ירחמיאל צוקרמן

17/02/1931 - 11/10/2009

פרטים אישיים

תאריך לידה: ל' שבט התרצ"א

תאריך פטירה: כ"ג תשרי התש"ע

שם האב: יעקב

שם האם: בלה

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: נלי צוקרמן

ירחמיאל צוקרמן

הלך ירחמיאל לעולמו כי באה עת. לא שבע ימים אך שבע עלילות וָסבל.
ספורו, הכל-כך יהודי, תחילתו בילדות בעיירה בפולין לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והמשכו בנדודי בריחה והישרדות ברחבי אירופה בתקופת המלחמה ואחריה, נדודים בים עד אשר מצא מנוח לכף רגלו על חוף מבטחים והתיישבות כאן בתחושה שאכן הגיע הביתה.
היה האיש עושה, וחי לו לתומו ונחבא אל כליו.
ספורו של ירחמיאל חובק ארצות ומאורעות. הוא חזה במו עיניו וחווה במלוא העֹצמה את השואה והתקומה. כל תקופת הסבל והנדודים לא גרעה כהוא זה מרצון החיים, משמחת החיים ומהכוח לעבוד וליצור ולהתמסר ליקיריו וידידיו.
לפני כ-10 שנים כתב ירחמיאל את ספור חייו בספר ששמו: הדרך שבה הלכתי.
“אני רוצה לכתוב את קורות חיי כדי שהדורות הבאים ידעו מה עבר עלינו, עלי באופן אישי ועל משפחתי והעיירה בה גרתי, שגורלה היה זהה לגורל קהילות רבות בפולין וברחבי אירופה..” כך כתב ירחמיאל בזיכרונותיו. “חשתי מחויבות ואחריות ואלה נתנו לי את הכוח והרצון לדבר ולספר”.
ירחמיאל נולד בשנת 1931 בשצ’וצ’ין שבפולין למשפחה יהודית חמה ומלוכדת. בבית סבו וסבתו גר עם הוריו והדודים שעדיין לא נישאו ותקופה זו זכורה היתה לו כחממה משפחתית. הוא גדל עם אחיו צביקה אליו היה קשור מאד וכל הנדודים עברו עליהם ביחד.
ב-1939 נכנסו הגרמנים לעיירה וכל חייהם השתנו. הגברים נלקחו למחנות עבודה בגרמניה וחיי המשפחה התנהלו תחת אימת הכיבוש ובעוני כשנתיים נוספות, עד אשר בוטל הסכם השלום בין רוסיה לגרמניה. בעת מעבר החיילים הרוסיים מפולין לרוסיה הצטרפו האם ושני ילדיה אל  הרוסים הנסוגים ובדרכים לא דרכים, תוך תנועה מתמדת, ברחו מן המלחמה וזו רדפה אחריהם. חויות של קרונות העולים באש והפצצות של מטוסים יחד עם הרעב המתמיד היו מנת חלקם של שני הילדים הקטנים, ירחמיאל בן 10 וצביקה בן 8 וחצי.
לאחר כשבועיים בדרכים התיר סטאלין את כניסת רכבות הפליטים לרוסיה, אז, מעיד ירחמיאל, הרגיש שניצל מן התופת. הם עברו עוד מספר תחנות בנדודיהם דרך מחנות פליטים, עד אשר התמקמו עם עוד ארבע משפחות בקולחוז. במשך 4 וחצי השנים ששהו שם לא חשו באנטישמיות והרגישו מוגנים.
אך היו אלה שנים של רעב, קור נורא ומחסור.
כשנגמרה המלחמה הודיעו שהפליטים יכולים לצאת לארצות מוצאם. ירחמיאל, אחיו ואמו יצאו בדרכם חזרה לפולין באונייה וברכבת של בהמות. בהגיעם, לאחר שבועיים בדרכים, נודע להם גודל האסון. לכל אחד ממשפחתם ספור טראגי. רובם מתו במיתות משונות ואך מעטים שרדו. הם לא חזרו לעירם והתמקמו במחנות פליטים שהג’וינט הכין. ילדים רבים, וביניהם ירחמיאל, הופרדו מהוריהם ונשלחו לפנימיות. שם דבק בו החיידק הציוני. הוא התגלגל לאיטליה והצטרף לגרעין אשר חיכה ליום עלייתו ארצה. בזמן שחיכו עבדו, הוא וחבריו, בהכנת אספקה לאוניות המעפילים שיצאו לארץ
בן 17 התחיל ירחמיאל במסע לארץ ישראל באוניה “קדימה”. בים חורפי וסוער ובתנאים קשים מנשוא התנדנדה הספינה על הגלים. לרוע מזלם נלכדו המעפילים וביניהם ירחמיאל, ונשלחו למחנות המעצר בקפריסין. תנאי החיים שם, בתוך גדרות התיל, לא היו מימוש חלומם של המעפילים. בפרוץ מלחמת עצמאות, שחררו הבריטים את הילדים מן המחנות וירחמיאל, שזייף את גילו, הקדים את בואו לארץ. קרא עוד 
את דרכו מחיפה למחנה העולים ברעננה עשה במשוריין.
הגרעין עמו עלה ירחמיאל מאיטליה פוזר והוא צורף לגרעין של נוער רומני שנשלח לקיבוץ גלעד לתקופת הכשרה ואחר כך, עם גרעינים נוספים מכפר גלעדי, עלו על הקרקע והקימו את קיבוץ ניר אליהו בשרון. בין מקימי הקיבוץ פגש ירחמיאל את נלי וב-1951 נישאו. שלוש שנים גרו בניר-אליהו, שם נולדה בתם הבכורה, חנה. ההחלטה לעבור לקיבוץ גזר גמלה בלבם נוכח תחושת הסכנה מן הקרבה לגבול. בקבוץ גזר נולד גלעד והמשפחה נשארה שם עד אשר הוחלט לפרק את הקיבוץ ב-1960.
ב-1961 עברו ירחמיאל, נלי ושני ילדיהם לרמת יוחנן ומאז הם וילדיהם הנוספים: ארז ומוטה, הינם חלק בלתי נפרד מבית רמת יוחנן.
ירחמיאל אשר עבד בלול בקיבוץ גזר השתלב כאן ועבד במסירות 20 שנה בלולי הרבייה והפיטום. בשל בעיות בריאות עבר לעבודה בחדר האוכל של פלר”ם ובסיום תקופה זו השתלב בעבודת הכריכיה והיה מסור לעבודת תיקוני הספרים וכריכת המסמכים עד אשר חלה. איש תאב חיים היה. לא שוקט על שמריו. מרבה לרקוד ולשמוח, מגלה את עולם הציור ואף זוכה לערוך תערוכה מציוריו הססגוניים ולהציגם בפני כלל החברים.
זכה ירחמיאל שארבעת ילדיו וכל הנכדים סמוכים אליו ברמת יוחנן בימי החול ובימי החג, נכונים להיות לעזר בכל עת.

