חיים בן-טל

24/08/1953 - 12/11/2011

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג אלול התשי"ג

תאריך פטירה: ט"ו חשון התשע"ב

שם האב: עמנואל

שם האם: שושנה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: בן טל סוזאן

על חיימקה שאיננו

חיימקה נולד בתל אביב בקיץ 1953 להוריו שושנה ועמנואל בן טל.

בן עשר הגיע לרמת יוחנן עם הוריו ואחיו: דרורה, ישראלה ואלירון.

עד מהרה נעשה בן משק מן המניין. הוא השתלב בבית הילדים בקלות והיה חלק בלתי נפרד בלימודים, בעבודה, במשחקים, בפעילות ובמסיבות. חבריו זוכרים אותו כנער חברותי, אוהב לעזור, ג’נטלמן. תמיד התנדב למשימות והשתדל להיות במרכז העניינים.

בנעורים היה מדריך בחברת הילדים הצעירה, ועם תום לימודיו, יצא לשנת שירות בגרעין “עודד” בקריית שמונה, ועסק גם שם בהדרכת נוער.

לאחר השרות הצבאי חזר והשתלב בחיי הקיבוץ.

בשנים 1977- 1978 הדריך גרעין של הנוער העובד והלומד שהתעתד להתיישב במצפה שלם.

ב-1979 הצטלבו דרכיהם של סוזאן, שעלתה ארצה מניו-זילנד, הרחוקה ושל חיימקה “הצבר”. לאחר שנישאו, הקימו ביתם ברמת יוחנן.

במספר תחומים היה חיימקה פעיל והטביע חותם במשך השנים:

בראשית שנות ה-80 ריכז את פעילות הספורט ברמת יוחנן. דיווחיו המפורטים ב”ברמה” מלמדים לא רק על פעילות רבת משתתפים בספורט תחרותי באותן שנים, אלא גם על חיימקה עצמו, המעורב והדואג, שבראש מעייניו לא רק הספורט לשמו, אלא גם עשייה חינוכית וחברתית. מתוך כך הוא מתריע על התנהגות של הקהל במשחקים, תובע נורמות של איפוק ואירוח מכובד של היריבים.

אחר כך, קיבל על עצמו את האחריות על קבוצות מתנדבי חו”ל וכֹח האדם הזמני של הקיבוץ, תפקיד המחייב קשירת קשרים אישיים וכן עבודה רצופה עם מסגרות הניהול של הקיבוץ. עבודה זו תבעה ממנו נוכחות בכל עת ובכל שעה לטיפול בקליטת מתנדב חדש, בבעיה שמתעוררת בעבודה או בענייני בריאות. יכולת התקשורת בשפה זרה עמדה לו בתפקיד זה כמו גם הרצון להעניק לזרים תחושת בית במקום חדש. במסגרת זו קיבל אחריות על ליווי הסטודנטים בפרויקט “סלע”, וקבוצות זמניות אחרות.

בתשע שנות עבודתו באקונומיה שילב חיימקה בין אהבתו לחברה ואהבתו לבישול ולאירוח. אהב את המגע עם החברים, נהנה לספק את רצונם. השתדל לגוון ולהמציא ארוחות מיוחדות. השכים קום עם אור ראשון לבחור את התוצרת המשובחת ביותר בשוק.

בסיום תפקידו כתבו לו חבריו לענף המזון:

אם היה לך רק חוש הומור טוב ולא היית נדיב – דיינו.

אם היית נדיב ולא היית חרוץ – דיינו.

אם היית חרוץ ולא היית אנין טעם– דיינו.

אם היית אנין טעם– ולא היית מסור – דיינו.

אם היית מסור – ולא היית בעל יוזמות חדשות – דיינו.

אם היית בעל יוזמות חדשות – ולא היית חבר טוב – דיינו.

אבל אתה בעל חוש הומור, וגם נדיב, חרוץ וגם בעל מעוף, אנין טעם מסור ובעל יוזמות חדשות ובמיוחד, חבר טוב!

