יהודה מסינגר

12/01/1916 - 21/01/1970

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' שבט התרע"ו

תאריך פטירה: י"ד שבט התש"ל

שם האב: חיים

שם האם: הני

ארץ לידה: גרמניה

שנת עליה: 1935

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

הורים: הני וחיים

בן/בת זוג: מסינגר רחל

יהודה מסינגר
בן הני וחיים
נולד בנירנברג – גרמניה
ה' כסלו תרע"ז  1.12.1916


נשוי לרחל
אבא לחגית, יואב וטלילה


עלה לארץ ב 1935
עבר ממצובה לרמת יוחנן 1943


נספה בתאונת דרכים
י"ד בשבט תש"ל, 21.1.1970
בן 54 במותו

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לדמותו הרוחנית של יהודה- בן ציון פיינשטיין

    לדמותו הרוחנית של יהודה – בן ציון פיינשטיין

    ספק הוא בידי אם דמותו הרוחנית של יהודה חסרת המנוחה, החוצבת ללא לאות מסלולים אל תחנות החזון השונות ואמצעים לעיצוב שלם של מערכת תבניות לחיי קבוצה, ניתנת להיתפש בדיוקן מוגדר וסופי. על פי אופיו ומאווייו היה יהודה איש האמונה ההומנית דתית כמעט ובחיי הקבוצה רצה למצוא מענה ומרפא לכל נצרך וסובל, לכל נפש דוויה ולכל סכסוכי אדם וסתירות החברה. ההיגיון של הצדק וצרכי הנפש כאחד חייבו בעיניו פתרון זה, וזה בלבד. לא רק צורכי ההצלה של העם היהודי, אשר העלו בגאוניותו של העם את חזון הקבוצה והגשמתה ובוודאי לא רק חיפוש אחרי אמצעי טכני, מן מנוף היסטורי להרים את המשימה הנוראה של ההגשמה הציונית, הביאו את יהודה לקבוצה: אלה, עם כל חשיבותם לא היו בעיניו אלא נימוקים זמניים ומותנים. ונהפוך הוא בעיניו, רק הודות להיותה של הקבוצה מחוז חפץ לכל דרישה של צדק ובית-חברה לכל דורש,  מסוגלת הינה לשמש גם מכשיר רב עוצמה ותושייה במאבקה הצודק של האומה לגאולתה, ומאידך לא תוכל הקבוצה להתקיים ולהגביר חיילה, אלא אם תשמש חיל חלוץ במאבקו הצודק של העם. כי אין הצדק ניתן לשיעורין ואין לצמצמו מבלי לפגוע בנפש נושאו.

    חזונו השלם הזה של יהודה – מקורו באוצרה הרגשי של נפשו המשכלת וראייה זאת הצילתהו כנראה מפני סכנותיו  המכלות של הייאוש. אך זה היה רק צד אחד בעולמו הרוחני של יהודה – הצד הנענה למשאלת הלב. יהודה ראה גם ראה את עמק הבכא של לבטי האדם לדורותיו ובעיקר של דורו שלו על כל ריתחת היצרים, הבדידות, האימה והיאוש. הוא עצמו נתנסה במוראותיה הנוראים בימי נעוריו כיליד גרמניה וחניך אסכולותיה בין שתי המלחמות הנוראות בתולדות האדם. במו עיניו ראה איך גברו יצרים שפלים על הישגיו המפוארים של ההגיון. מבשרו חזה, איך נטרף החוק בשרירות לבם של חיתו אדם. איך היו מאורות תרבות מן המפוארים בזמנם לבהמות עבודה של המשטר הנואל ברשעותו. איך ויתרו על ייחודם וצרפו קולם לגעייתו המטורפת של ההמון. איך בנפש חפצה ויתרו על חרותם וזהותם וחשו לעצמם מפלט בעדריו של העריץ המטורף. מאורעות-מוראות אלה העמידו את יהודה בנקודת תצפית אחרת של תולדות תקופתו וכפו עליו ראייה והתייחסות מזווית אחרת. מה גם שהמהפכות למיניהן, אשר פקדו את מחוזותינו, לא היה בתוצאותיהן כדי להשביע נחת. לא היה מפלט מגזירת גזרה שווה על מתכונתו הנפשית של האדם: אין זאת אלא האדם הנבון  homo sapiens  נושא בחובו את כל האפשרויות על כל סתירותיהן ואלה קיומן תקף בכל מצב אנושי זה על יד זה. הוא נושא את סתירות נפשו לכל מקום – אל חיי המשפחה, אל יחסי שכנים ואף אל מקום תפילתו. אין לך רגש, לו גם המעודן ביותר, שיש בכוחו לחסל לגמרי את יצרי האכזריות ואת גסות הרוח והבעיה היא, איך יתמיד העידון וירתום את היצרים למסע לקראת ההתעלות האנושית.

