יובל לוי

07/11/1932 - 06/07/1967

פרטים אישיים

תאריך לידה: ח' חשון התרצ"ג

תאריך פטירה: כ"ח סיון התשכ"ז

שם האב: אברהם

שם האם: עדה

ארץ לידה: ישראל

השכלה: מתמטיקה

שירות בטחון: נח"ל, שריון

מחזור / חברות נוער: ד

עבודה: מורה

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: איה לוי

בנים ובנות: אבי לוי

יובל לוי

יובל נולד ברמת יוחנן והיה מן הילדים הראשונים בקבוצה. בן בכור להוריו ואח לרוביק. ילד רגיש וסוער, קנאי לאמת ולצדק ולוחם עליהם בחריפות שכלו. נתייתם מאביו בגיל 7 וחש את מלוא משמעות החיים ללא אב. אמו מסורה היתה לו בלב ובנפש.

מגיל צעיר הצטיין במתימטיקה וכבר את עבודת בר המצווה שלו עשה על “מאזן המשק בליווי דיאגרמות”. למד בבית החינוך “גוש זבולון”.

התגייס לצה”ל ביולי 1951 שירת בנח”ל, עבר קורסים של פיקוד והיה בין הראשונים שעלו להיאחזות נחלאים א’, כיום נחל עוז. לאחר השיחרור שימש בתפקיד מא”ז של נחל עוז והכשיר את רועי רוטנברג  ז”ל כמא”ז הבא אחריו. מנחל עוז הביא איתו לרמת יוחנן את איה, אשתו, ופה נולד אבי, בנם. לאחר לבטים רבים החליט להמשיך בלימודים. תחילה תוך כדי הוראה בבית החינוך. לאחר מכן יצא עם משפחתו לחיפה והמשיך ללמוד בטכניון ולהורות בבתי ספר תיכוניים ובטכניון עצמו. סיים עבודת מ.א מצטיינת במקוריותה והתכונן לקראת הדוקטורט. תפישתו והתעניינותו במתימטיקה לא נשארו במישור מדעי בלבד. המתמטיקה הייתה בעיניו אומנות, פילוסופיה, מבנה פנימי מושלם ומרהיב, המעורר התפעלות אותה ידע להעביר גם לתלמידיו.

יובל לא הסתפק בהוראת המתימטיקה בלבד אלא ראה את עיקר עבודתו כמחנך. תלמידיו מצאו בו את האדם אשר אפשר לפנות אליו גם בבעיותיהם הלימודיות וגם בבעיותיהם האישיות. חבר ורע היה להם, בעל לב חם, קשוב ופתוח ומלא הומור.

השתתף במלחמת ששת הימים כמפקד מחלקת ג’יפים של כוח סיור בגדוד שריון ונפל בקרבות בעמק דותן, ליד ג’נין.

קבל איתור מופת אחרי מותו על גילוי אומץ לב ודבקות במטרה.

 

קישורים:

נזכור את כולם – משרד הבטחון

גלעד – מ.א.זבולון

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    יובל לוי

    בן עדה ואברהם

    נולד ברמת יוחנן – ישראל

    ח’ בחשון תרצ”ג,  7.11.1932

    נשוי לאיה

    אבא לאבי

    נפל במלחמת ששת הימים

    כ”ח באייר תשכ”ז, 7.6.1967

    בן 35 במותו

  • מתוך אתר משרד הבטחון

    לוי, יובל

    בן אברהם ועדה. נולד ביום ח’ במרחשון תרצ”ג (7.11.1932) בעפולה. הוריו היו חברי רמת יוחנן בהיוולדו. בהיותו בן שבע נתייתם מאביו. למד וסיים את בית הספר היסודי שם ואת כיתות ההמשך בבית הספר המשותף לגוש זבולון. גויס לצה”ל ביולי 1951 ושירת במסגרת נח”ל. בזמן שירותו בנח”ל עבר קורסים של פיקוד והיה בין הראשונים שעלו להיאחזות נחלאים א’ – כיום: נחל עוז; זו היתה ההיאחזות הראשונה של נח”ל. שם שירת עד לשחרורו מצה”ל. לאחר השחרור בשנת 1953 שימש במשך תקופה מסוימת בתפקיד מא”ז של נח”ל עוז והכשיר את רועי רוטנברג ז”ל כמא”ז הבא אחריו. כאשר רועי התעתד לצאת לקורס קציני מילואים פנה אישית ליובל שחזר בינתיים לרמת יוחנן להחליפו למשך תקופת הקורס ולאחר פנייה רשמית של נחל עוז לרמת יוחנן חזר יובל בקיץ 1954 לשמש כמא”ז במקום עד שרועי סיים את הקורס. בחזרו לרמת יוחנן גבר בו הרצון שקינן בקרבו מתמיד להמשיך בלימודיו. בכוחות עצמו התגבר על מרבית בחינות הבגרות והתקבל בשנת 1957 לטכניון העברי בחיפה כסטודנט למדעים, במגמה להשתלם במיוחד במתמטיקה, מקצוע שמילדותו נטה לו, ובפיסיקה. במשך שנות הלימודים גברו בו הנטייה והרצון לעסוק בהוראה ובסיימו את הטכניון החל בהוראת המתמטיקה בבית הספר התיכון העירוני ג’; יובל נמנה בין ראשוני מוריו. בד בבד עם ההוראה החל יובל לעבוד על עבודת הגמר לקראת תארו השני (מגיסטר). יחד עם רצונו העז להקנות לתלמידיו ידיעות במתמטיקה ואף אהבה למקצוע ראה יובל חשיבות מרובה בהקנותו להם ערכים חברתיים ולאומיים –

