יצחק אחיטוב

28/02/2020 - 22/04/2014

פרטים אישיים

תאריך לידה: ג' אדר התש"פ

תאריך פטירה: כ"ב ניסן התשע"ד

שם האב: מרדכי

שם האם: לאה

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1927

שירות בטחון: בריגדה, הצבא הבריטי, פלמ"ח

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

יצחק אחיטוב ז”ל  1920 – 2014

בזה אחר זה מסתלקים מאתנו האנשים, שבשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת היו עמודי תווך, דור שני של הנושאים בעול המשק והחברה. זה אך נפרדנו ממשה לקח ואליעזר פארן, אנשים שלמרות שהעבירו זה מכבר את המושכות לדור חדש, ועדיין טביעת ידם נוכחת ברמת יוחנן.

והיום – יצחק.

מסכת חייו הארוכה של יצחק מתרחשת בתקופה גורלית בתולדות עמנו. מחד, השואה שפקדה את היהדות ומאידך הקמת הבית הלאומי. יצחק היה שותף בשניהם. אין ספק שהחוויות המכוננות הללו בחייו הצעירים ליוו את יצחק לאורך כל שנותיו. אך סימלי הוא שמותו בא לו בימים הללו שבין חג החירות ההיסטורי, למועדי ישראל ה”צעירים” הממקדים את המבט אל השואה הנוראה שפקדה את העם, אל המאבק להקמת המדינה אל ייסורי המאבק לעצמאות הנמשכים עד ימינו ואל הקוממיות בה זכינו.

יצחק נולד בעיירה ז’לוכוב שבפולין  בחורף 1920, בן יחיד לאמו לאה ולאביו מרדכי גוטמן. הוריו השתייכו לזרם ציוני ומשכיל אולם בשנת 1924 משנישואיהם עלו על שרטון יצחק עבר להתחנך בבית סבו וסבתו בז’לוכוב ולפיכך גדל ולמד בסביבה דתית, ראשית לימודיו – ב”חדר”.

אביו, מרדכי, נפרד מן המשפחה ועלה ארצה. הוא התיישב בתל אביב כיהן כמזכיר מפלגת הפועל הצעיר והתבסס כפעיל בהסתדרות והוסיף ולמד בלימודי ערב.

אמו שנישאה בינתיים מחדש בפולין, הרחיבה את המשפחה, ונולדו ליצחק שתי אחיות: טובה ורחל.

בשנת 1927, בהחלטה אמיצה של אמו, נשלח יצחק בן ה 7 להצטרף אל אביו בארץ ישראל. זיכרון הפרידה הקשה והסוערת מאמו ברציף תחנת הרכבת של ורשה ליווה אותו בכל חייו.

את הלימודים בארץ התחיל בבית הספר לבנים בתל אביב, שנה אחת למד בבן שמן. אולם השנים שבמידה רבה עיצבו את אישיותו וקבעו את דרכו, עברו עליו בבית החינוך לילדי העובדים בתל-אביב, בכיתת “בני היורה” של המחנך אליעזר שמאלי, ובבית הספר החקלאי בגבעת השלושה. בכתה ז’ הצטרפו יצחק וחבריו לתנועת הנוער העובד, קבוצתם נקראה קבוצת “תלם” – קבוצה שנשארה מלוכדת לאורך שנים רבות ואשר חלקה התבסס ברמת יוחנן והיה מעמודי התווך של הקיבוץ.  הפרידה בשנים האחרונות ממשה ואֶתָה, חבריו, מיצחק רבין, מתמר ושמוליק ואחרים עמם צעד שכם אל שכם מאז נעוריהם ועד זקנה ושיבה, קשתה עליו מאד.

 בשנת 1938 בעוד חבריו המשיכו דרכם לבית הספר החקלאי בכדורי,  יצא יצחק להכשרה באשדות יעקב שם התנסה בחיי העבודה הקשים בחום של עמק הירדן והדריך קבוצות צעירים במנחמיה ובקב’ כנרת. בשנת 1939 השתתף יצחק בסמינר הנוער העובד בנען, בסיומו יצא להדרכה והיה מראשוני סניף הנוער העובד בקריית חיים. בתקופה זו עבד בעבודות קשות לשם הפרנסה והקיום, כמו בהכשרת השטח הביצתי להקמת בתי הזיקוק, או בעבודת סבלות בנמל. למרות העייפות הפיזית מצא בתוכו את הכוחות להדרכת הנערים וזאת בזמן שחומר הדרכה מסודר עוד לא היה בנמצא.

בשנת 1940, כאשר מרבית חבריו בקבוצת “תלם” סיימו את הלימודים ושהו בקב’ השרון, נשלחה הקבוצה ובתוכם יצחק לקבוץ רמת יוחנן לסייע בתקופת המשבר אחרי הפילוג, ובעיקר לעזור לבנים הבוגרים שהגיעו מבית אלפא. בשלב זה נשא יצחק לאשה את חברתו נעמי אבישר.