    זוהי  הנקודה שלה היה חרד יהודה גם בחיי הקבוצה. מעיונו המעמיק ובעיקר מניסיונו האישי ידע עד כמה מכאיבים הם הקרבנות שעל האדם לתת למען קיומה של החברה ודע  עקא – במידה שהחברה משוכללת יותר גם הוויתור הנדרש גדול יותר, ודן את הפרט המוותר למתח מתמיד ולמאבק פנימי, שבו התוצאה אינה ודאית כלל ועיקר. הוא היה משוכנע, שנוקשותה של מסגרת עלולה להביא לידי תוצאות שליליות בחייו של הפרט, לגרור התפרצות יצרית, ונטישת ערכים. ההתנכרות לצרכיו של הפרט – סכנה בה, אף אם באה מתוך רצון להבטיח הבטחת יתר את קיום המסגרת. זאת היתה חרדתו המתמדת שמא מתוך דאגה יתרה (ההכרחית אף היא – לדעתו) לקיום עקרונותיה המנוסחים, תחטא הקבוצה למהותה ותיהפך למיטת סדום על אף רצונה להיטיב וכך תגזול מן הפרט את זהותו-יחודו, שקיווה למצאה בהצטרפו לחברה הקבוצתית. בצניעותו לא התיימר יהודה לדעת את הגבולות ולא המליץ על רצפטים כל יכולים ותקפים בכל מצב, אך דוקא מפני זה העדיף ללכת לקראת רצונו של הפרט עד קצה גבול היכולת. בהפקת רצונו של הפרט הוא ראה ערובה לעתיד הקבוצה ודרך למניעת הסכנה של הסתלפותה הרוחנית. הוא האמין באמונה שלמה. שאם לא נכפה מסגרות יהיה בכוחה של הקבוצה לעבור כל מכשול בכוח ערכיה. מעודו לא הטיל יהודה ספק ברצונה הטוב של החברה לפתור את שאלת הפרט, אלא הוא חשש (לא בלי מידה מסוימת של צדק!) שהחברה המתיימרת לדעת טוב יותר ומתוך נוחות אדמיניסטרטיבית לגזור את שטח מחייתו של הפרט לפי דפוס וכך לקפח את העיקר, – את רווחתו ואושרו של הפרט בתוכה.

    לאור זה הוא גם ראה את בעיית האישה החברה בקבוצה: הוא ידע אמנם, ששיוויון ערכה של החברה נר הוא לרגלי הקבוצה ושנעשים מאמצים כנים להגשימו, אך הוא טען שהגברים הם שיצרו את התדמית של השיוויון לאשה ואילו לפיה לא שאלו; כאן ראה את סיבת הכישלון של הקבוצה בפתרון שאלת החברה. כלום אין בעצם הגישה הזאת משום גזלת האוטונומיה של האשה, פגיעה בעצם מושג השיוויון וחוסר ידיעה על מצוקותיה?  בשיוויון כפוי זה ראה עוול שיש לתקנו, למען המשך קיומה של הקבוצה, ולמען הענין המבוקש כאחד. זוהי אולי גם הסיבה העיקרית, שבגללה תבע נמרצות את שינוי שיטת ההלנה של הילדים. הוא לא כפר בטיפול המסור והנכון של בתי הילדים ובכמה מיתרונותיה של הלינה המשותפת, וכן לא העלים עין מכמה מסכנותיה של הלינה המשותפת. אך כנגד אלה שאל, כיצד נוכל להוסיף ולהתנכר לצורך העמוק של האם התובעת בכל פה את הילדים על ידה? כלום רשאים אנחנו לדונה למצוקה מתמדת ולהרשות אי- נחת? והדור הגדל – כלום יחוש במרירותה של האם וישלים?

