טוביה יפה

18/12/1943 - 01/11/2020

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"א כסלו התש"ד

תאריך פטירה: י"ד חשון התשפ"א

שם האב: שלמה

שם האם: לורה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

הורים: לורה, שלמה

אחים ואחיות: דורון, דניאל, מאיקה

טוביה יפה ז”ל

בן לורה ושלמה

נולד:  כ”א בכסלו תש”ד  18.12.1943

ברמת יוחנן

בן בכור להוריו

אחיהם של דורון, דניאל, מאיר (מאיקה)

נפטר: י”ד בחשוון תשפ”א  1.11.2020

בן 77 במותו

יהי זכרו ברוך!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אחינו טוביה – מאיקה יפה

    טוביה אחינו/ מאיקה יפה

    מנהג הוא לי כבר שנים רבות, כשנדרש אני להציג את הדור הראשון של משפחתי ברמת יוחנן בתמציתיות, לומר: 4 בנים אנחנו ללורה ושלמה יפה שלושה נשואים ואחד צייר. סותם ולא מפרש.

    כל אחד מארבעתנו מיוחד בדרכו, אך טוביה, שממנו נפרדים אנחנו הוא באמת יחיד ומיוחד ובדרכו שלו.

    איש עם הרבה ניגודים: נפש רגישה ופגיעה של אמן יוצר, עם חזות מחוספסת. אדם שלכאורה יצר לעצמו קונכייה מבודדת והסתגר בה בשולי הקהילה, אך בפועל, כשמעמיקים לבחון, מגלים שהיה נטוע עמוק ומושרש בה.

    למרות שבשנות בחרותו הרבה טוביה לערוך מסעות בעולם, עיקר עולמו הרוחני והיוצר היה מכוון לקהילה האנושית, כמו גם לנופים ולטבע של קיבוץ רמת יוחנן.

    משפטו הידוע של שאול טשרניחובסקי על האדם שאינו אלא תבנית נוף מולדתו, נכון לרבים מאתנו. אבל המקרה של טוביה הוא מיוחד במינו.

    כאן אין צורך במילים, כי היצירה המופלאה בכמות ובאיכות שהותיר אחריו טוביה היא המדברת. עיקרה של מורשתו הם האנשים המייסדים והנופים של רמת יוחנן וסביבתה הקרובה, שאת רישומם בו, הוא רשם וצייר על הבד וגילף בעץ.

    טוביה נולד ב 18 בדצמבר 1943 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. באחת השעות הרות הגורל לאנושות ולעם היהודי: סוף כל סוף נבלמה באותם ימים תנופת ההצלחות והכיבושים של מכונת המלחמה הנאצית. התקווה לשינוי וניצחון התחילה לקבל אחיזה במציאות, אך סופה של המלחמה היה עדיין רחוק ועוצמת ההרס, המוות בלחימה וזוועות השמדת היהודים באירופה היו בעיצומם.

    שלמה יפה, אביו של טוביה,  גויס לצבא הבריטי ב -1940  במסגרת “המכסה” של רמת יוחנן לגיוס חיילים למערכה. הוא נטל חלק במערכה מול גייסות הגרמנים בצפון אפריקה בקרבות אל עלמיין.  בשנת 1943 נחת עם כוחות הברית בסלרנו באיטליה ובהגיעו לנאפולי, רחוק מאוד מהבית,  התבשר על הולדת בנו בכורו, טוביה, וזאת כ-10 ימים לאחר לידתו.

    תעבור עוד כשנה עד שיזכה שלמה לפגוש ולחבק את בנו ורעייתו לראשונה ברמת יוחנן.

    במצב הזה, לורה בודדה ללא משפחה, נקלטת חדשה ברמת יוחנן, נושאת ברחמה את בכורה תוך כדי שהיא חולה במלריה, יולדת ומגדלת אותו בתנאים קשים עד מאוד.

    לאורך כל השנים האלה של  המרחק הפיזי,היו אלה מכתבים מלאי אהבה, ערגה וגם ספיקות, פחדים ואי-וודאות, ששמרו על הקשר בין זוג ההורים הצעירים.

    כדי לקבל פרופורציות, ראוי שנזכיר לעצמנו בעת הזאת, של מגפת הקורונה, כשאנו חשים עצמנו כמי שנתונים במשבר קשה, את המציאות שאליה נולד טוביה.