בשנת 1940, שהייתה כבר שנת מלחמה, חברי קבוצת “תלם” התפזרו למשימות לאומיות: מי לנוטרות, מי לפלמ”ח ואילו יצחק התגייס לצבא הבריטי. שאיפתו הייתה קודם כל לסייע בחיסולו של היטלר ואחר כך לעבור לצבא היהודי. הייתה גם תקווה סמויה להציל יהודים ואולי, אולי גם למצוא את אמו ומשפחתה. בשנים הראשונות לגיוסו שמר על מתקנים צבאיים בארץ, במצרים ובלוב. רק בשנת 1945, סיפר יצחק, הוקמה הבריגדה היהודית והוא צורף אליה. בסוף חורף אותה השנה, אחרי תקופת אימונים קשה, הועברה היחידה לַחזית בִּצפון איטליה, וחייליה זכו להילחם כיחידה יהודית תחת דגל האומה. ממקורות משפחתיים נודע לנו שיצחק זכה בציון לשבח מצבא הוד מלכותו על תפקודו בתקופת המלחמה בגרמנים.

אחרי כניעת הגרמנים, הבריגדה עברה להולנד ולבלגיה שם שמרו החיילים, וביניהם יצחק, על שבויים גרמניים שעסקו בפינוי מוקשים, אולם התפקיד הלא רשמי שלהם היה הצלת שרידי השואה. הם אספו מזון ממקורות שונים והעבירו אותו למחנות הפליטים היהודיים, וסייעו בהעברת ניצולי השואה לאוניות המעפילים שהביאו אותם לישראל.

בשנת 1946 שוחרר יצחק מהצבא הבריטי וחזר לישראל, לאשתו ובנו ניב שנולד עוד בתקופת שירותו בארץ. נישואיו לא עלו יפה ובשנת 1947 נפרדה המשפחה.

לפלמ”ח הגיע יצחק כמעט במקרה. “באחד הימים”, מספר יצחק, “הלכתי בתל אביב, ועצרה על ידי מכונית ובה שני חברים: יצחק רבין ומשה נצר. הם הזמינו אותי לעלות. זה היה בשנת 1947 כאשר ה”הגנה” במחתרת. נכנסנו לבית קפה והם אמרו לי: יצחק, סע לנגב. יש לך ניסיון, אתה יותר מבוגר ותהיה עם החברה בנגב. שאלתי: מה אני צריך לעשות? אמרו לי: תהיה קצין חינוך. מה שנדרש הוא לארגן פעילות תרבות, לשמור על מורל ולחיות עם האנשים.

ימים ספורים אחרי זה ירדתי לנגב ונמצאתי עם יחידות הפלמ”ח. עיקר העבודה היה שמירה על קו המים על דרכי הנגב, מארבים ועוד. אני הייתי איש הבריגדה והיו לי תסכולים רבים לגבי צורת החיים של הפלמ”ח”.

לכפר דרום הגיע יצחק כקצין הסברה ב 14-15  במאי 1948, כאשר יחידות צבא מצרי כבר פלשו לנגב. כפר דרום היה מבודד לגמרי בין כפרים ערבים והיה קשה להגיע אליו. כאשר נודע על התקפת ערבים על כפר דרום נשלחה לשם פלוגה עם ציוד ונשקים, כדי לעזור לישוב להחזיק מעמד. הדרך היתה קשה ורק חלק מהפלוגה הצליח להגיע לשם ויצחק ביניהם. הישוב היה מנותק באופן מוחלט. מזון הצניחו במטוסים וע”פ רוב היה חלק גדול ממנו מגיע לידי המצרים. “היישוב כולו היה מחופר בקרקע ובבונקרים בשטח של 80-100 מטר” מספר יצחק” סבלנו מצמא בימים החמים של חודש מאי. החברים היו צעירים, חלקם ניצולי השואה שאך הגיעו לארץ, זכרונות העבר שיתקו את יכולתם לפעול. לקחתי על עצמי להיות מפקד המקום”. כפר דרום התפנה מיושביו. נוכחותו הבוגרת ושיקול דעתו של יצחק בתוך האירוע המורכב והטראגי הזה היו משמעותיים לגבי אופן פינויו של כפר דרום והצלת חיי אדם.

אצל יצחק זה היה פצע מדמם אותו סרב לפתוח במרבית שנות חייו.

בשנת 1949 חזר יצחק אל חבריו ברמת יוחנן ואל עבודת החקלאות אליה היה קשור עוד מנעוריו.

בן 32 נבחר למזכיר הקיבוץ למשך כשנה, אחריה יצא ללמוד בסמינר של עליית הנוער והצטרף למשימה של קליטת נוער עולה בחברת הנוער. 4 שנים היה מורה ומדריך ב”ניות”  ושלוש שנים נוספות לימד וחינך בבית החינוך המשותף לישובי ה”גוש”.

