חיים ארזי

05/06/1943 - 16/10/2015

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' סיון התש"ג

תאריך פטירה: ג' חשון התשע"ו

שם האב: משה

שם האם: רינה

ארץ לידה: מצרים

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ארזי מרים

חיים ארזי  

מענטש. חיים היה מענטש, תואר שאין לו מקבילה בשפה העברית ורק מעטים הם הראויים להתכנות בו. וכשעברה בליל שבת הידיעה כי איננו, מפה לאוזן ומסלולרי לסלולרי, עברה גם איזו אנחה כללית של צער ממבשר למקבל בשורה, אנחה השמורה לַאהובים באמת, למי שמעולם לא רכש לו אויבים, הגם שהיה לא פעם בשדות קרב. 

חיים נולד ב-1943 בקהיר. אביו, משה כהן-ארזי, בן למשפחה טבריינית ותיקה, גדל ביפו והיה בוגר “גימנסיה הרצליה”. הוא גורש מיפו למצרים ע”י השלטונות העות’מאנים בעשור השני של המאה העשרים. 

בקהיר הקים לימים משפחה עם רינה, בת למשפחת שמש, אחת מארבע המשפחות הגדולות של יהודי מצרים. ארבעה ילדים נולדו להם. ויקטור, הוא חיים, היה בן הזקונים. את שמו זה, החדש, נתנה לו אמו, כשהם כבר בארץ, כאות וכסימן להצלתו מתאונה קשה שקרתה לו ביפו ב- 1950.

שנותיו הראשונות של חיים עברו בביתם בקהיר בסמטת יוסף לוי. ב-1949, שנה לאחר קום המדינה, עלתה המשפחה ארצה. חיים, שהיה אז בן שש, זכר את העזיבה לפרטיה. הם עזבו בגלוי והותירו מאחוריהם את כל רכושם, מלבד כמה פריטים הקשורים לליל הסדר ועוד חפצים מעטים שלקחו עמם בארגז קטן. עוד השאירו מאחור את שפות הדיבור ועם ההתערות בישראל שבו לעברית, שפת אמו של אביו שהיה דור ששי בארץ.

תחנתם הראשונה בארץ היתה מחנה עולים מצפון לנתניה. אוהל הודי מברזנט עם ריח נוראי היה להם לבית. בלילה הראשון התנופפו יריעות האהל ורוח חזקה הביאה מן הים רסיסי חול שחדרו אל תוך הפה והאף. שגרת החיים במחנה העולים כללה גם לימודים בבית ספר זמני שהוקם שם ואח”כ בבית ספר ביאליק בנתניה.

במחצית שנת הלמודים בכתה ג’ עברה המשפחה לטבריה, בשביל אביו היה בכך משום סגירת מעגל.

ב-1952, כשהוא בן 9 בלבד, התייתם חיים מאמו. שנים ספורות אחר כך, כשהוא כבר נער ברמת יוחנן, מת עליו גם אביו.

ב-1957 דבק בחיים חיידק הקיבוץ. בביקוריו אצל אחִיו שלמד בנהלל הוא גילה את חווית החיים בחבורה ואת חיי הכפר. משהיה אחִיו של חיים בגרעין שהתגבש ברמת-יוחנן לקראת הגיוס, עבר אליו חיים והצטרף לכתת בני גילו בחברת הנוער המקומית, “ניות”.

כאביו בשעתו כך גם חיים עשה הכל כדי לסגל לעצמו את דמות ה”צבר” חבר הקיבוץ. בחזותו, בעיסוקיו, ברצינותו בעבודה ובהזדהות עם דרך החיים.

ימי חברת הנוער זכורים היו לו כתקופה נהדרת: “היה כיף לחיות פה, ולעבוד פה וללמוד אצל צביקה קרניאל ואצל שמשון אילת ואצל עדה לקח” ולחסות בצילה של עדה לרנר, המטפלת, “שהיתה כמו אמא לכולם”. בכִתה פגש את מרים, לבית אלוני, שנעשתה שותפתו למסע חייו מאז ועד נשימתו האחרונה. 