    ובעיקר מתוך אלה שרווחו בתקופה שלפני המדינה; הוא שאף להקנות להם ערכים כלל אנושיים. עבודת ההוראה נעשתה, כמובן בכיתה, ואילו שאר העבודה, שיובל ראה כעבודת קודש, נעשתה על ידי יצירת קשרים אישיים עם התלמידים, ייזום פעולות אזרחיות, מחוץ לכתלי בית הספר, בעידוד ביקורים בביתו. עבודת המגיסטר שלו במתמטיקה זכתה להערכה מרובה ולאחר שקיבל את התואר השני החליט להמשיך לקראת התואר דוקטור. הטכניון אישר לו מילגה לצורך זה ובפברואר 1967 החל לעבוד באופן אינטנסיבי על הדוקטורט. אך עוד הוא מפתח את הנושא ומתחיל להתעמק בו נקרא להתייצב למלחמת ששת הימים – וביום השלישי לקרבותיה, הוא כ”ח באייר תשכ”ז (7.6.1967), נפל בקרב שנערך בעמק דותן. הניח אשה ובן. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ברמת יוחנן. לאחר נפלו ציין אותו לשבח מפקד חטיבתו על גילוי אומץ לב ודבקות במטרה. וזה תיאור המעשה: ביום הראשון לקרבות הוביל יובל צוות סיור ממונע על ג’יפים את הכוח שפרץ בגזרת יעבד תחת אש כבדה של מקלעים ומרגמות. תוך כדי פעולה נפגע נהג הג’יפ. אחרי שפונה החליף אותו יובל ומילא את תפקידיו השונים (ניווט, הכוונת הטנקים לעמדות אש וציון מטרות) – וכל זה תחת אש כבדה עד שנקלע למארב האויב; כך נפגע ונפל. בית הספר התיכון העירוני ג’ הוציא לאור חוברת לזכרו. ב”מעלות” רבעונם של מורי בתי הספר העל יסודיים הובאה כתבה עליו. בספר “בדרכם”, בהוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים לזכר חברי האיחוד שנפלו במערכה, הובאו דברים עליו ומשלו

    מתוך אתר ההנצחה של משרד הבטחון

  • מתוך אתר משרד הבטחון

    לוי, יובל

    בן אברהם ועדה. נולד ביום ח’ במרחשון תרצ”ג (7.11.1932) בעפולה. הוריו היו חברי רמת יוחנן בהיוולדו. בהיותו בן שבע נתייתם מאביו. למד וסיים את בית הספר היסודי שם ואת כיתות ההמשך בבית הספר המשותף לגוש זבולון. גויס לצה”ל ביולי 1951 ושירת במסגרת נח”ל. בזמן שירותו בנח”ל עבר קורסים של פיקוד והיה בין הראשונים שעלו להיאחזות נחלאים א’ – כיום: נחל עוז; זו היתה ההיאחזות הראשונה של נח”ל. שם שירת עד לשחרורו מצה”ל. לאחר השחרור בשנת 1953 שימש במשך תקופה מסוימת בתפקיד מא”ז של נח”ל עוז והכשיר את רועי רוטנברג ז”ל כמא”ז הבא אחריו. כאשר רועי התעתד לצאת לקורס קציני מילואים פנה אישית ליובל שחזר בינתיים לרמת יוחנן להחליפו למשך תקופת הקורס ולאחר פנייה רשמית של נחל עוז לרמת יוחנן חזר יובל בקיץ 1954 לשמש כמא”ז במקום עד שרועי סיים את הקורס. בחזרו לרמת יוחנן גבר בו הרצון שקינן בקרבו מתמיד להמשיך בלימודיו. בכוחות עצמו התגבר על מרבית בחינות הבגרות והתקבל בשנת 1957 לטכניון העברי בחיפה כסטודנט למדעים, במגמה להשתלם במיוחד במתמטיקה, מקצוע שמילדותו נטה לו, ובפיסיקה. במשך שנות הלימודים גברו בו הנטייה והרצון לעסוק בהוראה ובסיימו את הטכניון החל בהוראת המתמטיקה בבית הספר התיכון העירוני ג’; יובל נמנה בין ראשוני מוריו. בד בבד עם ההוראה החל יובל לעבוד על עבודת הגמר לקראת תארו השני (מגיסטר). יחד עם רצונו העז להקנות לתלמידיו ידיעות במתמטיקה ואף אהבה למקצוע ראה יובל חשיבות מרובה בהקנותו להם ערכים חברתיים ולאומיים –