באלו השנים הקים משפחה עם שרה שהגיעה לכאן מקריית ענבים. כמוהו גם שרה נטלה חלק ואחריות בתחום חיים משמעותי ותובעני, ושניהם כאחד עמדו לשירות הקהילה וחבריה בכל עת.

יצחק היה מעורב בחיי הקהילה ברמת יוחנן בכל התחומים. בהנהגת הקהילה כמזכיר, כחבר בוועדות שונות מן הועדות הכלכליות ועד לועדות החברה והתרבות.

רצה הגורל ובתחנות חייו השונות חווה יצחק הרבה כאב וצער. בגורלו נפל להיות מזכיר הקיבוץ בעת שתי המלחמות בהן נפלו חללים מבני רמת יוחנן, בניהם של חבריו, והוא כמזכיר נשא בתפקיד של מנהל הקהילה בשעת חירום אך גם בתפקיד “המבשר”. כבד עליו העול.

חזר יצחק אל שגרת העבודה. בצניעותו חזר לעבודת האדמה. תמיד חזר מן התפקידים לעבודת הכפיים בלי תחושת פחיתות כבוד. נהפוכו, עם תחושת ערך. בהתחלה בפלר”ם ואחר כך הצטרף לצוות המטעים, ועד מעל לגיל 80 התייצב יום יום לעבודתו באבוקדו.

דמות מופת – יצחק. לכאורה, המילה מופת עשויה להישמע כהתנשאות. ולא היא. היא הולמת אנשים צנועים כיצחק. אחד בדור. איש ספרא וסיפא, איש אדמה ואיש חינוך, איש מצפון ומוסר. דמות שחברה מתברכת בה כמורת דרך ומודל לחיקוי.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה??

משפחה יקרה מאד.

שעת פרידה, שעת חסד. זכה יצחק למשפחה גדולה שורשית כולם כשתילי זיתים סביב שולחנו.

תנחומינו לשרה, אשה נאמנה, מלווה וסועדת, קשובה ומודעת למורכבות התהליך של התמעטות הגוף והנפש עם השנים ההולכות ורבות. ותומכת ככל יכולתה,

ארבעה בנים ובנות כולם ברוכי כשרונות וכישורים בהם היה  גאה ומתברך, וכל דור ההמשך של הנכדים והנינים – כן ירבו. 

תתנחם המשפחה ונתנחם כולנו בדרכו המופתית ובמפעל חייו.

ליקטה וכתבה: מירי פיינשטיין


Notice: Undefined index: query in /home/shimshia/public_html/kry-zikaron.org/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 227

Notice: Undefined index: id in /home/shimshia/public_html/kry-zikaron.org/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 228

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    יצחק אחיטוב ז”ל

    בן מרדכי ולאה איש-טוב (גוטמן)

    נולד: ט’ באדר תר”פ 28.2.1920

    בז’לוכוב – פולין

     

    עלה ארצה בשנת 1927

    הגיע לרמת יוחנן עם קבוצת “תלם” בשנת 1940

    נשוי לנעמי אבישר

    אבא לניב

     

    נשוי בשנית לשרה בן אברהם

    אבא לתלמה, אבנר ולאה

    נפטר: כ”ב בניסן תשע”ד 22.4.2014

     

    בן 94 במותו

    יהי זכרו ברוך

  • אבא יקר – אבנר

    אבא יקר – אבנר אחיטוב

    לאורך כל חייך הלכת בדרך מיוחדת. כמו שכתבת לאמך בגיל 16: “אני לא רק התחנכתי לאידאות – אלא מטרתי היא להגשים את האידאה”. בהתאמה, כאשר התנועה קראה להתיישב – עזבת את הלימודים והלכת לעבוד בעמק הירדן. כאשר ההנהגה קראה להתנדב למלחמה בגרמנים – הצטרפת לבריגדה והיית באירופה 3 שנים. כאשר היה צריך להגן על הקיבוץ הכי מבודד במלחמת השחרור – אתה התנדבת ללכת לכפר דרום.

    כאשר היה צריך לקלוט עלייה – הלכת להדריך ביישובי עולים. גם לאחר שנים של פעילות ציבורית, בגיל ששים – התנדבת לעבוד במגרסת פלר”ם למשך שנתיים. תמיד היית גאה בעיסוקיך. ונתת מאה אחוז. אנחנו, ילדיך ומשפחתך מאד גאים בפעליך.

    אבא, הנך אבא וסבא מיוחד במינו. אם אפשר לסכם בשתי מלים: מחנך ומדריך. מעצם הנוחכות שלך קיבלנו המון. לעתים ישירות ולפרקים בעקיפין. לפעמים בלי דיבור ולעתים ברמזים מהספרות. לא תמיד ידענו לשדר אליך בחזר הערכה זו, אבל אנחנו מקוים שבלבך פנימה הרגשת בזאת.