כילד עבד בנוי, ברפת, בגן הירק. בכל ענף עבד בשמחה. נפשו נקשרה בעבודת האדמה. היה גאה לעבוד עם בני המשק הבוגרים.

כמשפחה מאמצת זכה במשפחת יפה, שלמה ולורה וארבעת הבנים. כבנים מאומצים נוספים שאספו לחיקם הפך גם חיים לחלק מן המרקם המשפחתי ובילה עמם בארוחות משותפות, במשחקי קריקט ובנסיעות.

מעולם לא חש מופלה מבני המשק שנולדו כאן, בחובות או בתנאי החיים. ככל שעבר הזמן וככל שהתבגרו הלכו והשתפרו, הלכו ונבנו, היחסים בין חניכי חברת הנוער לילידי המקום. 

חיים נקשר בעבותות לרמת יוחנן. כבר בשנותיו הראשונות, עוד טרם הגיוס לצבא, החליט שכאן יהיה ביתו.

באוגוסט 1961 התגייס לצבא. היו אלה שנים שקטות יחסית, אך עד לשחרורו ממילואים חווה שנים רבות של מלחמות, אותן נשא בלבו לפרטי פרטיהן עד יומו האחרון.

חיים נענה לבקשת חבריו והצטרף לגרעין נח”ל. לאחר שנת הכשרה בהיאחזות נוטרה ובקיבוץ יפתח יצא לאימון המתקדם והפך לצנחן כפי ששאף להיות עוד טרם השרות. 

שירותו הצבאי עבר על מי מנוחות, “רק התאמנו והתאמנו” – סיפר, זה היה בתקופה השקטה הארוכה ביותר שידעה המדינה בין מלחמות, בין מלחמת קדש ומלחמת ששת הימים.

עם השחרור חזר לקיבוץ והשתלב במערך העבודה בענפי השדה והמטע: בבננות, בפרדס ובכותנה. כאן קבע את ביתו, כאן הקים לימים את המשפחה.

חוויות המלחמה משנות שירותו במילואים בחטיבה 55 של הצנחנים ליוו את חיים לכל אורך חייו, ליווי שייסורים וגאווה שלובים בו: זכרונות הקרב העקוב מדם בגבעת התחמושת ב-1967 וגאוות שחרור ירושלים, מלחמת ההתשה בתעלה ובגבול ירדן, מלחמת יום הכפורים בחזית הדרום, כולל חציית התעלה, ומלחמת שלום הגליל.

חיים זכר כל פרט. ביחוד זכר את חבריו שאיבד בקרבות. היה נכון לספר שוב ושוב, ללא לאות, בטקסי יום ירושלים בקיבוץ ובכיתות בית הספר. מדי שנה, “כמו שעון”, היה נוסע אל העצרת הממלכתית בגבעת התחמושת. לפני כשנתיים, תוך כדי מחלתו הקשה האחרונה, הלך בעקבות זכרונותיו ותעד את חוויותיו בקרב גבעת התחמושת בסרט נוגע ללב ומפוקח.

ב-1979 עבר לשרת בחפ”ק של אלישע בחטיבת החרמון והתמחה בהפעלת “חתול שלגים”. הוא מספר שעשה שם חיים משוגעים, שעסק בחינם במה שאנשים אחרים משלמים עבורו המון כסף. הגיע לפינות שרק כלי הרכב שלו היה מסוגל להגיע אליהן. שלוש שנים המשיך לשרת במילואים בהתנדבות, גם אחרי גיל הפרישה המקובל.

ב-1967, ב”שש אחרי המלחמה”, נישאו חיים ומרים בחתונה קיבוצית אופיינית עם עוד שני זוגות. כאן התחילו החיים האמתיים, כך לדבריו, באזרחות, בעבודה ובמשפחה.

כאן התחיל להיבנות התא המשפחתי אותו הם מטפחים עשרות בשנים ביחד, תמיד ביחד. 

