יוחנן קרוא

11/11/1942 - 17/05/2020

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' כסלו התש"ג

תאריך פטירה: כ"ג אייר התש"פ

שם האב: משה

שם האם: אסתר (אסתרקה)

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אילנה, ציביה

אחים ואחיות: עמוס

בנים ובנות: אדם

נכדים ונכדות: גבריאל, יובל, נגה, עמית

נוכחות מתמדת שהלכה ונמוגה – פרידה מיוחנן קרוא ז”ל / נורית פיינשטיין

“בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם/ הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם”, אנו נאספים בציבור, לראשונה זה למעלה מחודשיים. ודאי לא כך תכננו להיפגש מחדש… ועם כל זאת, יש איזו הקלה בידיעה שאם כבר נגזר עלינו להיפרד שוב מחבר, לפחות ניתן לעשות זאת שוב כקהילה, ולא תחת מגבלות הריחוק החברתי שהושתו עלינו עד לפני ימים ספורים. לא איש הזקוק לקהל היה יוחנן, אך היה איש הזקוק לקהילתו, לשייכות למקום הזה ולאנשיו, שייכות שניתנה לו בירושה מהוריו עם בואו לעולם ובאורה חי את חייו מראשיתם ועד תומם.

בנסיבות הולדתו של יוחנן השתקף סיפורו של המקום הזה: אבא משה היה מראשוני קבוצת הצפון מניחת היסוד לרמת יוחנן, אמא אסתרקה היתה חניכת חברת הילדים בבית אלפא, ובנם המשותף הראשון, שנולד כשנתיים אחרי הפילוג וחילופי האוכלוסין בין שני הקיבוצים, היה “בן כלאיים”, פרי בטן ראשון של מיזוג שתי הקבוצות לקהילה אחת.

בשמו של יוחנן הונצח פרק אחר בקורות משפחתו ובתולדות הקיבוץ, פרק טראגי שקדם להולדתו. נטע, אחותו הבכורה, מנישואיו הראשונים של משה, נתנה לאחיה את שמו, זכר לאמה, חנה, שלא עמדה בתלאות החיים בשנים הראשונות להתיישבות ברמה.

בילדותו ונעוריו של יוחנן השתקפו רוח התקופה ואתגריה: החינוך המשותף, פינוי הילדים במלחמת השחרור, ההשתלבות בעבודה מגיל צעיר וההתגייסות למשימות הלאומיות שעמדו ברומה של המדינה הצעירה. אך מעל הכל היתה זו מגפת הפוליו שהכתה בישראל בשנות ה-50 ולא פסחה על יוחנן, שהותירה בגופו את אותותיה והכתיבה את מהלך חייו מאז ואילך, את הכיוונים בהם התפתח, את מקומות העבודה בהם עבד ואת התפקידים בהם נשא.

יוחנן היה “הילד הכי קטן בכתה, הכי קטן בשיעור והכי קטן בהפסקה”. הוא היה הצעיר בבני קבוצתו והצנום ביותר בגופו ומלחמת ההישרדות בחבורה שמנתה לא מעט בנים חסונים וכריזמטיים לא תמיד היתה לו פשוטה. אך מאז ומעולם עמדו לו התבונה, הסקרנות האינטלקטואלית, כישורי השיח, רוחב האופקים וחוש ההומור. הם שהיו בעזרו ברכישת מקומו בקרב הבריות והם שהביאו אנשים רבים לחפש את קרבתו.

בתום לימודיו בבית החינוך ב”גוש זבולון” התגייס יוחנן לצבא ושירת במודיעין וב-1966 יצא לשנת שירות שלישית בגרופית עם התאזרחותה של היאחזות הנח”ל והפיכתה לקיבוץ.

יוחנן היה מראשוני העובדים בפלר”ם, שותף לצעדיו הראשונים ולהקמת מחלקת הכספים בו. ב-1968 יצא ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, דבר שטרם היה מקובל אז. במקביל עבד באיחוד הקבוצות והקיבוצים. לימים השלים גם תואר שני באוניברסיטת חיפה.