    אבא, מעולם לא התלוננת ותמיד עמדת זקוף מול האמת. כילד בגולה, כמתבגר במלחמות, כאשר קשיי הקיבוץ רבצו על כתפיך, ובשנים האחרונות בשל בעיות בריאות. זו תכונה מאד יחודית, שהלואי ותקרין גם עלינו.

    עוד כשרון מיוחד לך שמעט יודעים עליו, הנוהמלה הכתובה. אוצר מלים מופלא ותיאורים מפורטים. כמובן, תמיד בגוף שלישי: הפלוגה עשתה, החברים בצעו, הקיבוץ משגשג, תמיד בלי המלה אני.

    בשם כולנו, דורות ההמשך, אנו נשתדל להמשיך בדרך שהנחלת לנו, בעזרת דוגמא אישית, כל אחד לפי דרכו ואופיו.

    יהא זכרך ברוך.

  • אבא יקר ואהוב – לאה

    אבא יקר ואהוב, – לאה זבולון

    סיימת היום את מעגל חייך, 94 שנות חיים ארוכים, מלאים וגדושים…

    ידעת בחייך כאב, צער ובדידות אך אלו איתגרו אותך לחיים של הגשמה, יצירה, עשייה ולמידה אין סופית.

    אתמול הייתי איתך בפעימות ליבך האחרונות וספגתי את נשימתך האחרונה עמוק ללבי.

    ועולים וצפים בי זכרונות שלנו, אבא, שלך ושלי…

    לא היית אבא ככל האבות, לא היית מעורב בפרטים הקטנים של ימי חולין ולכן הזכרונות והתמונות שעולים לנגד עיני הם רגעים מכוננים בחיי.

    זוכרת כשהייתי ילדה קטנה היית לוקח אותי לטייל עמך. צעדיך היו גדולים, ידיך משולבות מאחורי גבך וניגון חסידי חרישי בפיך… במעלה הגבעה היה נפתח פער בינינו. קראתי לך שתעצור, שתאט ותחכה לי… הסתובבת אלי ואמרת: “לא יחכו לך ילדתי את צריכה להגביר את הקצב”.

    בפרוץ מלחמת ששת הימים כבר היית מגוייס לא ראינוך הרבה זמן, אמא רותקה למרפאה ואבנר ואני – למבוגרים אחרים… האפלנו את הבית, רצנו למקלטים והתגעגעתי אליך כל כך… ואז, בסוף המלחמה פרצת לבית, שערך סתור, על פניך זקן, עיניך נוצצות והכרזת: “נצחנו! עם ישראל קם על אויביו, אתם ילדי לא תדעו מלחמה ולא תדרשו להיות חיילים”.

    בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. שוב היית מזכיר הקיבוץ. חברים גויסו לצבא ושמעו דיווחים קשים מהרדיו. זוכרת שקראת לי לשבת עמך בחמ”ל המזכירות עיניך היו עצובות ומבטח מושפל. אמרת לי” “בת יקרה, כל כך רציתי למענכם שלא תרגישו בכאב המלחמה, שלא תדעו אובדן וצער, אך לא כך פני הדברים, בתי”. הוספת ובקשת ממני שאבין את מחויבותי לארץ הזאת, לאדמה הזאת… אז, באותם ימים לא ירדתי לסוף דעתך. התובנה הגיעה כאשר מלאו לי 16 שנים. קיבלתי זימון להנפיק תעודת זהות. גמלה בי אז החלטה לשנות את שמי. לכל בני גילי היו שמות צבריים, ישראליים ורק לי  שם תנכ”י וגלותי …

    ערב נסיעתי למשרד הפנים אזרתי אומץ ובאתי לשוחח אתך על מנת לקבל הסכמתך. הקשבת בקשב רב לדברי וכשסיימתי טעוני יישרת אלי מבטך, את עיניך הכחולות החדות, ולראשונה גוללת בפני את כאב פרידתך מאמך לאה.

    ילד על רציף הרכבת בוורשה… אתה בדרכך לארץ ישראל והיא נשארה ונספתה בפולין הנאצית.

    שיחה זו כרתה בינינו ברית שהלכה והתעבתה והעמיקה והתפתחה לאורך השנים.

    יש בי גאווה להיות הבת שלך. אני נושאת את שם אמך, הייתי עבורך הניצחון הקטן שלך נגד הרוע הנאצי.

    אני נפרדת ממך היום באהבה רבה ובהשלמה. נפרדת מישותך הפיזית אך לא ממך ומהמורשת שהנחלת לי. ערכיך, ואמונותיך טמונים בי, בבנותי, בנכדי…

    חלומך הגדול ובקשתך היחידה שתהה לך המשכיות על פני האדמה הזאת… התגשמה ותמשיך לדורי דורות.

    אהבתיך אבא, הנך יקר ואהוב וזורם בעורקי.