    לא פחות מזה הדריך את מנוחתו יחסה של הקבוצה לשינוים שחלו וחלים באופן מתמיד בנופה החברתי של ישראל, בדמותו הרוחנית של הדור הגדל בתוכנו, על רציותיו המשתנות של החבר. הוא תבע מן הקבוצה היענות מרחיקת לכת לכל תביעה אפשרית. לא רק החרדה לקיום הקבוצה, אלא הסכנה להסתלפותה – התאבנותה הכתיבה את השקפתו ופתרונותיו. הוא רצה שהקבוצה תהיה פתוחה עד כמה שאפשר לאנשים בעלי סגולות, נטיות ומצבים שונים, שתהא תואמת את האדם על כל  מסעפי אופיו המורכב ושבה יוכל למצוא פתרון על ידי סיפוק מירב צרכיו המנוגדים מצד אחד ולכלכלה הגיונית של ענייני הכלל הקבוצתי מאידך. הוא בטח במצפונו של איש הקבוצה, שקשוב הנהו ורגיש לצורכי הכלל ולא יכזיב. לבו היה סמוך ובטוח שזיקת גומלין זאת בין ענייני הפרט והכלל תעלה את כושר התחייבות של הפרט בקבוצה ושל הכלל המקובץ בתוכה ותשמש מופת ומרכז משיכה.

    תהיה זאת טעות לחשוב, שיהודה השלה עצמו ולא ראה את המכשולים הכרוכים בדרך הזאת, אך היתה בנפשו אמונה עמוקה ביכולתה של הקבוצה לישב סתירות ולחנך ע"י נכונות לוויתורים תוך העמדת הפרט מול מצפונו של עצמו, לברירה לפי סדר עדיפויות נכון. כאמור, הוא לא קידש הרגלים, מנהגים וצורות וחשש מפני התאבנותן של מסגרות ודפוסים, פן לא יכילו את החומר התוסס נושא הניגודים של החיים הזורמים ולא יעמדו חלילה בעוצמת לחצם.

    כך ורק כך הבנותי, והנני מבין גם עתה, את גישתו של יהודה. מתוך תפיסתו המעמיקה הוא אף חשש שמא מסתירה הקנאות איזה יצר פסול בלתי הגוי ובלתי מודע, שבעצם טבעו יש בו כדי לסכן את דמות נושא חייה של הקבוצה – את חברתה. אמנם הוא ידע נאמנה – אין חיים ללא חובות ואין יחסי אנוש ללא התחייבות. הוא תבע בכל לשון של תביעה את הזהירות במיצוי הדין מתוך אמונה בסיסית במצפונו של החבר בן-הבית בקבוצתו.

    אשר לעיצוב הטיפוס הקבוצתי הוא השליך את יהבו על החינוך. בזה הוא השקיע את כל להטו הצעיר. מחברת הילדים האוטונומית יפרוש האדם את נפשו לקראת תכליתו – היותו פרט מעוגן בחברה הרמונית. אלה האנשים, הגדלים במנבטה החמה של בית הקבוצה, לא רק יכלו ליצרי הרס, אלא אף יהפכום על פיהם לשמש לבנים בבנייה הפנימי של האישיות הקיבוצית. בעבודתו החינוכית ראה שליחות גדולה, שליחות אל אומת הילדים, שליחות ההווה אל העתיד.

    חלקתי על כמה מגישותיו ופתרונותיו של יהודה והנני חולק עליהם גם עתה, אך תמיד נגעו עד לבי היושר האינטלקטואלי, להט האמונה ואותו מיזוג נהדר ונדיר של רגשת לב ומוח מפוכח. יהיה מיזוג זה של שכל ורגש, עיון ומעשה, חזון והגשמה – נר לרגלינו.

     

       תתנחם המשפחה ונתנחם כולנו במפעל חייו – תקוות עתידנו!