“אנחנו משפחה חמה”, אמר, “תמיד עם הילדים, גם בשנים של הלינה המשותפת…, תמיד עושים עוד סיבוב בלילה לראות שכולם ישנים, שהם מכוסים…, בכל מזג אויר”. “טיילנו המון בשבתות לואדי, לפרדס, לשדות”, סיפר. “סעודות שבת היו תמיד בחוג המשפחה למרות שאני באופן אישי אוהב את חדר האוכל, תמיד אהבתי”. 

ולצד כל זאת, היה חיים תמיד איש עבודה, כל עבודה. חרוץ, נמרץ, מלכלך ידיים. למעשה לא זכה לצאת לגמלאות, שכן יום עבודתו האחרון היה יום פרוץ מחלתו. הוא התחיל בבננות – הענף של הצנחנים, 6 שנים עבד בפרדס, בלול, בנשירים, במוסך ו-11 שנה בגד”ש. 8 שנים מתוכן היה אחראי לקו-נוע, אותו כלי רחב כנפיים שנועד לכסות בהשקייה שטח של מאות דונמים. יום ולילה היה מוזעק לתקן תקלות. 

ב-1990 נכנס לפלר”ם כנהג משלוחים וגם שם הרגיש שהגיע למקומו. משווק את מוצרי החברה בכל רחבי הארץ, אין מקום שהוא רחוק מדי ואין חבר הזקוק לטרמפ שלא מתקשר תחילה לחיים. היה קם בשמחה לעמל יומו, יוצא עם המשאית העמוסה בלוחות עם הנץ החמה וחוזר לאחר שקיעתה. נהנה, כך סיפר, מכל מטר שהתקדם. יום יום היה יושב על כסא הנהג הנוח, בתא ממוזג, גומע כ-100,000 ק”מ בשנה, מטייל, שומע בדרך שירים עבריים האהובים עליו כל כך, רואה נופים ועוקב אחרי התפתחות נתיבי התחבורה. והלקוחות, ממש חבריו – מזהים את אופיו הנוח, את חיוכו הכובש. 

ומחוץ לשעות העבודה- חיים איש של חברה, של קהילה. כאיש צעיר השתתף בפעילויות הספורט, ביחוד במשחקי כדורסל, במשלחות צלילה לאורך חופי הארץ ובסיני, עסק בצילום והדפסה במעבדת החובבים שהיתה כאן. 

כשם שהיה בעל עוטף למרים ואבא משוגע לדקלה, עידן, רענן ושני, כך היה חיים לסבא מחבק לכל הנכדים הרבים שנולדו עם השנים. פלא שכולם נותרו סביב לשולחנו, כאן ברמת יוחנן? ומי שאוהב כל כך, כטבע, גם זוכה לאהבה, מי שמחייך כל-כך לעולם – גם העולם מחייך אליו, ומי שמעניק כל כך – לא נעזב לעת ההחלשות. בשנות המחלה היה חיים עטוף ונעטף, וכדרכו- אסיר תודה על כל עזרה, על כל התעניינות, על כל מגע. ומרים, מרים היא אוצר של מסירות, לביאה, רבות נשים עשו חָיִל, מרים, אך את עלית על כֻּלָּנָה. 

חיים היה הנהג של חייו. בצמתי הכרעה רבים ניתב את חייו ובחר את דרכו, והיה שלם ושמח בדרכו זו. 

“אנשים צנועים באמת גם מותם חרישי”, כתב המשורר עלי אלון, וחיים היה צנוע ומצניע לכת. צר לנו עליך, חיים. נעמת לנו מאוד. אשרי המקום שאלו בניו. 

ליקטה מהארכיון כתבה וערכה: נורית פיינשטיין

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    חיים כהן ארזי ז”ל

    בן רינה ומשה 

     

    נולד: א’ באייר תש”ג 6.5.1943

    בקהיר, מצרים

    נשוי למרים 

    אבא לדקלה, עידן, רענן, ושני

    נפטר: ד’ בחשוון תשע”ו 16.10.2015

     

    בן 72 במותו 

    יהי זכרו ברוך

  • האבא והסבא הטוב שיכולנו לבקש

    לאבא וסבא החמוד שלנו, – 

    קשה לנו לכתוב מכתב פרידה, אז החלטנו לא לדבר על פרידה אלא עליך.