    שכב במנוחה אבי, אתה אתנו תמיד.

    לאמא, אוהבת אותך ומודה לך על הטיפול המסור האוהב והמתמסר לאבא. אנחנו כולנו איתך ובשבילך לתמיד.

  • סבא – רני אחיטוב

    סבא – רני אחיטוב

    ישבתי אתמול וחשבתי : מה לנו לנכדים יש להגיד ולספר עליך?

    הרי כולם כבר יודעים על יצחק אחיטוב שעלה לארץ והתיישב בקיבוץ, ונלחם בנאצים, ששמר על כפר דרום, והיה איש מופת בקיבוץ רמת יוחנן?

    על יצחק אחיטוב הישר, של הדוגמא האישית של הדיבור השקול והצנוע?

    אבל ישבתי היום עם אבא אעם סבתא ועם לאה ושמעתי ספורים ונזכרתי.

    והיה לי חשוב לספר על סבא של הנכדים: שהקריא ספורים בקול נעים ומנגן, שהקליט ושלח קלטות לכרמל ולי שלא נשכח עברית או את שירי מתתיהו.

    על שסבא שלקח את כולנו לסיבובים באבוקדו, לעלות במיכלזון, ולשבת במאגר.

    שהיה קשוח ובדק והתרגז אם התקלחנו הרבה זמן בשנת בצורת, אבל מיד חייך ונרגע עם עיינים כחולות ונוצצות.

    ועל סבא של הנינים, שכבר פחות רץ ושיחק כדורגל, אבל חייך ושמח ושאל והתעניין בכל פעם שבאנו לבקר.

    יהיה זכרך ברוך

    מהנכדים

  • נאמן לדרכו – ראובן עזריאלי

    נֶאֱמָן לְדַרְכּוֹ

    הָאִישׁ שֶׁשָּׁוִים הָיוּ פִּיו וְלִבּוֹ

    לוּ לָנוּ הָיוּ רַבִּים כְּמוֹתוֹ

    עָמָל הַכַּפַּיִם אֱמוּנָתוֹ

    אוֹתָהּ שָׁאַב מֵאַדְמָתוֹ.

    עֵת נִקְרָא לְהַנְהִיג בִּקְהִלָּתוֹ

    לַשָּׂדֶה חָזַר בְּתֹם כְּהֻנָּתוֹ,

    הַמַּטָּע הָיָה לוֹ שֵׁנִי לְבֵיתוֹ

    אִישׁ חָרוּץ יְשָׁר דֶּרֶךְ מַרְחִיב דַּעְתּוֹ.

    לֹא הִרְבָּה לְדַבֵּר אַךְ אֶת שֶׁאָמַר

    בִּדְבָריו הִפְרִיד אֶת הַמוֹץ מִן הַבָּר,

    תַּהְפּוּכוֹת רַבּוֹת בְּחַיָּיו עָבַר

    אֶל כְּפָרוֹ, מַחְצַבְתּוֹ, תָּמִיד חָזַר

    כָּאן נִמְצָא מְקוֹם מְנוּחָתוֹ

    רֵעָיו מִשֶּׁכְּבָר נָחִים פֹּה אִתּוֹ.

    2014424   ראובן עזריאלי

  • נוחה בשלום – אלישע שלם

    נוחה בשלום – אלישע שלם

    כבר כנער נמשכתי לדמותו של יצחק, שסימל  לי כבר אז את דור תש”ח, שכה הערצנו, אךבחלוף השנים, לאחר שנים רבות של עבודה משותפת במטעי נוכחתי שאנו חולקים גם אמונהמשותפת של איך צריך להראות העולם, אך ובעיקר איך צריך לנהוג האדם על מנת להיותראוי לעולם זה.

    ישר דרך, פשוט אך גם רחב דעת ומהווה דוגמא אישית בכל דבר ועניין.ויצחק בחייו סימל לי כל אלו ונהיה לי יקר שבעתיים.

    נוחה בשלום חבר כי באה עת.

     

  • פרידה – דניאל יפה

    את יצחק פגשתי עת הייתי חבר צעיר.

    ידעתי על עברו הצבאי, חוויתי כילד מרחוק, את נסיונו להיות מחנך נוער, שמעתיו בהזדמנויות רבות מספור מרצה את עמדותיו המוצקות בכל נושא ציבורי שעמד על הפרק באסיפות הקיבוץ.

    היה משהו, בנחרצות ובבהירות המסרים שהעביר לשומעיו, אשר יצר בטחון בכיוון ובדרך. כנער וכאדם צעיר, טוב היה לי לשמוע את דבריו ולקבל את סמכותו.

    אני מאמין, כי בימי חלדו של כל אדם קיימים רגעי חולשה וספק, אשר רק עצה טובה ויד מכוונת של אדם, אשר חווה רגעים כאלה בעברו, יכולים להועיל. ויכול שיהא זה בן משפחה, מכר, חבר או עובר אורח שנקרה בדרכך.