ואכן חיימקה היה חבר טוב בכל מקום אליו השתייך בקיבוץ.

חברים שחלקו עימו ועם סוזאן הורות בבית ילדים מספרים על התנהלות חברית, ומייצרת אוירה נעימה.

השנים האחרונות לא היטיבו עם חיימקה. לא עוד במרכז העשייה, אך לעולם מחפש להיות עסוק ומחובר לבריות.

לאחרונה, השתלב בצוות “תיבולים”, מפעל התבלינים המקומי.

מחלתו, אותה נשא בשקט ובגבורה, בליוויה המסור והתומך של סוזאן, הייתה ידועה לכולם. צר היה להיווכח שההתדרדרות במחלה אינה פוסקת,

שהסבל רב. אבל חיימקה היה אופטימי. היו לו עוד תוכניות. הנה זה עתה הגיע להשתכן בבית המשפחה החדש והנוח. אך כוחו לא עמד לו.

לא ידענו עד כמה קרוב סופו. בבוקר שבת הלמה בכולנו ההודעה שחיימקה הלך לעולמו.

אתכם בצערכם, סוזאן, יונתן, ירדנה, ירון ויסמין, אמא שושנה, דרורה, ישראלה ואלירון.

אם יש נחמה לאובדנכם, הרי היא כי מנוחה נמצאה לו יש אי שם.

כתבו: מירי ונורית פיינשטיין

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    חיימקה בן טל ז”ל

    בן שושנה ועמנואל

    נולד י”ג באלולתשי”ג 24.8.1953

    בישראל

    נשוי לסוזאן

    אבא ליונתן, ירדנה, ירון ויסמין

    הגיע לרמת יוחנן עם הוריו ואחיו בשנת 1963

    נפטר  12.11.2011 ט”ו בחשוון תשע”ב

    בן 58 במותו

    יהי זכרו ברוך

  • אבא – יסמין בן טל

    אבא – יסמין בן טל

    אבא…באמת שכל פעם שדיברו על לכתוב משהו לא הקשבתי,לא רציתי. איך אני אמורה לכתוב לך  מכתב פרידה אם אני עוד לא מוכנה להפרד ממך?!?!

    אם אני מעסיקה את עצמי מספיק, אז עדיין נדמה לי שאולי מחר או מחרתיים אני אכנס הביתה ואתה תשב לך שם על הכורסא ותגיד “כמו בומרנג…אי אפשר להפטר ממך…” אבל לא…שוב מכה המציאות, שוב להבין מחדש שאתה כבר לא פה, שהלכת…והפעם בלי כוונה לחזור…

    ואני יודעת שלא התכוונת, אבא, אבל זה מה שקרה והנה אנחנו נפרדים בפעם האחרונה. ומה אני אמורה להגיד?! על הזכרונות שהשארת? איך, אם אני לא מסוגלת לקבל את העובדה שהם עכשיו רק זכרונות?…

    וככל שאני חושבת יותר, זה נהיה יותר קשה לתפוס, והמחשבות לא הגיוניות. ואיפה אתה שתגיד לי כמה טיפשי נשמע מה שאני אומרת… כל הזמן צחקת עלי ואהבת את זה…ויותר מזה…אני אהבתי את זה.

    אבא אני יודעת שאני כבר בגיל שאני אמורה להבין, אבל אני לא…אני לא מבינה למה! 21 שנה זה לא מספיק עם אבא! אני רוצה שתדע שאפילו שזה היה קצר, היה לי האבא הכי טוב בעולם! לא יכולתי לבקש יותר מזה! ואני מקווה שמידי פעם תציץ מלמעלה ותהיה גאה.

    אבא, אני יודעת שלימדת אותנו להיות חזקים…אבל תסלח לי אם עכשיו אני קצת אשבר…קצת קשה להיות חזקה מול העובדה שזאת הפרידה הסופית שלנו…הרי רק לפני כמה ימים צחקנו, אני ואתה, על איך ה”פולניות” שלך תחזיק אותך פה עוד שנים…איתנו…אבל טעינו.