בעת שהיה מנהל האולפן לעברית בקיבוץ, הכיר יוחנן את צביה, עולה חדשה מארה”ב, ב-1973 נישאו וב-1975 נולד אדם, בנו יחידו. זמן קצר אחר כך, נפטר אביו, משה, ממחלה. יוחנן נפרד ממנו אז בדרכו השירית וכתב:

“…וכמו בשעות הסתו, נטשו עליו ברוח

וטעמם המר טבול בכאבי

רק מבטך עוד ילווני כה סלוח

אותו לעד אחסר, לעד אחסר, אבי”.

נישואיהם של יוחנן וצביה לא האריכו ימים ומשנתפרקה החבילה מצא עצמו יוחנן מטופל בפעוט ומשמש לו אב ואם. מאז, במשך שנים, היו יוחנן ואדם תא משפחתי של שניים ולצדם תמיד-תמיד סבתא אסתרקה המסורה.

כל זאת עד אשר הכיר יוחנן בראשית שנות ה-90 את אילנה וזכה בכל מה שייחל לו משך שנים רבות: זוגיות מיטיבה, מפרגנת, תומכת, מחויכת. זמן קצר קודם לנישואיהם הלכה אסתרקה לעולמה בחטף, כשהיא יודעת שבנה מצא סוף סוף את אושרו. יוחנן ואילנה איחדו את שתי משפחותיהם לאחת ובנו בית משותף בקיבוץ לאדם, לעדי ולרות ולימים גם לנכדים: עמית, נגה ויובל של עדי, גבריאל של אדם וכן לניר וגיל של טל ואמיר. מסירותם להם היתה מוחלטת ואין מקום שהיה רחוק מדי, לא תל-אביב, לא רעות ואפילו לא אוסטרליה.

מכל המקומות בעולם בהם הרבו לטייל היתה זו לונדון ששבתה את לבו של יוחנן. הוא חזר אליה שוב ושוב והיא דווקא כן חיכתה לו ואיתה המוזיאונים, הגלריות והשווקים האהובים עליו. לתקופה אפילו עבד בה וחי על קו אנגליה-ישראל, והוא כבר בגיל גימלאות.

יוחנן נשא כל חייו הבוגרים תפקידים בשירות המשק או כנציגו. תרומתו היתה על פי רוב בתחומי כלכלה וחברה, ואלו הלא כרוכות זו בזו. הוא היה גזבר הקיבוץ, הממונה על קופת הבית ומנהל הכספים בפלר”ם, כיהן כסדרן עבודה ומרכז עבודה ועבד במחסן הכללי, היה חבר מזכירות וחבר בועדות ובצוותים רבים ושונים אליהם גויס שוב ושוב מתוך החשבת תבונתו ושיקול דעתו: ועדת השתלמות, ועדת פנסיה, ועדת ביקורת, ועדת פרט, קרן יוצרים, קרן בנים והרשימה עוד ארוכה. הוא יצא לעבודת חוץ במפעלים האזוריים “מילואות” והיה נציג הקיבוץ בהנהלת משקי מפרץ ובהנהלת ביה”ס הגושי. כבני דורו, שראו במעשי אבותיהם המייסדים סימן לבנים, ראה גם יוחנן כל ימיו במקום הזה את ביתו, גם בתקופות בהן חי מחוץ לקיבוץ, הזדהה עמו עמוקות והיה מחויב לקידומו ופיתוחו.

האמנות, הכתובה והפלסטית, היתה ליוחנן עולם ומלואו, הן כאומן יוצר והן כשוחר תרבות, ידען ואספן. הוא חטא בכתיבת שירים והושפע מנורמות הכתיבה של אלתרמן, השקולות והחרוזות באופן מושלם. אלתרמן היה המשורר הנערץ עליו אך הוא ידע על פה משיריהם של משוררים עבריים רבים. הוא בורך בכשרון ציור ועסק בכך תקופה מסוימת, הרבה לאסוף אמנות ופרטי יודאיקה, אותם ליקט במומחיות ובאנינות טעם בשווקים בארץ ובעולם, בגלריות ובמכירות פומביות, לכדי אוסף עשיר ומרהיב עין המקשט את ביתו.