    היה לי רגע משותף כזה עם יצחק, ואני זוכר אותו כרגע מכונן.

    היה זה לאחר מלחמת יום הכיפורים. חזרתי אז, כרבים אחרים, מוכה בהלם הקרבות. מראות המלחמה ההיא נצרבו בי כמכוות אש. ההפתעה, התמוטטות האמון במנהיגות, גילוי האמת של הצד האחר, רגעי היאוש ואי הוודאות.

    היום, בגילי ובנסיוני – יודע אני, שליצחק היו אירועי המלחמה ההיא מעין “דה ז’ה וו” – פעם שנייה או שלישית. הוא הספיק בחייו להיות ב”סרטים” כאלה לפחות פעמיים לפני כן, בימי סוף מלחמת העולם באירופה ובימי הדמים והיאוש של מאי יוני 48 בכפר דרום.

    היו אלה ימים של אחרי המפץ ההוא בשנת 1975 או 76, אינני זוכר תאריך מדוייק. היו אלה ימי ליקוק פצעים. היינו שומרים אז שמירת לילה בזוגות בין בתי הילדים או ע”י חדר אוכל מפני חדירת מחבלים נוסח אירוע מעלות.

    מעבר לטירחה המעייפת של התורנות עצמה, היו אלה רגעים נדירים של מפגש בין אנשים. וכך נזדמנו הוא ואני לתורנות משותפת בלילה אחד, ודיברנו, וסיפרתי לו את סיפור המלחמה שלי, הלא חשוב כל כך בראייה לאחור, אך הכל כך כואב בזמנו.

    וכך תיארתי לו את תמונת סיום הלחימה – את אלפי החיילים המצריים שגדשו את הגבעות שמסביב לקנטרה, “סינים” קראנו להם אז, ושאלתי אותו האם נצטרך להמשיך ולהרוג בהם על מנת להמשיך לגדל את ילדינו ונכדינו בארצנו – כל ימינו? האם לנצח נאכל חרב?

    “ראה” – כך אמר. יש לך טעות קטנה, אך משמעותית. אתה מצלם מצב נתון ומשליך אותו קדימה לעתיד, מבלי להביא בחשבון את הלימוד, והשינוי שיחול בהתנהגות האנשים והטכנולוגיה במשך הזמן. כך אמר – במילים הנחרצות והבוטחות שלו.

    היה יכול להוסיף – טעות של איש צעיר. וזה היה נכון. אך הוא לא אמר זה. הוא לא זילזל בי.

    “האנשים האלה שראית בגבעות ההן – הם בני אדם”. חלק הולך וגדל מהם, ילך, ילמד וישכיל. כבר היום – מספר הסטודנטים במוסדות השכלה גבוהה – אצלם, גדול פי 50 ממה שאנחנו מייצרים כאן, אצלנו. אנשים משכילים שואלים שאלות, אינם מקבלים סמכות כמובנת מאליה, מבקשים הסברים ותשובות, קובעים מחיר גבוה לחייהם לפני שהם מוסרים אותם, “גם אצלם וגם אצלנו”.

    כך אמר. בין הרבה דברים אחרים שנאמרו באותו לילה של משמר.

    בהתחלה – דבריו הרגיעו אותי. היה בהם חזון, היתה בהם תבונה. הייתי זקוק לדבריו כמו לדלק על מנת להמשיך בדרכי. כמו רבים אחרים כמוני, שהיטיב מזלם ופגשו אדם נדיב בשעתם הקשה.

    בהמשך דרכי – הלכה וגברה בי הפליאה וההשתאות על הדברים ודוברם.

    מי האדם אשר יכול לומר דברים כאלה? אדם אשר חווה שכול ואבדן כבר בראשית דרכו בחיים? אשר הניח אשה וילד והלך להילחם על חייו ועל חיי פיקודיו במשך חודשיים במקום אשר לא היתה בו תקווה? שנלחם כמעט עד כלות באותם “סינים” עצמם, בהם נלחמתי אני, עשרים וחמש שנים אחריו.

    איזה עוצמה! איזה תקווה!

    כשלוש שנים לאחר שיצחק אמר את דבריו, נחת סאדאת בארץ. שמונה שנים עברו – וביקרתי במצריים כתייר. ארבעים שנים עברו – ולא נהרג בגבול ההוא חייל אחד. ארבעים שנים אחרי – האביב הגיע ובניהם של “הסינים” ההם, בני אדם – יצחק התעקש לקרוא להם, – חוללו מהפיכה שזיזעה את מוסדות ארץ היאור – משום שהשאלות החלו להישאל ולחיים הוצמד תג מחיר.

    איך אקרא לחווייה ההיא ולאדם שחולל אותה?-  צירוף מדהים של הבנה אנושית והסטורית, מגובה בכבוד בלתי נדלה לבני אדם ולחייהם.

    חיילים ותיקים אינם מתים – הם נמוגים.

