקורות של משרד הבריאות קיבלנו תמיד צלש”ים. תודה, בנות.

    לספיר וצוות הבניין ולענף המחשב, שדאגו לזרז כל בקשה לטיפול בבית של אמא.

    בקיצור, יש פה דוגמא לעולם הזוי וחריג שבו הצוותים המקצועיים עושים את העבודה ולא עסוקים באגו ובגלגול אחריות לאחר. אנחנו יודעים להעריך אתכם. תודה על הכל.

    תודה ל”דורות”, תודה לכל אנשי המוסיקה ever. אמא הלכה גם בדרך האחרונה במסלול בטוח, מוכר, ומשמעותי כפי שבחרה.

  • אמא שלנו – גור שטייף

    אמא שלנו היתה שייכת לדור אחר. זה אולי נשמע כקלישאה, אבל זה דור שנולד לפני קום המדינה ובמידה רבה הקים את המדינה. הצברים הראשונים.

    אני זוכר המון סיפורים של מדריכת העולים החדשים בגדנ״ע. זה מצחיק כי כשאני כותב על זה, האייפון מנסה לתקן אותי, לא מכיר דבר כזה גדנ״ע. בכל אופן, הסיפור על השחייה לַשוּנית באכזיב, הסיפור על “אזכריני הנעליים”, ועוד כל כך הרבה. אמא סיפרה לי פעם שכמתנת בת-מצווה היא קיבלה תנ״ך וטורייה. דור אחר. התנ״ך אולי לא חלחל עמוק אבל הטורייה היא אנלוגיה טובה למחויבות הטוטאלית של אמא לכל דבר שלקחה על עצמה, וגם, כמובן, לכל מה שהנחילה לנו. כילד בן שש או שבע לא ממש ראיתי טלוויזיה אבל הכרתי בע״פ את הטוקטה ופוגה של באך או את הרקוויאם של מוצרט. אפילו לשבת בשקט שעה וחצי בקונצרט לא היה קשה. כשאמא נסעה לשבועיים של קונצרטים היה קצת יותר קשה, כי מחויבות זו מחויבות. איזה מזל שגדלנו בקיבוץ. בגיל יותר מאוחר אמא התחילה ללמד באולפן. גם את זה, כמובן, היא לקחה ברצינות תהומית, וכמובן שהנחילה זאת לנו. גם היום אני מוצא את עצמי מעיר לאנשים באופן אינסטינקטיבי שזה שלושה מטרים לא שלוש מטרות או על ההבדל בין ניסוי וניסיון. גם את פרטי הפרטים על ההיסטוריה של כל מקום ומקום היא לקחה ברצינות, כי האולפן צריך גם לטייל וללמוד את אהבת הארץ. אני זוכר את טיולי השבת, כל שבת, כי צריך לראות כלניות, לאסוף אורניות, לבקר במחצבה או כל דבר אחר. שנים לאחר מכן אמא התוודתה שלא היתה ברירה אלא לטייל כי לא היה מזגן.

    וכמובן, איך אפשר לשכוח את המדליה על הצטיינות יתרה בסבתאות. האנרגיה האין סופית כשג׳ק וג׳ורג׳יה היו באים כל סופ״ש, נוסעים ב”אוטו של סבתא” לבקר את השרקנים ולמגרש המשחקים ועוד ועוד.

    כל כך הרבה דברים למדנו וחווינו… קצרה היריעה. ב״צלה של הרוח״ אומר חוליאן שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים. אז אמא, לך יהיו עוד חיים מאד ארוכים

  • פרידה מאמא – נחשון

     פרידה מאמא – נחשון

    לכבוד יום הולדתה השמונים של אמא יצאנו למסע באוטובוס המזמר. 50 בני משפחה וחברים נדחסו באוטובוס ויצאו לטיול מזמר בתחנות ילדותה בעמק הירדן. חזרנו על  סיפורי הילדות של אמא שהייתה מספרת לי לפני השינה, ותהיתי מי לעזאזל מספר לילד בן שש על תעלות האספקה וסימני המורס במלחמת השחרור, על דוד שלום שנפל בקרב צמח ועל הטנק בדגניה, על בית המוטור ובית ירח, על חורשת האקליפטוס ועל כל הדליות והרינות?

    קראתי ברכה באותו אירוע ומאוד רציתי לקרוא אותה גם היום, אבל לצערי לא הצלחתי למצוא אותה.