מגיל צעיר מאוד ובמשך עשרות שנים התמודד יוחנן עם מחלתו, אך לא נתן לה להצר את צעדיו. משהחמירה בשנים האחרונות והוא כבר בעשור השמיני לחייו, התעקש, גם במחיר נפילות חוזרות, להמשיך ולהגיע מדי יום במו רגליו למפגשי הפרלמנט באבוקדו ולהביא משם פרי לחבריו שבשולחן חדר האוכל, עד שלא יכול עוד. נחמץ הלב לראותו מאבד יכולות, נזקק יותר ויותר לעזרה, אך מעוררת השראה היתה המעטפת התומכת והאופטימית שהעניקה לו ברגישות אילנה הבלתי נלאית.

ועכשיו תם ועצוב כל-כך.

בסיום דברי אני מבקשת, שלא כמנהגי, לחרוג מן הממלכתיות ולומר כמה מלים אישיות, שכותרתן: “משפחה כן בוחרים”.

יוחנן, למי שלא יודע, היה דוֹד שלי, לא מכוחה של קרבת דם אלא מכוחה של בחירה, הודות לחברות האמיצה עם הורי שעשתה אותו בן בית בביתנו. מיום שעמדתי על דעתי ולמדתי לדבר הוא “אילף” אותי לקרוא לו “דוד” ומילא את התפקיד הזה בנאמנות ובנוכחות מתמדת בחיי, אינטנסיבית יותר משל דוֹדַי האמתיים, הרחוקים גאוגרפית. בשנות ילדותי היו הוא ואדם חלק בלתי נפרד ממשפחתנו, שותפים לארוחות הערב (הספציאליטה שלו, אגב, היה מרק ירקות), לערבי חג ולמסיבות יום הולדת, לשמחות ולעתים של צער או קושי. ביתו תמיד היה פתוח בפני ילדי המשפחה ובעיקר מגירת הממתקים שהיתה כמעיין המתגבר המזין את עצמו בשוקולדים, שכמוה לא היתה לנו אצל אמנו החינוכית.

ככל שגדלתי הפכה הקירבה המשפחתית לקירבה אינטלקטואלית, מצאתי לי בַדו­ד בן-שיח להחלפת דעות ורעיונות, לליבון שאלות ותפיסות עולם, שותף להתפעמות מיצירות אומנות, לדקלום של פרקי שירה עברית ולאלתרמניה שלקינו בה שנינו. נושאי המחקר שלי, בתחומי התרבות היהודית והישראלית, היו קרובים ללבו ונשזרו עם סיפוריו וזכרונותיו לכדי שיחות ממושכות.

כשהחלה ההידרדרות במצבו הוא דיבר בפתיחות על בגידת הגוף, על החיפוש אחר פתרונות חדשניים. שמחתי כשהיה נאות להצעותי לעזרה, בעיקר בחדר האוכל, ועוד יותר כשלא התבייש לבקשה בעצמו. כשהדיבור נאלם והמחשבה קהתה, היתה זו בשבילי חוויה הדומה לזו שחוויתי בשנות קמילתו האיטית של סבא בן-ציון ע”ה. שניהם היו לי בני שיח ומשניהם ניסיתי לחלץ בימי שהותם הממושכת ב”חמדת אבות”, עוד מילה, עוד שביב של חיוך, ומאמצי אכן נשאו פרי, עד שכבר לא… תחושה קשה שהם הולכים ונמוגים מחיי, שבהם היו שניהם נוכחים מאוד.