    וכך יצחק שלי – ממשיך ומלווה אותי – באשר אפנה.

    לשרה – אשת לפידות, ולכל בני המשפחה  אתכם באבלכם – מיטב תנחומי.

     

  • עיתון חי- יצחק אחיטוב מספר על הפלמ

    עיתון חי

    ליל שבת  7.5.76

    דוד מיטב (מנחה): יצחק, איך הגעת לפלמ”ח?

    יצחק אחיטוב: לפלמ”ח הגעתי כמעט במקרה, כי לא הייתי בפלמ”ח באופן רשמי. באחד הימים הלכתי בתל אביב ועצרה על ידי מכונית ובה שני חברים: יצחק רבין ומשה נצר. הזמינו אותי לעלות. זה היה בשנת 1947 כאשר ה”הגנה” במחתרת. נכנסנו לבית קפה והם אמרו לי: יצחק, סע לנגב. יש לך ניסיון,  אתה יותר מבוגר ותהיה עם החברה בנגב. מה אני צריך לעשות? אמרו לי: תהיה קצין חינוך. אין להשוות תפקיד קצין חינוך כיום בצה”ל, לתפקיד בתקופת הפלמ”ח. מה שאז נדרש היה לארגן פעילות תרבות, לשמור על מורל ולחיות עם האנשים.

    ימים ספורים אחרי זה ירדתי לנגב. הפלמ”ח של שנת 1947 היה מורכב בעיקר מהכשרות שישבו במשקים ושימשו כח בטחוני. גייסו יחידות שונות מההכשרות במשקים אמרו לאנשים, תשהו זמן מה בנגב ותחזרו למשק. למעשה ישבו שם הרבה יותר זמן מאשר תוכנן. כדי להשתמש בנשק באופן ליגלי, צריך היה להשביע אנשים בתור נוטרים ושוטרים. הגעתי לנגב ונמצאתי עם יחידות כאלה. אני הייתי איש הבריגדה והיו לי תסכולים שונים לגבי צורת החיים של הפלמ”ח. שהיתי זמן קצר במטה וביליתי יותר זמן עם היחידות. המרחקים בנגב מישוב לישוב היו גדולים. בכל ישוב היתה מערכת הגנה, אבל הנשק היה ב”סליקים” וכאשר משק הותקף על ידי ערבים, דרוש היה זמן כדי להוציא נשק מהסליקים. איך אפשר היה לפעול בצורה כזו!

    דוד מיטב: איפה תפשה אותך המלחמה, בזמן התקפת צבא ערב?

    יצחק: הגעתי לכפר דרום ב 14-15  במאי 1948, כאשר יחידות צבא מצרי כבר פלשו לנגב. נשלחתי לשם כקצין הסברה. כמה ימים לפני 15 במאי, נעשתה פעולה לטהור השטחים מקיני האויב. מ 10 עד 15 במאי טהרו את כל האזורים כדי לאפשר תחבורה בטוחה, בדרום היה כפר בֶּרֶר (כיום ברור חיל), שגרם לנו הרבה צרות בדרך לנגב ולכן טהרו באופן מוצלח את הכפר.

    כפר דרום היה מבודד לגמרי בין כפרים ערבים והיה קשה להגיע אליו. כאשר נודע על התקפת ערבים על כפר דרום נשלחה לשם פלוגה עם ציוד ונשקים, כדי לתת אפשרות לישוב להחזיק מעמד. הדרך היתה קשה ורק חלק מהפלוגה הגיע לשם ואני ביניהם וכך נקלעתי לכפר דרום. הישוב היה מנותק באופן מוחלט. מזון הצניחו במטוסים וע”פ רוב היה חלק גדול מגיע לידי המצרים. על הגנת כפר דרום לא אספר במסגרת זו.

    דוד: ספר על מאורע מיוחד שנחרת בזיכרונך.

    יצחק: כפר דרום

    כולו תפש שטח של 80-100 מטר והיה מחופר בקרקע ובבונקרים. מזון אפשר היה איך שהוא להשיג: מעט בורגול, סלק בהמות וכדומה. הבעיה העיקרית היתה- המים. היה מנוע לבאר, אבל הופגז. הביאו מנוע חדש ולא הצליחו להרכיבו והמים במיכלים הלכו ואזלו. סבלנו מצמא בימים החמים של חודש מאי. במשך ימים אחדים ניסו לתקן את המנוע ואחרי שבועיים ניסנו להשיג מים בסביבה. באחד הימים ואני יושב בבונקר, באים ומודיעים לי, כי המנוע תוקן ולחשו לי, כי האחראי למנוע יכול היה לתקן את המנוע כבר זמן, אבל בכוונה לא תקנו. קראתי לבחור (שמו היה שלמה) ושאלתיו  פשר הדבר. הוא הסביר, כי אם לא יתקן, לא נוכל להחזיק מעמד ויצטרכו לפנות את המקום. הבחור אמר לי: יצחק, לעיני נכחדה משפחתי בשואה והורי לפני לכתם להשמדה אמרו כי אשתדל להישאר בחיים.