    טוביה גדל יחד עם בני השנתון שלו ברמת יוחנן. גם בנתיב הקיבוצי של החינוך המשותף, ששם את הדגשים על החיים בקבוצה, טוביה התבלט מהר מאד כאינדיבידואליסט ההולך בדרכו המיוחדת.

    כנער, נמשך אל הטבע. היה יוצא לטיולים רגליים לבדו. הוא השתלב בענף הבקר לבשר כיד ימינו של יונתן עזריאלי, הבוקר והשומר, והפך להיות רוכב סוסים מיומן ועל גבם הרחיק נדוד בטיוליו. הוא נמשך אז גם לעולם הארכיאולוגיה, ובכל חופשה היה משתלב בחפירות של פרופ’ יוחנן אהרוני שאותו העריץ.

    בשנת 1962 טוביה התגייס לצבא ופתח את המסורת המשפחתית של התנדבות לצנחנים. הוא זכה להיות בפלוגה הראשונה והמייסדת של גדוד 202.

    עם חזרתו לקיבוץ, הוא שוב סוטה מהתלם המקובל באותה העת, שמצווה על השתלבות בעבודה בענפי המשק. לאחר כמה חודשי עבודה בבננות, הוא יוצא, ללא ברכת הקיבוץ, לזמן בלתי מוגבל לראות עולם. בהגיעו לדרום אפריקה הוא מסתייע בקבלת פנים ובחיבוק של משפחתנו הענפה שם.

    לאחר כשנה בדרום אפריקה המשיך במסעותיו והפליג למדבריות אוסטרליה, שם התפרנס מהפעלת ציוד כבד במכרות.

    מלחמת ששת הימים בקיץ 1967 קטעה את טיולו. הוא חזר ארצה, להילחם על “סלע קיומנו”. הוא והספיק עוד לחבור לגדוד של אלישע שלם ולהצטרף אליו בכיבוש דרום רמת הגולן.

    לאחר המלחמה טוביה עבד כמה חודשים בבננות וחזר לאוסטרליה להמשיך לעבוד שם כדי לממן את הטיול הגדול שתכנן.

    מאוסטרליה הוא יצא לניו זילנד, משם המשיך לאיי פיג’י ואיי שלמה באוקיאנוס השקט. בתקופה שבה עוד לא הייתה שם תיירות הוא מהווה אטרקציה יוצאת דופן עבור המקומיים.

    טוביה פיתח שם סגנון הטיול המיוחד לו כל כך. הוא הצטייד באוהל אישי, פתח אותו, “נזרק” בשולי קהילה כפרית כלשהי. והתחיל לטוות קשרים עם המקומיים. הללו הפכו מהר מאוד לידידיו. כך הוא המשיך לטייל עם אוהלו גם בכפרי האי הוקאידו ביפן.

    טוביה חזר לרמת יוחנן בתחילת 1973 ועד מהרה נקרא שוב לדגל למלחמת יום הכיפורים.

    בתום המלחמה חזר והשתלב בקיבוץ והתחיל לפתח במקביל את שני העיסוקים שיהפכו למרכזיים בחייו וביצירתו: הציור והנגרות.

    ברמת יוחנן פגש את אלכס פרץ, דמות צבעונית וכריזמטית וצייר מוכשר. השניים נקשרו בקשרי רעות ויצירה. אלכס פתח בפניו מחוזות חדשים בעולם הציור. בתקופה זו למד טוביה טכניקות שונות והכיר חומרים והתחיל בדרך ארוכה של גיבוש סגנונו האישי כצייר.

    כדי למלא את חובת העבודה בקיבוץ  – נכנס טוביה לעולם הנגרות. הוא התחיל בנגריית הקיבוץ, זמן קצר אפילו ניהל אותה, ולימים הפך להיות “הנגר של בתי הילדים”, תפקיד שאותו מילא במשך עשרות שנים, עד פרישתו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהנוף של בתי הילדים. דרדקי הקיבוץ, הגננות, המטפלות ומרכזות החינוך למדו לאהוב, להוקיר ולהפיק ממנו את המיטב, עם הרבה דבש וגם עם העוקץ.