יוחנן, כשבאתי להיפרד ממך ביום חמישי בלילה, קראתי לך ואתה פקחת לכבודי עיניים ועקבת במבטך אחר תנועותי, כפי שליווית את מעשי כל חיי. שאלתי אותך בקול אם אתה רוצה כבר לנוח ואמרתי לך שמותר לך, שאתה משוחרר. בלב הוספתי תודה, תודה על חסד הבחירה בי ובנו להיות לך משפחה. נוח, דוֹד יקר, בשלום על משכבך, תחסר לי מאוד מאוד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    יוחנן קרוא ז”ל

    בן אסתר (אסתרקה) ומשה

    נולד:  ב’ בכסלו תש”ג  11.11.1942

    ברמת יוחנן, ישראל

    נשוי לצביה (סיליה)

    אבא לאדם

    נשוי בשנית לאילנה (צחר)

    אב ‘מאמץ אל לבו’ לעדי ורות (אבולעפיה)

    סבא גאה לגבריאל, לעמית, נוגה ויובל

    נפטר: כ”ג באייר תש”פ  17.5.2020

    בן 77 במותו

    יהי זכרו ברוך

  • סופו של המסע – אילנה

    סופו של המסע – אילנה

    חיים עם מחלה הוא תהליך ארוך ואכזרי. מעין טרגדיה יוונית כשאת מקום המקהלה תופסים הרופאים, האינטרנט, עיני החברים…

    טקסט הודי עתיק אומר שהתקווה היא עוגן ההצלה. ככל שהתגברה המחלה, הֶרֶס התקווה התעצם והביא עמו יגון המשול כמעט למוות עצמו.

    ואני התגעגעתי אליך עוד טרם לכתך ממני.

    והבטחתי  שאהיה אתך עד סופו של המסע.

    הגענו לשלב שכל פעולה הכי פשוטה – דרשה מאמץ ותכנון. אנו לא ויתרנו.

    אך העתיד  שלנו  –  קרס.

    גם כאשר גברה המחלה ידעת להצחיק אותי ולהפתיע בחשיבה מקורית ואחרת.. ההומור  המשותף, לפעמים הומור שחור, עזר לנו להתמודד עם רגעים עצובים, קשים ובעיקר מביכים.

    כשנישאנו- כבר לא היינו ילדים. הצהרנו שכל אחד זקוק למרחב אישי, לחופש, לעצמאות ובו ברגע הפכנו לתאומי סיאם, דומים וכל כך שונים. לא במקרה קראו לנו שנים רבות  בקבוץ “זוג צעיר” .

    אהבת  אומנות. אהבתי את טעמך, את כישרונך, את הידע העצום שלך באומנות ביודיאקה. אהבנו לנסוע לחו”ל, שנינו לבד, כשבדרכים התנגנו להם שירי מולדת או מוזיקה מקומית. ביקרנו באין ספור שווקים, גלריות, מוזיאונים ותערוכות בארץ ובעולם. אהבנו להכיר  ציירים, לפגוש אותם באטלייה שלהם ולשוחח אתם ארוכות.  אהבנו לחפש ולקנות עתיקות אהבנו להכיר  אנשים חדשים ונוצרו לנו חברויות נפלאות. אהבנו לארח ולהתארח וביתנו המה מאנשים.

     

    אהבנו לעשות דברים יחד: לנסוע לנכדים, לקרוא שירים, לראות מופעי מחול ואופרות, ולשבת בבתי קפה ומסעדות. אהבנו לראות סרטים והצגות  ואחר כך לשבת ולנתח אותם לעומק. אהבנו  ללמוד. אהבתי את כתיבתך, את שיריך. לפעמים כתבנו יחד: אתה בדרכך האלתרמנית הייחודית ואני מעירה, משתלבת.

     

    אהבנו…  אהבנו לאהוב זה את זו ועכשיו כפי שכתבה דליה רביקוביץ, “הוא אינו יכול לדבר לי מילת אהבה אחת”.

     

    במשך השנים קראתי אין ספור ספרים – אך שכחתי. אתה עם  זיכרונך הפנומנאלי ידעת הכל והיית הזיכרון שלי לכל עניין. – אך גם זה אבד אט אט…

    תמיד ידענו שהמחלה בפתח. אך צחקנו לה בכל פה.  הזהרנו במשך  השנים  – “יוחנן הורג רופאים והוא זה ששורד ”

    ואז בהתגנבות החלה ההתדרדרות  ואתה הלכת ונשמטת לי.

    הזמן והבריאות שדלפו בטפטופים לא מורגשים, החלו לאזול בלגימות גדולות. ההמתנה בין תור לבדיקה גזלה זמן יקר. רצינו לגרום לזמן לעצור.