     

    בן-ציון פיינשטיין

  • תעודת זהות

    יהודה מסינגר

    בן הני וחיים

    נולד בנירנברג – גרמניה

    ה' כסלו תרע"ז  1.12.1916

    נשוי לרחל

    אבא לחגית, יואב וטלילה

    עלה לארץ ב 1935

    עבר ממצובה לרמת יוחנן 1943

    נספה בתאונת דרכים

    י"ד בשבט תש"ל, 21.1.1970

    בן 54 במותו

     

  • כבה האור שקרן מתוכך – מרים נוסדורף – בלנק

    יהודה –

    רציתי ללכת אליך הערב כי יש לי הרבה הרבה לספר. הרבה צרות קשיים ודאגות. יש גם דברים טובים – ואתה תשמח עם הטוב ותייעץ ותציע מה לעשות בקשר לדברים הקשים – ואולי אפילו לא תאמר דבר אך מחר, בזמן העבודה תרים טלפון, תצלצל למי שצריך והדבר יסודר.

    איך אתה יהודה שכל כך שוכח הכל – שכל כך מפוזר בכל העניינים הסידוריים השונים – איך אתה זוכר באמצע עבודתך והמעמסה והישיבות וההרצאות והפגישות וההדגמות והשיחות האישיות – איך אתה זוכר תוך כדי כל זה, לדבר בטלפון בקשר לדאגות שלי?

    זהו אחד הדברים שלא הבנתי. חשבתי – אולי במקרה היית צריך לדבר עם אותו אדם ותוך כדי שיחה נזכרת גם בענייני אני. חשבתי כך קודם. לפני שהלכת מאתנו יהודה.

    אך היום, בחודש הארוך הזה – סיפרו לי רבים, כה רבים, כי כך בדיוק קרה איתם. במקרה – תוך נסיעה באוטו ספרו לך על איזו בעיה מכאיבה, על קושי בחייהם – בלי שבקשו ממך עזרה, סתם ספרו, והנה הלכת והתחלת לטפל בעניינם.

    עם כל מי שנפגשתי ושדיברתי עליך זהו הסיפור החוזר: "יהודה עזר לי"!

    והדמעות מתחילות לזרום לעיניים והמבט מתכנס פנימה, לזיכרונות הטובים והחמים העולים מהלב. הזיכרונות על אודותיך יהודה שמורים בלב!! איזה זוהר עוטף את הזיכרונות האלה. כי ברגע שהאדם בצרה ומוגשת לו יד של רע טוב ויד זו עוזרת ומושכת ומסדרת ומיישרת ופתאם כבר לא מרגישים אבודים, וכבר יש כוח להמשיך והעולם אינו נורא כל כך ורע כל כך וקשה כל כך – ואפשר לחיות…

    את יהודה הכרתי לראשונה בבואו אלינו לרמת יוחנן והוא בן 24 בסך הכל, לפני 28 שנים. נדמה לי כי זה היה בחדרו של פולני, בחור צעיר, מורה מתחיל – רוצים למסור לו כיתה – ואני הוותיקה בעבודה והגדולה ב 10 שנים – מפקפקת אם יוכל להשתלט על הילדים המפונקים שלנו שאינם מקבלים מרות ולא כל כך רוצים ללמוד.

    פולני מדבר חמות בשבחך…ואנו מתחילים בעבודה משותפת בבית החינוך שלנו בצעדיו הראשונים.

    לאחר תקופה קצרה נוכחנו כולנו מי האיש שבא לתוכנו.

    צעיר בגיל אך מבוגר מאד בעומק המחשבה ובשפע העניין, היכולת והידע שהוא מביא לתלמידים ולמורים. התעשרנו.

    ניהלנו שיחות ארוכות לאחר העבודה – בחדר המורים, בחדר האוכל של הילדים, בשבילים שמובילים לברזי המים המשותפים – בכל מקום שנפגשים – דנים בבעיות הגדולות והקטנות של חינוך הילדים ולימודיהם.

    איך ללמד פיזיקה ואיך למנוע שיבואו יחפים לביה"ס?

    איך ללמד מתוך יצירה עצמית ולעורר רצון כנה ללימודים – ואיך למנוע איחורים.

    איך ליצר יכולת הכרעה עצמית אצל הילדים – שלטון עצמי של חברת ילדים על מוסדותיה – ואיך לשמור על הקשר והיחס לאידאלים של המבוגרים ואיך להעביר אותם.

    כל צרכיהם של הילדים – כל האפשרויות – כל השיטות, הכל בררנו – הכל ניסינו, על הכל התווכחנו בשיחות ארוכות אלו על השבילים בחצר וביחוד על יד ברזי המים. שעות ארוכות עמדנו שם בערבים.