    ובעיקר מתוך אלה שרווחו בתקופה שלפני המדינה; הוא שאף להקנות להם ערכים כלל אנושיים. עבודת ההוראה נעשתה, כמובן בכיתה, ואילו שאר העבודה, שיובל ראה כעבודת קודש, נעשתה על ידי יצירת קשרים אישיים עם התלמידים, ייזום פעולות אזרחיות, מחוץ לכתלי בית הספר, בעידוד ביקורים בביתו. עבודת המגיסטר שלו במתמטיקה זכתה להערכה מרובה ולאחר שקיבל את התואר השני החליט להמשיך לקראת התואר דוקטור. הטכניון אישר לו מילגה לצורך זה ובפברואר 1967 החל לעבוד באופן אינטנסיבי על הדוקטורט. אך עוד הוא מפתח את הנושא ומתחיל להתעמק בו נקרא להתייצב למלחמת ששת הימים – וביום השלישי לקרבותיה, הוא כ”ח באייר תשכ”ז (7.6.1967), נפל בקרב שנערך בעמק דותן. הניח אשה ובן. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ברמת יוחנן. לאחר נפלו ציין אותו לשבח מפקד חטיבתו על גילוי אומץ לב ודבקות במטרה. וזה תיאור המעשה: ביום הראשון לקרבות הוביל יובל צוות סיור ממונע על ג’יפים את הכוח שפרץ בגזרת יעבד תחת אש כבדה של מקלעים ומרגמות. תוך כדי פעולה נפגע נהג הג’יפ. אחרי שפונה החליף אותו יובל ומילא את תפקידיו השונים (ניווט, הכוונת הטנקים לעמדות אש וציון מטרות) – וכל זה תחת אש כבדה עד שנקלע למארב האויב; כך נפגע ונפל. בית הספר התיכון העירוני ג’ הוציא לאור חוברת לזכרו. ב”מעלות” רבעונם של מורי בתי הספר העל יסודיים הובאה כתבה עליו. בספר “בדרכם”, בהוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים לזכר חברי האיחוד שנפלו במערכה, הובאו דברים עליו ומשלו

    מתוך אתר ההנצחה של משרד הבטחון

  • מתוך מכתבים לרוביק 5/1967

    יובל נולד בח’ חשון. הגשם הראשון ירד, באותו יום, והרווה את האדמה.

    לקראת הזריעה בשדות, הייתה לי התקווה וסמל לצמיחה, פריחה וברכה.

    יובל נפל בכ”ח באייר, “יום ירושלים”, יום של הוד ומורא. לפנות ערב בקעו הקולות מהרדיו: “הכותל בידינו”. אחר כך הייתה השירה “ירושלים של זהב”. עמדתי דום לבד בחדר ומעיני זלגו דמעות, לא ידעתי כי באותו בוקר, בעלות השמש, נפל יובל ממארב בשדה קמה בעמק דותן.

    אחר כך באו ימים של שמי עופרת וערפל כבד, וכך עשרים שנה. עשרים חורפים, אביבים וסתיו.

    (“ברמה” 750, א’ בסיון תשמ”ז, 29.5.87).

     

    12.6.67

    רובלה חמודי

    כרגע הנני בחיפה. אתמול אחרי כל הניצחונות המזהירים התחיל העם ללקק את פצעיו… הייתי כ”כ מתוחה, ממש לא מצאתי מקום, השמים מעל היו כמו שמי עופרת והחלטתי להקדים את חופש שבועות ולנסוע קודם. אחרי הכול, עד עתה, החזקתי מעמד ולא עזבתי את הילדים.