    חשוב שתדע שהיית האבא והסבא הטוב ביותר שיכולנו לבקש.

    איש טוב לב, שתמיד עושה הכל בשביל אחרים ורק אחר כך בשבילו.

    כל מה שביקשנו היית מייד מתייצב ועושה בשבילנו, ותמיד בשמחה ובחיוך.

    לא פעם הוזעקת לאחד מאיתנו לתקן, לקדוח או לבנות ומייד כבמטה קסמים הכל היה מאורגן.

    את כל השיגעונות שלנו בלעת בחיוך ובאהבה.

    עבורנו ועבור כולם היית האדם החרוץ בעולם.

    ממש עד לפני המחלה שלך, כל בוקר בחמש היית יוצא לחלק סחורה עם המשאית האהובה שלך וחוזר בשעות לא הגיוניות.

    וכשעבדת בגד”ש בילית בלילות עם ה”קו-נוע” בשדות יותר מאשר עם אימא בפעילויות משותפות.

    אבל אף פעם לא התלוננו כי תמיד ראינו כמה אתה נהנה לתת מעצמך לאחרים.

    איש כל כך צנוע שלא מבקש דבר לעצמו.  אין דברים כאלה.

    לאחר שחלית אימא טיפלה בכך בכזו מסירות ואהבה אין סופית.

    חיפשה כל תרופה אפשרית שאולי תעזור לטפל במחלה הנוראה.

    לכל רופא חדש שעליו שמעה מייד היתה רצה על מנת לנסות להקל את הכאב, ושאולי במקרה תוכל לצאת מהסבל הנורא הזה.

    אבא יקר – 4 וחצי שנים היית חולה.

    הרגשנו איך לאט לאט אנחנו מאבדים אותך וזה היה מאוד קשה עבורנו.

    תמיד היית כזה “קול”, שמח, מחייך ומוקיר אהבה ותודה לסובבים אותך.

    אפילו בחמדת אבות היית מאושר.

    כולם שם טיפול בך יפה ואהבו אותך.

    מעולם לא שמענו ממך אפילו תלונה קטנה.

    כל העולם יפה בעיניך וכולם נחמדים לדעתך.

    הכל כל כך מושלם נעים וטוב דרך העיניים שלך.

    אז אבא יקר שלנו, אחרי כל השנים האלה, אחרי הסבל וכשאימא לידך עזבת אותנו, צדיק שכזה, ביום שישי.

    אפילו נתת לנו לאכול ארוחת ערב לפני…

    אבא אהוב – נוח לך על משכבך בשלום.

    בלי כאב, בלי סבל.

    אתה תמיד תישאר איתנו בלב אנחנו אוהבים אותך כל כך.

    הילדים והנכדים 

  • חיים שלי – מרים

    חיים שלי – מרים ארזי

    נפגשנו ברמת יוחנן. 

    חיים הגיע לחברת הנוער ניות יום לפני. לאחר ימים ספורים ניגש אלי ואמר: “אני רוצה להיות חבר שלך”. לאחר כמה ימים אמר: “איתך אני רוצה להתחתן”. כך המשיך לחזר אחרי בעדינות, ברוגע ורגישות. ומרגעים אלה לא עזב אותי.

    החלטנו שנתחתן ב 1967.

    חיים שלי לא רק היה לי לאיש. הוא היה לי חבר ששמר על חוזקו של הבית שלנו והיה לי רשת ביטחון. כך הרגשתי בכל פעם שפתחתי את דלת ביתנו. בחיים היתה המון אהבה. סיפר המון על הצבא, על החברים בצבא, על המפגשים ועל הפעולות. טייל ואהב את ארץ ישראל ובמיוחד את הבית, את רמת יוחנן שלו שהיתה תמיד במקום הראשון.

    היתה בינינו אהבה גדולה ואמיתית מילדות ועד יום.