    ציטטתי את סבי, כמו בתפילה, “שרק לא יהיה יותר גרוע”. אך המפלס בִּשְעון החול הלך וירד. חווינו יחד ולחוד אובדן ועוד אובדן. אתה נלחמת בדרכך: בהכחשה, בעקשנות, ואני ניסיתי לתווך בינך והסביבה. להסתיר לשמור עליך ובעיקר לנסות להציל.

    והכאב השתקף זה בזה הכפיל את עצמו ושילש . שנים של שיגרה טובה, של חברות חמה מפרגנת  – הסתיימו בבת אחת.

    וכפי שכתבה זלדה:  ואתה – הסתרת את נפשך ממני, ולא היה בי עוד קול הנהר המלא- העולה על גדותיו.

    יש כל מיני סוגי מוות: מוות הירואי, מות גבורה, ויש מוות עצוב בסופה של מחלה. מוות שנוגס ביש בערמומיות, לעיתים בהפתעה . למוות הזה הייתה תוכנית סדורה. “אשרי אדם שסופו יפה מתחילתו”, כתב עגנון, יוחנן לא זכה .

    אך זכינו שיש מקום שנקרא חמדת אבות. תודה לד”ר גורני ולצוות כולו שטיפל במקצועיות, באהבה,  בנתינה מכבדת  אין סופית – על  שהפך למשפחה.

    וזכינו, כי במשך שנים היינו עטופים במעגלים של שכנים. ידידים חברים ומשפחה. אתם – החזרתם לנו אהבה, דאגה ועזרה לאורך כל  הדרך . ועל כך תודה.

     

  • חיבוק אחרון לפרידה – טל

    יוח היקר,

    מכתב הוא תקשורת חד צדדית. צד אחד “שופך” על הנייר את הגיגיו ומדמיין מה הצד השני היה אומר לו. זה מה שאני עושה עכשיו, כותבת לך וחושבת מה היית אומר על כל משפט…

    האמת, שמזה זמן מה שהתקשורת ביננו דמתה יותר ויותר למכתבים. אנחנו דיברנו אליך, משפטים, שאלות, סיפורים ואתה דיברת דרך העיניים ובפעם האחרונה שניגנתי לכם פה, בחמדת אבות, עשית תנועה של מחיאות כפיים. ככה, בתנועה קטנה ידעת לומר עולם ומלואו.

    אבל אני זוכרת אותך אחר:

    אני זוכרת אותך – איש השיחה הנהדר. אדם שתמיד יש לו מחשבה מיוחדת, יש לו צורת ראיה מעניינת על כל נושא. המחשבה תמיד היתה לוגית וסדורה ואפשר היה לדון בכל דבר – מפוליטיקה ועד מיסטיקה. הכל. ‘שיחה עם יוח’ תמיד היתה משולה למשחק בכדור – מה דעתך על זה וזה? הייתי זורקת את הכדור אליך, ותמיד היתה תשובה והכדור היה נזרק חזרה אלי ואז היה נפתח משחק מסירות ורבלי…

    אני זוכרת אותך – האיש עם הידע הבלתי נלאה בנושא ציור, ציירים בכלל וציירים ארץ-ישראליים בפרט. היית רואה ציור ויכולת לספר על חיי הצייר, על טכניקת הציור ואיכות הציור וגם מה שוויו של הציור. כל מה שרציתי לדעת ולא ידעתי אפילו לשאול.

    אני זוכרת אותך – בעל הידע האינסופי בעתיקות בכלל וביודאיקה בפרט: כל חפץ שראית, שמצא את דרכו אל ידיך, ידעת לשייך אותו למקום בו הוא נוצר, לתזמן את טווח השנים בהן הוא, אותו חפץ, נולד ולספר לְמה הוא שימש ואיך השתמשו בו, וכמובן, מה תג המחיר של אותו החפץ. עמך ועם אילנוש למדתי לאהוב עתיקות ולעצור ליד כל חנות כזו בחו”ל, רק כדי לראות ואולי גם לצלם ולשלוח לכם. “יוח, מה דעתך על המצולם בתמונה?”