    אני מתארת לעצמי שאתה שומע ורואה כמו כולם מה הולך. כל ההתרגשות עם הכותל המערבי, השיר של נעמי שמר: “ירושלים של זהב”, מערת המכפלה, קבר רחל והניצחונות בסוריה. כעת יכולים כל ישובי הספר שלנו בגליל לנשום ולצאת מהמקלטים. מיובל עדיין לא קבלנו הודעה, ברוך השם. זה סימן לטוב, כי מאתמול כבר יודעים רבים את השבר והאסון שפקד כל אחד. יש לנו כ-600 הרוגים זיכרונם לברכה, וכאלפיים פצועים, לא כולם קשה, נקווה שיוכלו להשתקם…

    אנו מקוים כי יובל נמצא בסוריה, שם, גבוה על הרכס ולכן לא קל שיגיעו ממנו ידיעות. אתה בוודאי שומע גם את רוסיה וכל יתר הנבזים, ממש מרתיח את הדם לשמוע אותם. עבר שבוע של קרבות, נפלו קרבנות רבים, אבל כולם אומרים שניצחון מזהיר כזה עוד לא היה בהיסטוריה.

    נקוה לטוב ולטוב ולמעט שקט.

     

     

    חג שבועות, 14.6.67

    רוב’לה חמודי.

    היום יום ההולדת שלך. מיובל לא ידענו עד היום שום דבר. קיווינו שאם לא הודיעו לנו על הנפטרים, אז ניוושע. אבל הלב לא היה רגוע. והנה היום, רובלה, לפני שעה, נודע לנו. יובל כבר איננו זה כמה ימים.

     

     

     

  • נירה פרוכטר על יובל 2007

    יובל  של  כולנו !

    האם נפרדנו ? איך יכולנו  ? דרכינונפרדו אבל אתה נשארת ,לא עזבת ,

    לא נעלמת ובוודאי לא נשכחת ….

    בקרוב נחגוג את יום ההולדת שבעים וחמש שלנו . אתה לא השתנת .

    אני רואה אותך כל- כך ברור ,כן זה יובל של כולנו – מוכשר,מיוחד ושונה.

    מלא רגשות –תמיד אהבנו .

    גרנו בחדר אחד ואמא עדה שרה  לנו  שירי לילה טוב .

    ושוב גרנו בחדר  אחד עם יורם ויהודיתאתה ואני. שחקת שח עם יהודית

    ואנחנו יורם ואני רצינו לכבות את האור, ענית לנו “אני מיד מנצח ואז תכבו

    את האור .

    כן ניצחת הרבה ונפלת בפגיעה אחת ….

    הבטחתי לאמא שלך שתמיד אבקר אותך במשק.

    מקיימת את הבטחתי ובכל ביקור בבית הקברות אני משקה מסתכלת ושואלת

    למה ? מדוע ?עד  מתי ?   והשקט עונה בשתיקה …

    שוב נתראה בקיץ זה אחרי  ארבעים  שנות געגועים ,תפילה ותחינה  …

    שתהיה זו המלחמה האחרונה .

                             תמיד זוכרתבאהבה  נירה

     

  • יובל לוי- אלישע שלם

    אלישע שלם מספר על יובל לוי

    ביום הולדת השמונים ליובל שנערך עם בני משפחתו וחברים. 10.2012

    רוביק אומר כי לספר את האמת בזמננו זוהי מגבלה גדולה מאוד, כי האמת היא הרבה פחות מאשר הסיפור, והרבה פחות מכושר ההמצאה. לכן רוצה אני להתרכז יותר ביובל באותה התקופה, ופחות על סיפורי ר”י מאותה עת שהיתה בעצם תקופת נערותנו. ולכן אספר במילים מספר על יובל הנער. דרכינו נפרדו כשהלכנו לצבא  ובטוח נשמע גם הלאה שנשארו אותן תכונות אצל יובל הבוגר. חיי הילדים בקבוץ באותה עת היו חיי ילדי בר. “ילדי בר”, אומר שהמציאות שלנו מאז שקמנו בבית הילדים ועד שהלכנו לישון באותו בית ילדים היו במידה רבה עצמאיים, והיינו תלויים במידה רבה אחד בשני.

    מבחינת הסתכלותי, יובל היה שונה, ראשית לכל, היה בעל מחשבה מאוד מקורית. אני מודה שאני כילד לא תמיד הבנתי את צורת מחשבתו, אבל יובל דבק בה מאוד וכמבוגר נוכחתי לדעת שפעמים רבות הוא היה הצודק ואנחנו טעינו. יובל דבק בדעותיו ולכן חייו לא היו קלים בקרב הילדים. היינו ילדים בעלי רוח מצ’ואיסטית ויובל היה שונה. ואולי מצא שפה משותפת יותר עם הבנות. נושאי ההתענינות שלו היו יותר אינטלקטואליים. שיחק הרבה משחק שח, משחקי בית ומשחקי חברה.  לא תמיד ידע לקרוא את הסיטואציה החברתית, דבר שבין ילדים היה מאוד חשוב. הוא הלך בדרכו וככזה שילם לא פעם מחירים יקרים.