    ועוד מאורע מכוון שונה. בכפר דרום היו פצועים רבים, היה רופא, אבל לא היו תנאים ולא אמצעי רפואה. בכפר דרום היתה חובשת צעירה שעמדה בגבורה ובמסירות בתנאים הקשים (שמה היה חנה). היו גם מתים אשר קברנו בחצר. שאלתי פעם את חנה, מאין לך הכח והביטחון לעמוד בתנאים כאלה. היא ספרה לי: הורי ומשפחתי נכחדו ואני היחידה שניצלתי, ומה זכותי יותר מאשר זכותם לחיות? אני חייבת לעשות הכל כדי להחזיק מעמד.

    התייחסותה לחיים שונה לעומת יחסו של הבחור. כל מה שעובר עלינו זה העתקה של תקופה זו.

    דוד: תודה, יצחק.

     

  • דף לחברים- יצחק אחיטוב מזכיר

    דף לחברים (יצחק אחיטוב – מזכיר) [ברמה, 424, ערב חג השבועות, ה’ בסיון תשכ”ז, 13.6.1967]

    6.6.1967

    “אנו עומדים בעיצומה של המערכה. אין עוד “שמא” ואין היסוס. עתה כל הכוחות דרוכים למשימה אחת – הוודאית: להלום ולנצח! – להלום עד יעקר מכל אויב הרצון והסיכוי לעוקרנו מכאן. שוב נתגלה בעם היושב כאן ובצבאו, עוז הרוח, התושייה והנכונות ללחום את מלחמת חייו וקוממיותו.

    חברינו ובנינו הלוחמים בזירות הקרב השונות. תפילתנו לשלומם ולשלום כל העומדים במערכה.

    והנשארים בבית עושים כל שביכולתם לקיים החיים וענפי המשק במקסימום תקינות, שלא ייפגם, ושלא ייפגע דבר ובמיוחד הדברים החיוניים להמשך קיומם של ענפי משק תקינים…

    עוד טרם רעמו התותחים והשמים טרם נחרשו בשאגות הסילונים והאזעקות, כבר חשנו טעמה הקשה של המערכה, את עובדת השכול והיגון.

    ביום ו’ לעת ערב, ליוינו לקבורה את בננו – חברנו אבנר זמיר ז”ל. לא עת הספד הוא. כולנו עם ההורים והמשפחה במר יגונם.

    לכשה תדפקה על פתחנו שעת החירום, החילונו לתכנן מעשינו. בהתאם לשלבי התפתחות צפויים תוכננו חילופי תפקידים וביצוע העבודות בהתאם לעדיפות והחיוניות לקיום המשק והחברה. וככה עברנו משלב לשלב תוך מאמץ רב שלא לפגוע בדבר חיוני.

    למען האמת, התפתחו הדברים בקצב מזורז והשלבים רדפו זה את זה. חברים שחשבנו שלא ייקראו בקריאה ראשונה נקראו והלכו.

    ועתה אנו ממשיכים במאמץ לקיים כל דבר חיוני למען נוכל בבוא השעה להמשיך כולנו ביתר תנופה בביסוסו ושגשוגו של המשק.

    והנה נתגלה שוב כושר המעש והתושייה של חברים. רבים נזכרו בידע החקלאי והמקצועי שמכבר הימים ויחד עם צעירים ומבוגרים בבית ומתנדבים מבחוץ עושים לבצע כל העבודות ועבודות הבטחון שנתווספו. זאת במרבית הענפים והשטחים – פרט לשני ענפים שכל היודע והמבין בהם גוייס: השלחין והכותנה. לא נמצא מי שידריך בהם את האחרים. נקווה שלא ניפגע בענפים אלה נזק כבד מדי.

    פירוט המצב בענפי העבודה יינתן על ידי משקי, עליו הוטל סידור העבודה.

    השורות לעיל נכתבו ב 6 לחודש. בינתיים חלפו שני ימים גורליים, בודאי מהגדולים בתולדותינו. ועמם נצחונות בתנופה והיקף שלא יאמנו. צה”ל הבקיע ועבר בתנופת נצחון והדביר תחתיו הקמים עלינו מעברים.

    מחר – מחרתיים נסיר וילונות האפלה מחלונותינו ואור חיים של חירות יבקיע לעברים. ו מחר – מחרתיים תוסר עלטת הקרב ועין בעין נמוד מול עובדות חיים שנקפדו, מחיר הניצחון היקר ביותר –  לו נדע כולנו, העם כולו, לצבור ממנו גחלת מה מאותה עליית נשמה בה חשנו בימים גורליים אלה גם לימי החולין, בהם נצטרך להרבה כח, הרבה ליכוד ותושייה”.