יהיה זכרו ברוך

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    ירחמיאל  צוקרמן

    בן בלה ויעקב

    נולד ל’ בשבט תרצ”א  17.2.1931

    שצ’וצ’ין – פולין

    עבר מקיבוץ גזר לרמת יוחנן ב 1961

    נשוי לנלי

    אבא לחנה, גלעד, ארז ומרדכי (מוטה)

    נפטר 10.11.2009  כ”ג בחשוון תש”ע

    בן 79 במותו

  • לסבא- רותם צוקרמן

    לסבא ירחמיאל/ רותם צוקרמן

    סבא, אני רוצה להגיד לך כמה מלים אחרונות:

    אתה הייתה סבא מיוחד במינו. סבא שדואג, סבא שעוזר, סבא שאוהב, פשוט סבא נהדר.

    והנה ביום העצוב הזה אני עומד כאן וסופד לך.

    אני נזכר שביקרתי אותך בפעם האחרונה בבית החולים. אפילו שמצבך היה קשה, הדבר הראשון שעשית ביקשת מאבא שיקנה לי משהו לאכול ולשתות.

    סבא קשה לנו לחשוב שיותר לא נראה אותך, לא נשמע את הקיטורים שלך ולא תראה אותנו גדלים.

    אנחנו נתגעגע אליך מאד ונזכור אותך לנצח.