    איחלתי אז לאמא שתמשיך להיות סבתא לתפארת. סבתא שכל ביקור של הנכדים אצלה הוא זמן איכות. הנכדים יושבים על ברכיה כשהיא מנגנת להם בפסנתר. סבתא קוראת ספרים של נחום גוטמן וביאליק, משחקת משחק זיכרון, מרכיבה פאזלים, וכמובן יוצאת לטיול בקלנועית באורווה וברפת.

    הזכרתי את תלמידי האולפן, שבהיותה בת שמונים עדיין היו רצים אחר הקלנועית שלה ושואלים שאלות תןך כדי תנועה.

    איך כילד הייתי מגיע לעזור באולפן. לומד אנגלית מהעולים החדשים מאמריקה ובמקביל מפנים את עיקרי תורת הניקוד, את דקדוק העברית המתחדשת ומקורות יניקתו, את תולדות הציונות, מדינת ישראל ועם ישראל. זה היה כל כך יותר מעניין מבית הספר.

    את יום ההולדת השמונים וחמישה כבר חגגה אמא בכיסא גלגלים. זו היתה מסיבת פרידה מחברים רחוקים בשלהי הצלילות שלה. היא המשיכה למצוא משמעות כאשר הילדים שלי היו ממשיכים לישון אצלה בסופי שבוע ממש עד החודש האחרון.

    אובדן העצמאות ההדרגתי היה קשה לאמא. היא סירבה להשלים עם חוסר הרלוונטיות שלה, והתעקשה  לתרום ולהמשיך להיות מעודכנת, מעורבת ופעילה, לא רק ככל האפשר, אלא מבחינתה כאילו היא עדיין צעירה בת שישים.

    עם ההבנה וההשלמה באה הדעיכה המואצת. בשבוע שעבר אמא מאוד התרשמה מנגינתה של שרה על הפסנתר. הושבתי את אמא ליד שרה, אמא הניחה אצבעות על הקלידים באופן כל כך טבעי, השמיעה אקורד פתיחה, ולא זכרה איך ממשיכים.

    היא עוד הספיקה לומר לי באותו יום שהיא חושבת שתפקידה בעולם הגיע לסיומו. הסכמתי אתה ואמרתי לה שהיא מלאה את התפקיד בהצטיינות.

    וזהו. מאז אותו יום לא דיברה יותר.

  • סבתא זכריני – רזי ואחי אבן דר

    סבתא זכריני – רזי ואחי אבן דר

    ביום שישי האחרון, נפגשנו כל המשפחה לארוחה. כבר קל היה לראות עלייך את עייפות החומר.

    דיברנו, אחי ואני והעלינו יחד חוויות וזכרונות.

    נזכרנו איך ליווית אותנו, ממש כמו אימא במשך חודשיים, כשההורים היו בטיול ארוך.

    נזכרנו בטעם המתוק של דייסת הסולת שהיינו אוכלים אצלך, צמודים לתנור הספירלה ביום חורף קר.

    ואיך שבסבלנות אין קץ, היית תמיד נכונה לשחק איתנו בגולות או ברמי.

    נזכרנו בבית הישן והקטן שלך, ובמכשיר הווידאו, שבו ראינו את ה”נסיכה הקסומה” ואת הסרט  “כבלים” אולי 100 פעם.

    סיפרנו על איך שנסענו לבקר אותך בבית חולים כרמל, כשאיבדת חלק משדה הראייה בגלל אירוע מוחי, ובכלל לא שמנו לב שהיית חולה.. אולי רק קצת כי הפסדת לשם שינוי ב 1,2,3 דג מלוח.

    צחקנו כשנזכרנו איך היינו מגויסים להקליט איתך דו שיח בעברית לטובת תלמידי האולפן: “בוקר טוב נהג, איך מגיעים בבקשה להדר?”.

    על ימי הזכרון, ועל ימי השנה לפטירתו של אורי לא נוסיף. בוודאי האחרים יאמרו דברים.

    גם בחלוף 2 עשורים, לא הרבה השתנה.. הווידאו הפך ל dvd, “הנסיכה הקסומה” ל”אנה ואלזה”, האופניים לקלנועית ואנחנו הפכנו לאיה, מיכל ודפנה, ג’ק וג’ורג’יה, שרה, אלה ושמוליק.

    אבל המהות נותרה זהה: עבודה, משפחה, מחויבות, פרודוקטיביות. והכל בצניעות ובשקט, מתוך אמונה פנימית אמיתית, ובלי טיפת “שופוני”.

    דעי לך, שמעט מהתכונות האלו.. נישא גם בנו.