    אף פעם לא הרגשתי שנמאס. תמיד היה בינינו כבוד.

    רק לפני שבועיים ביקש להתחתן אתי שוב, כי רצה לשאת אותי על כפיים. היה עוטף אותי בידיו לאורך כל השנים.

    חיים שלי אהב את משפחתו ואת ילדיו. רצה שנעשה דברים יחד. שיחק עם הילדים, עשה אתם שעורי בית, שוחח ויצא לטיולים. בימי שבת לקח את הילדים על הטרקטור כשהיה צריך לעבוד, מכניס את כולם לקבינה ויחד חורשים את השדה. הנכדים היו כל עולמו. תמיד שמח וגאה לפגוש אותם.

    חיים שלי אהב לצאת לעבודה בשעות המוקדמות של היום. חזר הביתה עם ערב ואף פעם לא התלונן.  ידע ליצור קשרים אמיתיים עם הלקוחות של פלר”ם.

    מהתחלה ראיתי שאוהבים את חיים ושהוא פשוט אוהב אנשים. 

    חיים השתלב בכל עבודה. איש חרוץ, ישר והגון והכל בחיוך ובאהבה. 

    ב 2011 חיים חלה במחלה נדירה. ברמב”ם קראו לו “מלח הארץ”. בכל הבדיקות והעינויים קיבל כל כאב בחיוך. 

    אני לא עזבתי אותו והחלטתי שאהיה איתו עד הסוף. כך הבטחתי לו. כך הרגשתי שמגיע לו. אני לא זוכרת שכעס עלי ולו פעם אחת, גם כשהרגשתי שמגיע לי.

    ההתמודדות בבית במחלה היתה קשה. ברמת יוחנן לא עזבו אותי באו, תמכו וטפלו בכל האמצעים שישנם. 

    חיים ואני החלטנו שצריך להתמודד עם המחלה למרות שהרופאים לא נתנו תקווה רבה. לפי דברי הרופאים הארכתי את חייו כי טיפלתי בו היטב. אני מרגישה שעשיתי הכי טוב שאני יודעת כדי לעזור לו.

    כעבור שלוש שנים בלחץ של הילדים החלטנו להעביר את חיים לחדרי החולים כיוון שגם בבריאות שלי חלה התדרדרות. חיים נתן את הסכמתו המלאה כדי להקל עלי ולעזור לי לשמור על עצמי.

    בכל התקופה בה שהה בחדרי החולים אמר תודה על כל טיפול. “שוב באת לדקור אותי”? “שוב את נותנת לי אוכל”? לוקח את היד של המטפלת נותן נשיקה ואומר אני אוהב אותך ותודה על כל מה שאתם עושים בשבילי”.

    לי היה המעבר לחדרי החולים מאד קשה. דרש ממני המון כוחות נפש. עם הזמן ראיתי כמה טוב לחיים. זה היה השלב שהרגשתי ואמרתי לעצמי: “הנה אני בבית”.

    חיים שלי, 

    קשה לי מאד להפרד ממך.

    החיים איתך היו כל כך טובים ואני שלמה עם כל מה שהיה. זה נותן לי כח להמשיך הלאה ולזכור את כל היופי שבך.

     

     

     

     

     

     

     

     

  • עם החיוך הנצחי – שרלי עזרן

    עם החיוך הנצחי – שירלי עזרן

    באנו להפרד מחיים, איש יקר ואהוב.

    מה נספר שעדיין לא סופר עליך…

    איש משפחה אהוב ואוהב תמיד עם חיוך ואופטימיות נצחית.

    איש שיחה והומור בריא. תמיד ידע להצחיק ולצחוק מבדיחה טובה.

    תמיד היה לך סיפור מעניין לספר.

    בשנים האחרונות יצא לי לבלות איתך מספר שעות בשבוע, זמן איכות קראנולזה.

    התרגלתי להפסיד לך בשש-בש, פתרנו יחד תשבצים וכשהיו לי שאלות עלהמלחמות היית ממש מתעורר עם ניצוץ בעיניים ומספר לי כאילו אנחנו שם. הרי לחמתבגבורה במלחמות ישראל השונות דבר שהותיר בך גם צלקות עמוקות.