    בשנות השמונים יצא טוביה עם אלכס לארה”ב לתקופה בה ניסו יחדיו לעשות להם שָׁם שֵׁם וּמָקוֹם. הוא חזר לאחר תקופה ומצא שוב את מקומו המיוחד ברמת יוחנן.

    שלושה נתיבים סלל טוביה ביצירתו:

    ·       תמונות שמן מונומנטליות בסגנון מאוד ריאליסטי של דמויות מכוננות בקרב דור המייסדים של רמת יוחנן, בדרך כלל על רקע מרחבי הפעולה שלהם.

    ·       ציורים ורישומים בצבעי שמן, פחם ואקוורל של נוף של הגבעות והחורש בסביבת הקיבוץ,

    ·       יצירת כלים בחריטה מגזעי עצים ועבודה בעץ.

    טוביה גר שנים רבות בדירת הקצה הצפונית של “בתי הרכבת”, עד שעבר לפני כ-10 שנים לביתו המרווח. סביב ביתו טיפח גן ירק ובוסתן שפירותיו שמשו לו למאכל. הוא היה גאה על התוצרת ומחלק ממנה לחבריו. את סגנון חייו לאורך תקופה זאת נהגנו לכנות במשפחה בחיוך כ”חיים של הום-לס מבחירה”. למדנו, גם במשפחה וגם בקהילה, להכיל אותו ולאהוב אותו ככזה. לטוביה היו לאורך כל חייו חברים מהקיבוץ ומהסביבה שמילאו תוכן חשוב אצלו והוקירו ואהבו אותו.

    במשך שנים נהג טוביה “לשייט” על הקלנועית שלו כל אחה”צ לאזור האבוקדו והגבעות ולרשום את רישומיו. תנועתו שם הייתה כבר דבר שבשגרה, כמו תנועת השמש השוקעת כל יום בפאתי מערב.

    לפני כשנה החלה הידרדרות במצבו הגופני ובהמשך גם בצלילותו המחשבתית. הייתה זו שנה קשה לכל הסובבים אותו. טוביה סירב לאורך כל התקופה לקבל עזרה שראוי היה שיקבל, ולחם כארי כדי לשמור על חירותו האישית כאדם עצמאי ובלתי תלוי.

    קרן של אור בחודשים האחרונים הייתה התגייסותה של צוף יובל שהצליחה בדרכה המיוחדת להביא “אור וצוף” לחייו עד יומו האחרון, ועל כך תודתנו הענקית מכל המשפחה.

    נוסיף עוד תודות לצוות הבריאות המקומי ובית הסיעוד שליוו את טוביה ואותנו, המשפחה, בפרק הזה בשנה האחרונה, וגם לשכנות המכילות: רווית מיטב, יעל צוקרמן וריפי שהם שקלטו אותו לא פעם תועה בפתח ביתן.

    אוסיף גם באופן אישי תודות לתוך המשפחה פנימה – לנעמי ותרצה ולאחי דורון שנטלו תשעה מעשרה קבין מהטיפול והתמיכה בטוביה בשנה הזאת.

    אסיים באמירה אחרונה לקהילת רמת יוחנן.

    טוביה היה אדם מיוחד בעל כישרון נדיר כאמן, כצייר וכיוצר. במבנה אישיותו הוא לא היה אדם שמסוגל לנתב את יצירתו למסלול של התפרנסות, שיווק והכרה. מנת חלקם של אמנים ואנשים יוצרים דומים לו, היא במקרים רבים חיים של מחסור, פשרות ואומללות.

    חייו ופועלו של טוביה כאמן יוצר וחופשי “במשרה מלאה” התאפשרו במידה רבה בזכות חוכמתה ויכולתה של קהילת רמת יוחנן להכיל אדם לא שגרתי ומיוחד כמוהו, ולהעניק לו את המעטפת והבסיס של ביטחון כלכלי וחברתי וסביבה תומכת.

    אני מאמין שטוביה, בדרכו המיוחדת, גמל לקהילת רמת יוחנן בנכס רב ערך מאוד. ציוריו ועבודותיו בחומר נשארים עמנו גם לאחר לכתו.

    יצירתו היא נכס שראוי להכיר בה. היא מבטאת ערכי רוח, מורשת ותרבות ומספרת את המיתוס והאתוס של רמת יוחנן. זהו פיקדון שנותר בידי הקהילה וערכו יקר מפז.