    אוהבים אותך,

    רותם, אלמוג ומורן.

  • לאבא- מוטה צוקרמן

    אבא, / מוטה צוקרמן

    קשה להזכירך בזמן עבר, כי אתה עוד כל כך קיים.

    איש של חברה, איש של יחסים, איש צעיר, רוקד, משתובב, מצייר, נוכח, מרשים בחזותו, פעלתן.

    איש שדאג כל העת לתעד את משפחתו אשר אבדה וזו שעדיין קיימת. דאגת תמיד להשאר בקשר עם כולם.

    חיית את כאב ילדותך האבודה בשואה עד יומך האחרון, יתום מאב, מסבים וסבתות.

    סבך הרב אריה לייב סוסנובסקי, וסבתך חנה, הוו השראה גדולה עבורך. ובביתם הגדול נולדת וחיית עד גיל 9, עד הבריחה מהנאצים הארורים.

    כמו ילד המחפש חום, ידעת למצוא אותו אצל החברים המבוגרים בקיבוץ, אצל חבריך, מכיריך, המשפחה הקרובה, וכל מי שעמו באת במגע.

    עם הרופאים האחיות ואנשי הצוות של מוסדות הבריאות, יצרת קשרים חמים והדוקים, קשרים שתרמו לחברי הקיבוץ לקדם את עניניהם הרפואיים, כמו שנאמר: “מי צריך פרוטקציה כשיש קשרים”.

    זכינו לטוס איתך לארגנטינה לדודה אלקה האהובה שלך, אשר גידלה אותך. להכיר את המשפחה, ולפולניה להכיר את השורשים ואת המקום האומלל ממנו באת, ואשר לצד זיכרונות הילדות השאיר בך המון כאב עליו היה לך קשה להתגבר.

    זכינו אבא יקר, לגדל אנחנו אותך, לא רק אתה אותנו.

    בגיל 57 לימדנו אותך לרכב על אופניים, ותמכנו בך בהוצאת רשיון הנהיגה בגיל 58, ללוות אותך בתקופות טובות יותר ונעימות פחות, ועמדת בזה.

    למעלה מ 30 שנה היית לולן, איש יודע נפש תרנגולותיו. לאחר מכן עברת לפלרם לחדר האוכל ועשית תפקידך נאמנה בחיוך, והשארת תחושה טובה אצל הסועדים ובסביבה.

    בשנותיך האחרונות הצטרפת לצוות הכריכיה, וטיפלת בספרים לאין ספור. נשארת אחרון בענף זה, שעם לכתך, נחתם גם עליו הגולל, והיה כלא היה.

    שנתיים ומעלה של סבל ויסורים עברת, עם מחלתך הנוראית. בימיך האחרונים זכית לטיפול מסור וחם מצד צוות בית הסיעוד, ודאגה רבה מצד חברים רבים בקיבוץ ומאיתנו.

    אבא, כשמו של הספרון אותו הוצאת, הדרך שבה הלכת היתה סיפור חייך, אלו היו החיים בשביל החיים.

    אנו מוקירים אותך אבא

    על שעשית למעננו את כל שיכולת,

    על הרצון והכוונה הטובה, בכל מעשיך, כלפי כל אדם.

    על שזיכית אותנו לסעוד אותך בחודשים האחרונים, ודרך זה גם להכיר את עצמנו ואותך קצת יותר.

    על כל מה שנתת לנו, בחומר וברוח, במישרין או בעקיפין.

    אנו מוקירים אותך עד מאד, על מי ומה שהיית, ועדיין הינך, עבורנו.

    סלח לנו אם חרגנו, החסרנו, נמנענו, הכאבנו, לא הבנו, השמטנו, כשלנו.

    הכל היה למענך ולכבודך, ואנו מבקשים את סליחתך ומחילתך.

    אבא

    מתפללים אנו לעילוי נשמתך. כשמך – ירחמיאל, שירחם האל עליך ויכניסך בסתר כנפיו החומלות.

    וניזכה כולנו מהרה לאורו,

    נוח על משכבך בשלום, ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים לעולמים.

    יהי זכרך ברוך

    אוהבים המשפחה