    וכך למדנו אחד מהשני – והגענו לדרך ולעבודה משותפת בחברת הילדים ובבית החינוך שלנו. כמה בכינו, ביקרנו והתאוננו. וכמה זה נראה יפה וטוב בראיה של היום אל תוך העבר.

    (איפה חדר האוכל של הילדים – התוסס והשופע חיים – )

    יהודה היה מיוחד במינו כמורה כמחנך. דבריו תמיד נשמעו מתוך ציפייה להם.

    הוא ידע להילחם, להתווכח ולעשות. ידע גם רגעי ייאוש ודכדוך כמו כולנו, ואז עזרנו אחד לשני – והמשכנו.

    תקופה ארוכה היתה זו, של שנות מלחמת העולם השניה ומלחמת השחרור – יחד עם בנייה של בית החינוך.

    לאחר נסיעת השתלמות לארצות הברית חוזר יהודה לעבודת ההוראה – ובנוסף, עוסק בפיתוח שטחי ההמחשה האור-קולית בלימודים.

    המדינה קמה ועמה גדלו הצרכים בכל השטחים וגם בשטחי החינוך. ויהודה הולך ומגביר את פעילותו בתנועה ותוך כדי כך – מושך אתו גם חברים רבים אחרים….

    יהודה היה למנהל בבית ברל, ולאחר זאת, במדרשה למורים באורנים.

    בשנים האחרונות עבדנו יחד באורנים. ושוב – יהודה המנהל ואני המורה. ושוב – יהודה החבר המעודד, המבין והמקשיב, לי ולכולם – כל מי שבא במחיצתו.

    פעמים רבות נסענו יחד באוטו שלו. חוויה תמידית וקבועה שנמשכה עד עכשיו היו נסיעות אלה. תוך כדי שיחה התבררו כל הבעיות החדשות של הכשרת מורים – של שיטות עבודה. סיפרתי ליהודה והוא הקשיב כדרכו ותמיד ידע להצביע על העיקר ועל הדבר שצריך לעשותו.

    ואם היו לי צרות וקשיים – והדברים פתאם הסתדרו – ולא ידעתי אז איך זה קרה – היום סוף סוף ברור לי מי היה מאחורי השינויים הפתאומיים….רק בתקופה האחרונה הבנתי כל מה שיהודה עשה בשבילי….אז סתם סיפרתי לו… והוא הקשיב….

    האיש גדל. לא עוד נער צעיר, עם ידע רב מורשת ביתו ספוג רוח מתרבות מערב אירופית. לא רק מורה וחבר קיבוץ, ספוג אידאלים של תנועת העבודה וההגשמה העצמית, אלא אדם בוגר – בעל שעור קומה – חובק זרועות עולם – בעל קשרים אמיצים למנהיגי ומעצבי החינוך בארץ ובתנועה הקיבוצית.

    כבר זמן רב שלא ידעתי על כל שטח והיקף הפעולה של יהודה ושיעור עומקה. לא ידעתי בכמה עניינים רבים ושונים יהודה פעל, לא ידעתי עד כמה גדולים הדברים בהם היה מעורב – עד שבא היום המר והנמהר ויהודה נפגע ונפל –

    ואז התחילו הסיפורים והשיחות על יהודה, ולמרות שהכרתי את סגולותיו- לא שיערתי עד איזה אופקים רחבים של פעילות הוא הגיע  – ומה רבה היתה המעמסה על שכמו.

    אך – וזה הפלא – למרות הכל, כתמיד היה לו זמן ואולי גם לב ויחס עוד יותר מתמיד – לשמוע את כל אחד מאתנו. מחלת הלב – זיככה אותו ועשתה אותו עוד יותר רגיש וחם וקרוב לכל אדם באשר הוא אדם.

    יהודה יהודה – איך לא נזהרת, איך נתת לחייך היקרים לחדול.

    מה הנחמה לרחל, לילדיך, לאורנים, לתנועה ולביתנו אנו?

    כי איך יתכן כי יחד איתך כבה גם האור שקרן מתוכך תמיד?

    איך אפשר להשלים ולדעת כי יהודה איננו

    חסרונך גדול ועמוק הוא לכולנו

    ובצד העצב הגדול מנשוא, נזכור ונזכיר ונאסוף את עיזבונך

    מרים נוסדורף בלנק  1970