    שלום לך – אחי/אחינו הבכור טוביה,  יהי זכרך ברוך ומנוחתך שלום……

  • אדם הנטוע באדמתו – יפעת ליכט – יפה

    טוביה – יפעת ליכט (יפה)

    אדם נטוע באדמתו. כך אזכור אותך.

    ואתה יצרת לך את האדמה שלך, את עולמך כפי שבחרת לאורך השנים.

    הבחירה שלך לא היתה תמיד מובנת לרובנו, העדפת את הלבד שלך, בחרת מתי לייצר או לשמר קשרים.

    אני זוכרת הבלחות שלך בחיי, ברגעים שונים, אם זה הסבר איך שותים נכון אלכוהול (גיל 17), איך לשים סכינים במדיח (כשעבדתי בגן שיבולת) או כשבנית לתומר הליכון מעץ כשרק חשב להתחיל ללכת. נעתרת ואף הצעת עזרה בכל אופן בו יכולת.

    אבא שלי תמיד אמר שאתה מיוחד. הוא אהב אותך אהבה עזה ואתה בדרכך אהבת אותו. היו זמנים של כעס והיו הרבה שנים של קשר חם שהלך והתחזק. לפני ארבע שנים ושלושה חודשים אמרת לי בקול קרוע מכאב שזה לא בסדר שאח קטן הולך לפני האח הגדול. במשך חודשים לא יכולת להסתכל עלי מבלי לפרוץ בבכי.

    והנה הגיע זמנך להצטרף אל אחיך והוריך, אתה שמור בליבנו, ציוריך הנפלאים ועבודות העץ שלך נותרו אחריך כגל עד לכשרונך הייחודי.

    נוח בשלום דוד יקר, דרור ניתן לנפשך הייחודית וגופך חופשי כעת ממכאוב וסבל.

  • נזכור אותו – מאיר מלאכי

    נזכור אותו – מאיר מלאכי

    בכל פעם שהייתי בא אליכם הלכתי גם לטוביה. היתה לנו חברות ארוכת שנים. בשנים האחרונות הוא היה מרים אלי טלפון מידי פעם (אני לא הייתי יכול לטלפן אליו כי הוא התנתק מהעולם לטובת האומנות), היינו מדברים וזה כנראה עשה לו טוב. כשהוא שמע ממני שאשרת הבת שלי מחפשת גור כלבים, הוא כל כך רצה לעזור, שהוא הציע לקנות לה מכספו גור כלבים גזעי, אבל הבת שלי עם עקרונות, לא הסכימה בשום אופן. עכשיו יש לה גורה מבית אלפא.

    חבל שהוא הלך. אולי ייפגֵש עם דניאל שהוא אהב והעריך, אני יודע משיחות שלי איתו. נזכור אותו.

    בית אלפא 1.11.2020

  • השארת חותם – בת שבע מלאכי

    טוביה,

    מוזר לדבר אליך בלשון עבר.

    על אף הריחוק שנוצר בינינו עם השנים, היית תמיד בן דוד קרוב, כך תמיד הרגשתי.

    חיפשתי תמונות משותפות מימי נעורינו.

    תמונות שיאירו עבורי את השנים בהן בילינו יחד, אני הקטנה ואתה בן הדוד המבוגר יותר. היית בא לבקר אותנו בבית אלפא, חייל במדים, מלא בספורים וחוויות מהצבא. אחר כך בביקורים שלי ברמת יוחנן לימדת אותי לרכוב על סוס, וחווית הרכיבה אתך בשדות רמת יוחנן נשארה צרובה בזכרוני כחוויה מהנה במיוחד.

    הקשר לאומנות חיבר בינינו אף הוא. דברנו אומנות, התווכחנו על אומנות ותמיד התפעלתי מהיצירות המיוחדות שלך. השנים חלפו והחיים הוליכו אותנו לכיוונים שונים.

    עם זאת תמיד שמחתי שניתנה לי הזדמנות לראות אותך ואת העבודות שיצרת.

    בחרת לחיות בדרך שלך, קרוב לעצמך וקרוב לאומנות שיצרת והשארת חותם חשוב ומשמעותי עבור כולנו.

    נוח בשלום על משכבך, היה שלום.