    ואם אמרתי ידע – במשך שנים הייתי מגיעה אליכם כשעבדתי בפרויקטים באזור חיפה והיינו יושבים ביחד – אתה, אילנוש ואני, לפתור תשבץ. ביחד, אמרתי? אני הייתי מקריאה את ההגדרה ועוד לפני שהספקתי לנשום אחרי המשפט – כבר היית זורק את התשובה כלאחר יד. “יוח, חכה רגע, תן גם לנו, בני התמותה, רגע לחשוב, לחפש את התשובה…”, הייתי אומרת לך. “תעשה טובה, תספור עד 10 לפני שאתה אומר את התשובה, תן סיכוי…” 😊 אבל, הייתי רואה אותך מחייך, מכווץ את שפתיך בצורה הכל-כך אופיינית לך ולוחש לאוויר ‘לא’ ועיניך צוחקות. את התשובה להגדרה הבאה כבר אמרת עוד לפני שסיימתי את ההגדרה הבאה…

    אני זוכרת אותך – איש הכספים, בעל המחשבה החדה על כדאיות השקעות, יכולת ניתוח כלכלי נהדרת וחזון. כשדיברנו על רעות, בשנת 1990, כשמימין ומשמאל היו רק גבעות טרשים, באת לראות את המקום ואמרת – אל תתלבטו. זו החלטה נכונה. כמה צדקת!

    אני זוכרת אותך – איש מדהים של משפחה ואהבה. התחתנתם, אילנושי ואתה, 11 ימים לפנינו בחתונה מקסימה פה בקיבוץ. “יד קטנה לי פרשה את הרשת” היה השיר האהוב על שניכם ושיר החתונה. ‘יוח ואילנוש’, ‘אילנוש ויוח’, הייתם שניים שהם אחד, חברים בלב ובנפש, מטיילים ביחד, חושבים ביחד, קונים ביחד, עושים כל דבר ביחד, והכי הכי הכי – הורים ביחד לעדי, לאדם ולרות וגם לנו – לאמיר ולי, ואחר-כך, הפכתם להיות סבים ביחד – קודם לניר ולגיל ואז באותו חיבוק גדול ענק ואוהב שלכם, שאין שני כמותו – לעמית, לנֹגי, ליובל ולגבריאל.

    יוח, בסוף השבוע האחרון, הבנו שהמסע המשותף שלנו עומד לשנות את פניו. אתה עוד נלחמת בשארית כוחותיך על כל נשימה וכנגד כל כאב, כמו שעשית כל החיים והתרסת כנגד כל מגבלה או מכשול שהערימה עליך מחלת הפרקינסון ואנחנו קיבלנו טלפון לבוא להפרד. אבל אני, מרשה לעצמי, לעשות זאת פרידה בגוף בלבד. יש לי כל כך הרבה זכרונות נהדרים וטובים ממך – ואת כולם אני שומרת אצלי, בחיוך, לימים בהם הדמעה נקווית בעין, המחנק קצת עולה בגרון והנשימה קצת קשה.

    יוח, איזו עצה היית נותן לי עכשיו? מה היית אומר?

    אני חושבת שהיית אומר שממשיכים לחיות. לא מפסיקים לחייך ולא מפסיקים לזכור. לא מפסיקים לשיר גם אם לפעמים קצת בוכים. מותר לבכות. אבל אז, זוקפים את הגב ומתחילים ללכת – או לשוט.

    האמת? ביני ובינך? זו החרטה היחידה שלי – וכנראה גם שלך, שלא יצאת אף פעם לשוט איתנו. אז נסכם על הגלגול הבא, בסדר? 😉

    יוח, אני כבר הרבה זמן מתגעגעת ועכשיו ביתר שאת. אני מקווה שיש משהו מעבר לעולם הזה ושם אתה לא סובל ויכול לחייך. אני מקווה שלא פגענו בך, אני וכל מי שאוהב אותך, ואם עשינו דבר מה – מבקשת בשמי ובשם כולנו סליחה ומקווה שאתה סולח.