    את המשפחה שלך אהבת מאד ותמיד היית גאה בהם. למרים תמיד קראת אמאואמרת שהיא ה”בוס”.

    התקופה האחרונה היתה קשה אבל אתה תמיד עם אותו החיוך הנצחי שלך.

    חיים, אתגעגע אליך מאד.

    מרים, דקלה, עידן, רענן ושני היקרים, שלא תדעו עוד צער ושתמיד תזכרואת חיים שמח ומחייך. 

    שירלי עזרן

    18.10.2015

  • איש עמל – ראובן עזריאלי

          לְזִכְרוֹ שֶׁל חַיִּים אֲרָזִי ז”ל

    הָיָה אִישׁ שָׁקֵט, אִישׁ עָמָל

    אִישׁ מִשְׁפָּחָה בְּתוֹכֵנוּ גָּדַל,

    לֹא הִרְבָּה בִּדְבָרִים, מְעַט מְסֻגָּר

    אֶת אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ יָדַע הוּא לוֹמַר.

    בְּאַהֲבָה בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ שֶׁלוֹ

    אִישׁ עָנַיו בְּיוֹמוֹ, בְּלֵילוֹ, בְּחֵילוֹ.

    מִבְצָרוֹ מִפְלָטוֹ, מִשְׁפַּחְתּוֹ, וּבֵיתוֹ.

    מֵאִיר פָּנָיו לַבָּא לִקְרָאתוֹ

    בְּכָל דְּרָכָיו הָיָה זֶה מִשְׁפָּטוֹ.

     לוּ בּוֹרְכָה חֲצֵרֵנוּ בְּרַבִּים כְּמוֹתוֹ

    לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, יְלָדָיו, נְכָדָיו, 

    לְכֻלָּנוּ –  יֶחֱסַר בְּלֶכְתּוֹ.

    20151018   ראובן עזריאלי

  • נוח בשלום חבר – אלישע שלם

    נוח בשלום חבראלישע שלם

    במותו של חיים אבד לי ידיד של ממש. היתה זאת חברות פשוטה, ללא רעשו צילצולים, של שכן קרוב ותוך שירות צבאי משותף.

    נוח בשלום חבר, אתה כבר חסר לאוהביך.

    18.10.2015

  • שלושים לחיים- מרים ארזי

    שלושים לחיים ארזי

    חיים שלי

    קל לי יותר לדבר היום כי אני מרגישה שלמה שעמדתי בהבטחתי לך,

    בזוגיות שראיתי בדמיוני, ובחוזק שהבטחתי לעצמי.

    כשחלית הבנתי שהדברים לא יהיו כפי שהיו, ולא נחזור להיות אותו הדבר כפי

    שמצפים, עד כה כשפרצה מחלה היא הייתה מסתיימת והיינו חוזרים לשיגרה.

    ועכשיו חיים שלי אני צריכה לקבל אותך כפי שאתה, והבטחתי לך כבר לפני ארבע

    שנים שלא אעזוב אותך, .כך שהגעגועים אליך החלו כבר לפני ארבע שנים.

    כאשר קולך וצחוקך היו ממלאים את הבית,

    וכשהיית מדבר, כמו מגנט שאבת את הסובבים אותך להקשיב לך.

    המגע שלך – נזכרת איך באת אלי מאחור ועטפת אותי בחיבוק חם ואוהב.

    היה כל כך נחמד איך שהסכמת לכל הדברים שאמרתי וסמכת עלי שאעשה

    בשבילך הכל. ואני שמחה שהתחתנתי איתך ושבחרתי בך,

    כי יחד בנינו מערכת יחסים עם המון כבוד, עם המון חופש אחד לשני, ללא ריב,

    אלא עם הסכמים חיוך וויתור הדדי.

    זוכרת איך לימדת אותי לגלוש בגלשן רוח בעכו באי הזבובים.