    בת שבע

  • הולך בדרכו – אלישע שלם

    טוביה היה אינדיבידואליסט. לא כמו שבספרים. זה היה משהו מאד מאד עמוק בתוכו.

    במשך שלושה דורות הוא הוסיף לקהילת רמת יוחנן צביון של אינדיבידואליות ללא התחשבנות.

    מבחינה זו התרומה שלו, גם לי אישית, היתה ממש יוצאת דופן וזה בלי כל קשר לכל כישוריו האחרים שמנה אותם מאיקה.

    הכרתי היטב את הנתיבים שלו במטע האבוקדו אל ה”בית הלבן”. זה היה כמו נתיבים של השועלים, דרוכים, כאלה שיודעים ללכת בדיוק אחריו ולהגיע למקום שהוא יושב. אותו הדבר בגבעת קסאייר.

    לכן, באופן יצא דופן התרומה שלו לחברה כמו שלנו שהיא ממושטרת מצד אחד, ומצד שני בשביל לחרוג ממנה צריך להתנהג בדפוסים מיוחדים.

    לכן, כשכולנו נישכח, מי קודם ומי אחר כך, דמויות כמו טוביה ישארו לנצח.

    יהי זכרו ברוך.

  • היה שלום איש יקר – קרן שחר

    טוביה…

    כמעט כל חיי טוביה היה עבורי איש המסתורין.

    האיש שפעם הייתה לו סדנת אומנות ליד בתי הילדים, האיש הנוסע עם משהו שאולי היה פעם קלנועית, האיש שהיה מביא אוכל לחיות של גן שיבולת, האיש עם ה”ארנבת”. האיש שנע מסביב לציר- הציר שנע מבחינתי כמעט כל חיי רק מסביב.

    כשנעניתי לבקשת תירצה ונעמי לעזור לטוביה כיוון שהייתה הידרדרות במצבו – טוביה הפתיע אותי מאוד ומיד פתח בפני את ביתו.

    תחביב משותף היה לנו – ציור. ייתכן וזה התחביב שבזכותו קיבלתי את סיסמת הכניסה לכותרות בודדות מסֵפֶר חייו. לעולם לא אדע. הציורים שלו, שעיטרו את ביתו הכניסו תוכן, חיים, צבעים, היסטוריה, סיפורים, זיכרונות. הם הכניסו שכבות של עומק עבורי לבית המאוד צנוע שלו. משכה אותי השקדנות שלו בציור, תשומת הלב לפרטים עד האחרון הקטנטן שבהם. בעיקר היכולת להתמקד בציור אחד במשך שנים עד שהוא יהיה מושלם. אולי מושלם כמו ההשלמה עם עולמו שלו, עם צורת החיים שבחר. השלמה ושלמות שהיו עבורו. שלמות שלא חסר בה דבר עבורו.

    הייתי מגיעה בבוקר, פותחת את הדלת ואומרת: “טוביה בוקר טוב מה קורה?” והוא קבוע היה עונה: “מה את רוצה שיקרה?” ואז הייתי מושכת ארגז פלסטיק ירוק למרכז החדר ומתיישבת מולו וטוביה… טוביה שכמעט תמיד היה עם ספר ביד – ספרי אומנות, היסטוריה וספרים על צמחי תבלין. הוא יכול היה לעיין באותו הדף במשך זמן רב – כאילו מתחבר לכתוב/ לתמונה ונמצא שם במלוא מובן המילה, בתוך הדף. לא תמיד הבנתי את טוביה – הוא היה בוחר מתי להיפתח עבורי ומתי להיסגר. מתי “לשתף פעולה” ומתי “להתנתק”. מתי “לזרום” ומתי להתעקש ולתקוע יתד.