    והכי הכי – אני מקווה שאתה מרגיש את החיבוק הגדול ממני, מאמיר, מניר, מגיל ומכל האוהבים אותך, חיבוק אחרון לפרידה, איש יקר ואהוב.

    טל.

     

  • פרידה מג’נטלמן – אביטל רייזנר

    פרידה מג’נטלמן – אביטל רייזנר

    אני רואה את יוחנן בעיני רוחי והוא משורטט בקווים עדינים. מעין מניפה שבתקופות מסוימות נסגרת ובאחרות נפתחת לרווחה לעולם. לא פעם שאלתי את עצמי האם לא היה יוחנן אמור להיוולד למשל באנגליה, שבה היה מאוהב, והג’נטלמניות של אדון במטרייה כה התאימה לו ?

    האם נולד בדור הנכון?  מי חלם בדור שלנו לטייל בעולם? הרי היינו הדור השני, הדור  שרק עשה מה שציפו ממנו, דור ה”ילדים בסדר גמור”. דור של ” מה יגידו?”. והנה  יוחנן ,שלא כמו כולנו, נטל תרמיל ומקל ויצא לאחר הצבא לחוות  את אירופה שהיתה אז העולם הגדול:  איש צעיר, מנומס, מראהו  בהיר ורזה, התנהלותו  אנטי תיזה לצבר המחוספס. בקי בהילכות העולם, משתמש כראוי בסכין ומזלג, מחייך ומקדים שלום. נדמה שמעולם אחר.

    עבדנו יחד באולפן. ראיתיו  מתאהב ומתחתן המניפה שלו נפתחה. כשנולד אדם לא היה מאושר ממנו. האור בעיניו בהק.  הוא  נסגר כשנישואיו עלו על שרטון.

    בכל השנים עד שבנה את היחד עם אילנה, היו אלה מירי ופוני פיינשטין  שפתחו לו את ביתם ואימצו אותו. יש בי הערכה על כך.

    בין הדברים שאיש לא יוכל לקחת ממישהו, מצויים החוכמה, ההומור והחן. יוחנן ניחן באלה.

    במהלך השנים, יכולנו לשבת שעות ולדבר. לשבת בחברת יוחנן היה שייך למשהו כיפי. היה גם מינון נכון של תוספת דמיון וקצת פלפול, וכן, גם גרם של רכילות טובה .

    פגישתו של יוחנן עם אילנה אהבת חייו פתחה שוב את מניפת האושר. הוא שיתף אותי וסיפר לי על האשה שהתאהב בה, גם על השיר שיקדיש לה: “יד קטנה לי פרשה את הרשת, יד קטנה מענה את חושי, את חיי את בונה והורסת יד קטנה לבנה של אשה…”

    אילנה, כך נדמה לי, כשהפציעה בחייו, זרקה לעברו אור גדול. למתבונן מבחוץ לא היה ספק : יש כאן אהבה גדולה, יופי של “טובים השניים”. נראה היה שאילנה הצליחה לשנות : ראינו את יוחנן רוקד, מחליף את מכנסי הטרילין בג’ינס, נפתח למחוזות שלא התקרב אליהם קודם.

    בשנים האחרונות כשהתמודד עם מחלתו פגשתי בו מדי פעם בהליכות במטע האבוקדו, חשתי אז שכמעט רק בכוח הרצון הוא מצליח  ללכת. אהבתי  את ההומור שנבע ממנו במילים שהחלפנו, את הרוח הטובה שלא זנח לרגע.

    יוחנן, לתחושתי, היה  איש מורכב, כדרכם של אנשים שהצטיידו בעומק. הוא  ניחן גם בטוב טעם: ביתו מלא ביצירות אמנים כשעל כולם מככבת הקרמיקה של לוזר. טעם טוב עידון ואיפוק הם הארומה של בית קרוא.

    חיבוק גדול  לכם אילנה ואדם. נפעמתי אילנה, מהסעד הייחודי שהענקת לו. היית כל כך “האישה שאיתו”.

    היה שלום מיסטר קרוא. פינה חמה  תמיד תישמר אצלי עבורך.