    אבל אבא…חשוב שתדע…

    אני לא כועסת!

    אני פשוט מתגעגעת…

    ובעיקר אוהבת…!

    יסמין

  • לחיימקה – ישראלה

    לחיימקה – ישראלה

    הייתי שבוע בביתם של סוזן וחיימקה ז”ל, מידי פעם עלה בראשי הרצון והרהורים לכתוב ל”שבעה” של חיימקה. האמת היא שבמהלך השבוע לא יכולתי לשבת רגע בשקט, לסדר את המחשבות ולכתוב.

    זאת משתי סיבות: האחת – אני עם עצמי, משהו בליבי עדיין כה סוער ולא קולט!  לא מוכן להשלים, לא מוכן לכתוב מילים של פרידה…

    הסיבה השנייה – שלא היה רגע שקט, רגע ללא תנועה במרחבי הבית של סוזן וחיימקה ז”ל ובמובו החיובי!

    בתוך כל הכאב כשתמונתו של חיימקה מחייך וניבט אלינו כל היום מן השידה בסלון, ליושבים מסביב, יכולתי רק להרגיש, לראות ולחוות!

    השתאיתי לנוכח מספר האנשים מגילאים שונים ומגזרים שונים שנכנסו במהלך השבוע לנחם,לחבק, להשתתף ולהביא משהו,  בדרך כלל לאכול…וטעים! נכנסו ולא יצאו, נשארו! נשארו לשבת, לשוחח, לשמוע כאילו לא “בית אבלים” כאן, אלא “מועדון” שבאים אליו למפגש חברתי נוסטלגי. כל זה מלווה באירוח נעים ויד שלא לוחצת, לא בוכה, אלא מגישה ומגישה וממשיכה ולטפל!!

    על כן אינני צריכה למצוא מילים, הן נכתבו מול עיניי – מספר ומגוון האנשים והזמן שישבו עמנו הם העדות הכנה ואלו הן המילים האמיתיות המשקפות את האהבה הגדולה שרחשו לך חיימקה ורוחשים עדיין לסוזן, בפרט, וגם ליונתן, ירדנה, ירון ויסמין.

    חשבתי בליבי בעצב שאת זה מגיע היה לך לראות ולחוות בעודך בחיים! לחוות איתנו ועם המשפחה הפרטית, פרטית שלך, שלמרות כל הקשיים הבריאותיים והאחרים שלך ושלהם, גידלת וטפחת לא רק לתפארת, אלא אפילו הייתי אומרת “לקנאה”.

    כל זאת כמובן בעזרתה, חוכמתה, סבלנותה ומרצה של סוזן, שגם היום –אינה יודעת לאות מהי, ודואגת לכולם ולכל פרט, מגדול ועד קטן ביד רחבה ונפש מבינה!

    סוזן –

    לו יהי ונוכל תמיד להיות לך לעזר ותמיכה, ובעיקר לאהבה!

    לו יהי ויהיה ביכולתינו לעזור במשהו, דיינו. ורוצים יותר להמשיך להיות לך למשפחה!

    חיימקה – חייך היו קצרים, קצרים מידי וכואבים מידי, אך ידעת גם להינות מהם בחיוך גדול ובאופטימיות. הספקת להיות חבר להרבה אנשים ואב למשפחה אוהבת ונאהבת!

    לעיתים זה כל מה שאדם מבקש בחייו, חיים שהם בד”כ ארוכים יותר. וחייך היו קצרים והצלחת בזאת, וזכית!

    דבר נוסף, קטן, אולי גדול, אולי מאוד בנאלי, אולי מיסטי…? אבל עובדתי : שבוע ה”שבעה” היה מאוד גשום, במהלך השבוע ירד הרבה גשם. אז כפי שאומרים “נפתחו גם ארובות השמים” או שגם השמים בכו…? לאלוהים הפתרונים!

    נוח במקומך בשלום ובשלווה, ללא כאבים.

    ואנחנו? אנחנו נשתדל לשמור לך על סוזן והילדים ולהיות ראויים להם.