    “אני אומן. אני לא כמו כולם”, הוא נהג להגיד לי פעם אחר פעם. אולי ביקש לדעת מה דעתי ואני הקשבתי – לא הבעתי דעה. רק שאלתי שאלות וטוביה… התכנס בעצמו, לפעמים היה נראה לי שהשאלות קשות עבורו אז הוא מתנתק ממני לעשר דקות. לעיתים היה נראה לי שהוא מסתכל בתוך תוכו בחיפוש אחר תשובה נבונה וכנה. לפעמים היה נראה לי שהוא רק רוצה להגיד- רק רוצה לזרוק לאוויר בלי שום משמעות מעבר, כאילו אומר לי: “שחררי… שחררי… לעולם תישאר בי מידה של איש המסתורין”. ושחררתי. שחררתי בלי לשאול עוד שאלות. ואז הוא היה ממשיך. המון פעמים שאל על הילדים שלי. בני כמה, מה שמותיהם, האם הם בטוב (כי היו לא מעט חולים) ועניתי והאמת קצת התפלאתי למראה ההתעניינות בתחום שהיה נראה לי כל כך רחוק עבורו. וטוביה… טוביה היה אומר: “ילדים זה קושר אותך, זה מחויבות- אני אומן ואומן אמיתי לא יכול להרשות לעצמו להיות קשור לשום דבר”. לפעמים הוא היה מוסיף: “יש לי צורת חיים אחרת. צורת חיים שאתם לא יכולים להבין”. ושאלתי שאלות. והקשבתי. הקשבתי בעיקר. וטוביה… טוביה היה מסביר שהנפש שלו היא נפש חופשיה, שאמן אמיתי לא יכול לכבול עצמו לשום דבר. שאומן צריך להיות משוחרר. לפעמים הייתי קצת מקשה ומחזירה בשאלות ברומו של עולמו: “טוביה, חופש בנוי מדרגות. גם במחויבות יכלה להיות דרגה של חופש בתוכה”. וטוביה… טוביה היה צוחק עם העיניים השובבות שלו וכאילו מסמן עם היד: “לעולם לא תביני. עזבי. אפילו אל תנסי” ואז הוא היה מתעסק במשהו אחר וממשיך לצחוק. ואני…. האמת שאהבתי לשמוע את הצחוק שלו. צחוק נערי. צחוק שובבי. צחוק של מי ששלם במאת האחוזים עם הדרך שבחר בה. לפעמים תהיתי אם יש בו חרטה, אם היה בוחר לחיות בצורה אחרת אם היה ניתן להחזיר אחורה את הגלגל, אבל לא, בשורה התחתונה לא היה לי ספק – טוביה חי בדיוק כפי שרצה. בדיוק של מילימטר. בלי ספק, בלי חרטה. טוביה הוא האדם היחידי בחיי שאני יכולה להגיד שחי בדיוק של מילימטר את חייו.

    לעולם אזכור את טוביה את החיוך, את הצחוק השובבי. לעולם אזכור את השתיקות. את השתיקות שלו – את אלו שסימנו לי את העולם השלם שמסתתר מאחוריהן. איש יחיד במינו. איש של רכות ושל חספוס. איש של עשיה ושל הרבה הסתכלות פנימה ובחינה. איש של לבד ואיש שפעמים רבות שמח שתהיה סביבו חברה.

    טוביה – היה שלום איש יקר. שמחה שזכיתי להכיר. היה שלום.

  • בדרכי – הושמע בהלוויה

    בדרכי שלי

    מילים: פול אנקה, תרגום אריק לביא

    הנה, הסוף קרוב,

    הזמן חולף לו עם הרוח.

    רעי, לכם אומר,

    בלי בושה – הכל פתוח.

    חיי היו יפים,

    מדבריות רבות עברתי.

    אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי!

     

    לא פעם, את נפשי

    ללא סיבה, נשאה הרוח.

    בניתי ארמונות

    על יסודות בלי שום ביטוח.

    אוצרות זהב נוצץ

    באשפתות אני חיפשתי.

    אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי !

     

    היו זמנים, כן ידידי,

    בהם טרפתי עד בלי די.

    וכשגבר בי הספק

    זעקתי בגרון חונק.

    אבל גם אז, בדרכי שלי, תמיד הלכתי !

     

    אהבתי סתם לצחוק,

    היו ימים שגם בכיתי.

    ועכשיו, כשהכל נגמר

    אני יודע, שרק זכיתי.

    עשיתי דרך ארוכה,

    בה גם נפלתי ושוב קמתי

    אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי!

     

    כי מה יש לו, לבן אדם,

    רק את עצמו, וזה לא סתם

    לומר את מה שבליבו

    גם אם כולם תמיד נגדו.

    לכן, אני, בדרכי שלי, תמיד הלכתי!

    כן, בדרכי שלי, תמיד הלכתי.

    *הושמע בעת ההלוויה