    אם יש עולם הבא, נאחל לך ששם אנשים מדברים בלי שגיאות דקדוק.. וגם.. ששם תנוחי, תבלי ותדאגי גם לעצמך.

  • מוקירים ושרים / אלי יבלונקה

    זוכר היטב –  זכריני

    אני הוא הילד בן ה-7 או  8  שהמתין לקולות שירת הערש, משקיטת הרעש משירי המקהלה המקובצת  אותם שרת  לגדיא באי-שון לילה, בבית הילדים בָ”הָשכבה”. לא זכוּרות לי המנגינות, לא הלחנים או המילים, אבל זכורה גם זכורה, היטב היטב השירה, או… כן, השירה הזו…

    אני הוא הילד שזוג אוזניים גדולות צמחו לו, אולי כדי להיות ערוך אל המצלול, אל השירה הזו, בשקיקה. עברו להן שנים עד לזמן שבו יכולתי להודות ולהיות כל כך גאה על אוזניים גדולות שכאלה.

    לא אדע איך דבקה בי ההקפדה שאיתך, שבאופן האמירה האורטורית, טעמי ההקראה. האהבה למילה הכתובה וגם הנאמרת, אהבת הָ – א, ה, ו, י,  קסמי כל פסיק ונקודה, התוכן המילולי. הפרזה המוסיקלית ועושר דרך הביטוי. הכול הכול לפי ה”סדר”, הנה כך:

    … ועתה לכו עיבדו, ותבן לא יינתן לכם…!

    וגם…”אין אדיר כאלוהינו…” בקול שירה רמה, אומנם שנים לקח לי להוקיר את הבחירה הזו שלך עבורי לשיר “… ואין יקירה כתורה…” לימים, הערכה רבה.

    מתנגנת לי באוזן השירה הנשית שלך כבת הקול המלווה את הַ-  “מעשה ברבי אליעזר…” בעודי, אני, בימי נערותי, שר, מספר את הסיפור, מוסיף את חלקי.

    נטועה בי שירת המקהלה המקובצת בקונצרט הראשון ברמת יוחנן. לא יוצאים לי מהאוזן קולות השירה הזו גם נכון לרגע זה ממש, ולא תמונות מראה המקהלה. ואני אז ילד אולי בן 9 או 10. זוכר את עצמי יושב בבית ההורים לאחר הקונצרט המום, נפעם כולי, אולי גם פה פעור, מוכן עוד רגע וכבר להצטרף לשורה ולשירה.

    אַת, זכריני, פילסת עבורי את הדרך אל השירה בשוּרה. איתי לעדֵי עד תחושת ההתרגשות בעודך מלווה אותי אל החזרה הראשונה ב”איחוד” וקבלת הפנים עם צלילי השירה המהדהדת – “ברוך הבא בשם אדוני…”  ב-6  קולות / סלומונה די רוסי. וואו…

    היום, וכבר שנים, אני, עם החותם שחתמת בי, “נער מקהלה” פועל בין “פועלי קול האולם…”. (קול ב – ק)

    היום ולעוד ימים רבים, ב”שורת המקהלה” שבה תצליל ותצהיל השירה וגם תציל.

    הנה זכריני, נקבצנוּ ובאנוּ לך, מבין “פועלי קול האולם…”, הנה אנחנו כאן בשורה, מוקירים ושרים – עד כאן וב… “התרגעות…”

    דרך צלחה.

    אלי

  • השיר האחרון – יעקב גלפז

    השיר האחרון יעקב גלפז

    כתוב לי את השיר האחרון שלי

    שים בו את הצח שבבקרים,

    טבול אותו בריח של פירות הדר בשלים,

    פרוט בו כצלול במיתרים.

     

    כתוב לי את השיר האחרון הזה,

    שיצלצל מקצה עולם ועד קצה,

    שיתפלל ויתרצה,

    ויהדהד במלוא שמים וחזה.

     

    קול פולח מגרוני,

    שמים אחרונים,

    כנפיים של צלילים נושאות אותי.

    שיר לי את השיר האחרון,

    בלי בטן, בלי שפתיים, בלי גרון,

    שר, ומנצח עד כלותי.

     

    ומן השיר הזה יפילו כוכבים פיסות של תכלת,

    ומן השיר הזה אפילו אלהים יבכה כמו ילד

    בעולם ההוא.

    ובעולם ההוא יואר וישמע,

    איך שרתי כך, על פני האדמה.

     

    הוקרא בהלווית זכריני שטייף – 20.1.2020