    ואיך אלישע הסיע אותי למילואים בחרמון ובילינו יחד על חתול השלג.

    זוכרת איך נסענו לאחותך באשדוד, הבאנו סקטים ויצאנו יחד לחוף,

    אל רחבת האימונים ושם נסענו על הסקטים.

    אני אהבתי לטפס על עצים וכך החל סיפור אהבתינו,

    החיזור בינינו היה על עץ התאנה בין הענפים.

    היינו יושבים ומדברים האחד עם השני ועזרא מנחם היה עובר ואומר-

    שוב פעם אתם נפגשים על העץ…

    היום הזיכרונות רודפים האחד את השני ואני יושבת וכותבת עוד ועוד,

    משקיעה את ימי במילה הכתובה.

    לאחר השבעה התיישבתי בקלנועית ורציתי לנסוע אליך,

    ואז ההיגיון דיבר ואמר –מריומה תתאפסי.

    החלטתי להשאר בבית ולהתמודד לבד עם עצמי, רציתי להיות בשקט.

    אח”כ חשבתי אני מנקה עכשיו את הבית שיהיה נקי ומסודר, ככה יהיה לי

    סדר בבית וסדר בראש ואז אוכל לחשוב מה לעשות.

    קראתי לילדים שיבואו לארוז את הדברים של חיים בחמדת אבות. כשנכנסתי

    לחדר והרחתי את ריח הבושם של חיים, ראיתי  את בגדיו וחפציו

    רציתי עוד לשמור את הרגע, ארזנו  הכל בשקיות ונתנו  לחמדת אבות,

    ואלינו הביתה החזרנו את התמונה של הכותל והתמונה של הילדים והנכדים

    ותליתי אותן בבית. במקומן הקבוע.

    כן הגעגועים לריח, למילים, לחיוך, למגע ולשפם לא מרפים

    ולנצח תהיה האביר שלי ולנצח תהיה אבא וסבא נפלא לילדים ולנכדים שלנו

    .

    יהי זכרך ברוך, מחברתך לחיים מרים

     

     

  • פרידה מחיים- נעמה בולשטיין

    למרים ולמשפחה כולה.

    רק לפני ימים ספורים עוד נפגשנו כדרכנו מאז הצטלבו דרכנו במסלול אחר.

    העולם שונה ממה שמתכנן לו אדם, או פשוט מסרב לחשוב על אפשרות כזאת בעוד מתנהלים חייו בשגרה.

    משנפגשו דרכינו, שתי משפחות שמסתגלות לחיות כל אחת בדרכה בשני עולמות ובתים מקבילים, נגלתה לי משפחה, שאמנם לא היתה לי זרה, מהיותנו מאותו הכפר ומשכנות רבת שנים.

    אלא שהנסיבות הנוכחיות מקרבות קודם כל במפגש יום-יומי ובהמשך הקרבה הופכת במציאות האחרת הזאת, להכרות בלתי אמצעית, כמעט אינטימית, וללא סייגים.

    צפיתי בך, מרים, ולמדתי להכיר מהי מסירות נפש בלתי מתפשרת שהיא כולה לתת. לבטל כל אפשרות אחרת, להיות שם כולך רק בשביל מי שזקוק לך. אין קיצורי דרך ואין ויתורים. נתינה מוחלטת וללא חשבון.

    לא הבחנתי ברגעי שבירה, אם היו כאלה. מרים והילדים היו לחיים משענת איתנה מאז שנקלע שלא בטובתו למצבו הבריאותי. בזכותם רק כך יכול היה להינות ממה שניתן, להרגיש שייך כל כך, עם רצון להיאחז ולמצוא את דרכו, גם במקום שהחליף את ביתו הטבעי, כאיש עדין, חם ואוהב.

    מרים והמשפחה, קבלו את ערכתי המלאה. מצאי, מרים, הרבה נחמה בכל יקיריך. אין כמוך ראויה לכך.

    אני יודעת ובטוחה שתזכי להיות עטופה באהבת משפחתך.

    ניחומים לכל המשפחה.

    נעמה  בלושטיין