    ישראלה, אחותך הצעירה22.11.2011

  • חיימקה – סוזאן

    חיימקה – סוזן

    אין כבר זמן להגיד אבל יש הרבה זמן לחשוב.

    בין עבודה לבדיקות דם, לבית-חולים, לאישפוזים – לא תמיד היה זמן לדבר על הכל,

    ואולי זה היה עדיף לך לא לדבר יותר מידי על המחשבות והפחדים.

    אנחנו כבר לא נשב סביב השולחן ביום שישי עם הילדים, אנחנו כבר לא נשב בסלון ונגיד אחד לשנייה “איזה יופי של נוף, איזה יופי של בית”. אתה כבר לא תחזור כל ערב לשכון הדרומי להחזיר את לוסי החתול, שהיה כל בוקר חוזר לבית הישן. ואיך היינו צוחקים שהוא מחכה כל ערב להסעה שלך עם הקלנוע במקום לבוא ברגל.

    אמרת לי שאתה כבר לא רוצה ברצלונה – שהיה זה חלום, אבל אני הבנתי שזה לא שאתה לא רוצה  אלא ידעת שאתה לא יכול.

    בזמן האחרון ידעתי שהכל הולך להיות יותר קשה – אבל לא שתעזוב בפתאומיות. היה ברור לי שמחכות לנו עוד נסיעות למיון ועוד אשפוזים.

    חייקמה – הילדים שלנו נהדרים והיית גאה לראות איך הם תיפקדו כל כך בסדר ב”שבעה” למרות הצער והאבל. אני אשתדל להיות גם אבא וגם אמא עד כמה שאני אוכל.

    חיימקה – כשעזבת אותנו איבדנו בעל, אבא, אח ואני יודעת שגם חבר לעוד הרבה אנשים.

    תנוח על משכבך בשלום.

    (נכתב ליום ה”שבעה”) 20.11.2011

  • בוכה עליך ובוכה גם בשבילי – דרורה

    חיימקה אחי  – דרורה

    כשאנחנו בוכים על אלה שהלכו מאיתנו – הבכי והכאב הוא גם עלינו, שנשארנו בלעדיהם.

    חיימקה היה איש צעיר במותו, וכואב הלב עליו, על שלא הספיק לחיות ולחוות כל כך הרבה דברים טובים שציפו לו.

    ועם הכאב הזה, אנו כואבים גם בשבילנו, על שנפטר והשאיר אותנו בלעדיו.

    קשה לי לדבר עליו כעל מי שהיה ואיננו. דיברנו, באופן קבוע כל יום, – לעיתים שיחות קצרות ולרוב שיחות יותר ארוכות.

    למרות שהיה לא בריא בשנים האחרונות, שמר תמיד על אופטימיות ורוח טובה, ותמיד חשבתי איזה מזל שיש לו אופי כזה, אחרת איך היה יכול לשאת את חוליו, אשפוזיו, וכל מה שעבר.

    הוא נשא באחריות המשפחתית כלפי המשפחה המורחבת, כלומר אחיו ואחיותיו, וכמובן כלפי אמא שלנו. תמיד היה מעורב. דאג לביקורים אצל אמא, דאג לארח אותי, את אחותי ואת אחיו, כמו גם את ילדינו, ותמד תמיד נתן לנו הרגשה כל כך טובה כאורחים בביתו, ברוחב לב, ובהרגשה שהבית שלו ושל סוזן תמיד פתוח, והשולחן ערוך בכל טוב, ושרק נבוא ונבקר ונהיה ביחד.

    לסוזן והילדים, לבנו כל כך כואב איתכם על האבידה הגדולה של כולנו, על חיימקה שעזב אותנו באמצע הכל, באמצע החיים, ומחזקים אתכם ותמיד איתכם.

    וכמו שאמרתי בהתחלה, אני בוכה עליו ובוכה גם בשבילי, שנשארתי בלעדיו, וכמה קשה יהיה לי בלי לדבר איתו כל יום כמו שהתרגלתי.