    עם התקרב מלחמת השחרור, סבבו כל עניננו סביב מחנה הפלמ”ח שהיה במשק ושימש מוקד עליה לרגל של הילדים. שהינו שם ארוכות, שומעים את הסיפורים, וכנערים היינו מתכננים לברוח ולהצטרף לפלמ”ח. ביובל היתה תמימות רבה מאוד. הוא היה איש מפותח אבל תמים ולהזכיר את הנושא ואת התקופה אספר איזה סיפור:

    מסביב לבתי הזקוק היו כדורים פורחים קשורים לכבלי פלדה- אולי להרתיע מטוסי אויב מלהתקרב לבתי הזקוק. והנה יום אחד, כדור כזה ניתק עלה לגובה וכדרכם של כדורים הוא גם התפקע ברגע שהגיע לגובה מסויים והתחיל לאט לאט לרדת. אנחנו ישובים בבית הספר ומסתכלים לא אל המורה אלא אל החלון, והנה כדור פורח ענק מתקרב לכיוון הקבוץ. כמובן שלא לקח זמן רב וכל הילדים יצאו בריצה מכל בית הספר והתחילו לעקוב אחר הכדור  שמתחיל לעוף לכיוון היער ולאטו מתדרדר לכיוון דרום. והילדים רצים בין העצים ומצדו השני של היער שני כפרים ערביים סאסא וכסאייר, מהם רצים הילדים הערביים ונפגשנו באמצע הדרך אנחנו מושכים לצד שלנו והם לצד שלהם ויובל צועק את ה”היי-הופ”. עד שמגיע שומר השדות שלנו מגרש את הילדים הערביים ואנחנו מגיעים לרמת יוחנן עם הכדור הפורח, וכמו אסקימוסים שצדים לויתן, אנחנו מתחילים לחתוך ולחלק אותו, פלמחניקים לקחו את המעטפת כדי לבנות לאוהלים שלהם מרפסות, אנחנו בתור ילדים לקחנו את האבזמים והגומיות ועשינו מטמון כי הרי עוד מעט יבואו האנגלים ויהיה אוי ואבוי. הילדים הגדולים שלא היו שותפים החליטו לעבוד עלינו ואמרו כי מחר בערב יגיע חיפוש של האנגלים וכל הילדים צריכים להביא את כל מה שלקחו לחדר האוכל של חברת ילדים. אנחנו שמרנו על קור רוח, יובל הלך אל המטמון והביא את כל התפסים והגומיות לחדר האוכל. כמובן שהילדים הגדולים לקחו את זהו – וזהו סיפור אחד.

    בהתקרב מלחמת השחרור, חודש אפריל, הגיעה הידיעה שגדוד של דרוזים הגיע לשפרעם (הסיפור בטח ידוע ולא אחזור על סיפורי ההסטוריה) ואמרו שלילדים אסור לצאת מהחצר. עבדו אז בתוך החצר, והתחילה ההתקפה שנמשכה מספר ימים. את הילדים הקטנים פינו למוסד “אהבה” בקריות, הילדים היותר גדולים מאיתנו שמשו קשרים בין העמדות. להזכירכם –  לא היו טלפונים ובני ה- 15-16 היו רצים עם פתקאות בין העמדות ומעבירים את הידיעות. אנחנו שהיינו קטנים יותר, ישבנו במקלטים וחיכינו לראות איך יפול דבר וזה מה שאני זוכר, וזה מה שנשאר בזיכרון כולם.

    אחת הבעיות היתה קטיף השסק. היה קצת שסק בחצר שהילדים קטפו בטרם הבשיל והיות והילדים  היו ב”אהבה” יובל ואני יצאנו לקטוף שסק מהמקלט, ופה בחלקו הצפוני של המשק, טיפסנו על העץ ואנו שומעים יריות מהצפון. התחילה ריצה של חברים. זו היתה התקפת הנגד הראשונה שלא צלחה ונגמרה בנסיגה של מחלקה שלנו, נהרג שם זוריק דיין. – ואנו היינו עדים. לאחר שלושה ימים התגברו על אותו גדוד ונכבשו שני כפרים מסביב.

    וזהו מסיפורי מלחמת השחרור.