ישראל יהלום

15/11/1905 - 18/06/1983

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ז חשון התרס"ו

תאריך פטירה: ז' תמוז התשמ"ג

שם האב: משה (דימנשטיין)

שם האם: חנה

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1938

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יהלום עליזה

אחים ואחיות: ולדמן גיטל

  קורות חיים  -ישראל יהלום   – ספרה אחותו גיטל                 6.7.83

ישראל נולד בעיירה קוריטניצה (ווהלין). בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לעזוב את העיירה.
להורים היתה חנות מכולת. בזמן כבוש הגרמנים, האב נלקח על ידם להעברת חבית יין ולא שוחרר. זמן רב היה האבא בשבי וישראל שהיה בן 15,  היה האחראי למשפחה (היינו 7 ילדים בבית ורק 3 בארץ).
האב שוחרר ע”י הגרמנים והמשפחה עברה לחרובשוב בשנת 1920  שם פתח האבא חנות. בזמן ראשית שלטון הפולנים, נהרג האח הבכור ע”י פולנים.
ישראל עזר הרבה לפרנסת המשפחה. בשנת 1926 גויס לצבא הפולני והצליח שם. בסיימו את הצבא, נסע להכשרה בקלוסובה. זה היה מקום הכשרה של “החלוץ”. במקום זה עברו מאות חלוצי הכשרה לפני נסיעתם לישראל. זהו היה מקום של חברי הקבוץ המאוחד והם עבדו בעיקר במחצבות, מנסרות וכו’. ישראל היה קשור לקיבוץ המאוחד.
אחרי קלוסובה עבר ישראל לקובל, לכיבוש עבודה ושם הכיר את עליזה גורביץ (מביאלוסטוק). בשנת 1938 עלה ישראל ארצה.
ישראל הגיע הישר לקבוץ שפיים שעלה אז על הקרקע. אחותו הצעירה כבר הייתה בשפיים, והוא הצטרף אליה. גם עליזה הייתה בשפיים ושם הם נישאו.  בשפיים נולדו שלוש הבנות: אראלה, ורדה ואסתי.
רב זמנו בשפיים עבד ישראל בפלחה. לאחר זמן מה נשלח לסדום לכריית אשלג בפלוגת הקיבוץ המאוחד. ישראל היה חבר מפא”י, פעל והתנגד לקו הרשמי של הקיבוץ המאוחד, שהיה שמאלני ונוטה לרוסיה הסובייטית. בשנת 1952 בזמן המשבר המדיני-חברתי בשפיים, עזבה המשפחה את הקיבוץ ועם מספר משפחות נוספות עברה לרמת יוחנן.
בשנים הראשונות המשיך לעבוד גם ברמת יוחנן, בפלחה  עד אשר לא יכול היה כבר לשבת על הטרקטור ועבר לעבוד במחסן הכללי, בריכוז אביזרים למכונות וכלי עבודה.

מפי – גיטל ולדמן
(אחותו של ישראל)

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • רפאל דינסטג – דברים בשלושים

     ביום השלושים                                                   14.8.83

    היכרותי הראשונה עם ישראל היתה באמצע שנות החמישים, לפני לכתי לצבא , עת היה מדריכי ומורי בעבודות השונות בשדה ובעיקר בחריש.

    מאוחר יותר היה רכז ענף הפלחה ברמת יוחנן ואני תוך כדי שירותי הצבאי בחופשות המשכתי ללמוד אצלו,לעבוד בכלים נוספים ואז בחרדת קודש, למדתי לעבוד אצלו על קומביין הנגרר מתוצרת “אליס” שהיה הקומביין “שלו”. קפדן היה אך מבין לרוח הצעירים וקבל ברוח טובה טעויות שונות שעשיתי אז. לא נלאה להסביר לי פעמים נוספות למען לא אחזור על שגיאות.

    לאחר גמר הצבא המשכתי לעבוד בפלחה וישראל ממשיך להרביץ בי תורה. ואז כבר דיבר על דמות הפלח על מקצועיות והתמדה תוך דוגמא אישית של שעות עבודה נוספות בחום ובאבק, תוך כדי ארוחות בשדה היה מספר לי על הימים בהם היה חבר בפלוגת עבודה שכרתה אשלג בים המלח ואיך הם חיו אז באזור קשה זה והספורים קלחו על הפלחה בשפיים ואיך היה לוקח את הילדות על טרקטורים הראשונים שנקנו אז.

    כעבור מספר שנים נתמנתי אני רכז הענף וישראל יחד עם עוד 3 חברים ותיקים שיתפו איתי פעולה יוצא מהכלל ועזרו לי בצד המקצועי וכן בצד האדמיניסטרטיבי.

    באותם שנים חשתי היטב את היכולת של ישראל להתמיד ולעזור. על אף גילו לא נרתע רק לאחר שנוכח כי כאבי גב וישיבה על טרקטור לא יכולים ללכת ביחד לאורך שנים.

    אזכרהו תמיד כאיש עשיה, שיחה והתמדה.

                                                            כתב רפאל דינסטג

  • אלה זבולון – דברים

                  ביום השלושים ישראל יהלום                         14.8.83

                    כבר השמש גדולה ונמוכה

    ובקצה הרחוב הנה נחה,

    אולי לא נראה מחר,

    כי רבים מתים עם שחר.

    היכרותי עם ישראל החלה עם בוא המשפחות משפיים.

    נכנסתי אז, אחר סיימי את עבודתי בתנועה, לעבוד בגן – הילדים, הגן הישן, כיום בית פשוש, לקבוצת הילדים בגן בתספו כמה ילדים וביניהם צעירת הבנות של עליזה וישראל.

    הילדים חשו כולם קשיים במעבר מביתם החם והאהוב לבית חדש, שהיה זר, ההסתגלות לא היתה קלה.עליזה וישראל גילו חששות, חרדות, אבל מהמפגשים הראשונים נוצר בינינו קשר. רצון לשתף פעולה, אפשרות של קיום דו-שיח. לעיתים נתגלו גישות שונות, אבל תמיד היה בסיס משותף.

    חלפו מאז הרבה שנים, מעל שלושים שנה. יתכן ומסננת הזכרונות הותירה את הזכרונות הטובים, הנעימים וקשיים נדחקו.

    כאמור הורים חדשים היו, אבל הודות לשיתוף הפעולה ולמעורבות שגילו, נוצרה אפשרות של ליבון בעיות, והתגברות על קשיים. לא חשתי ברצון לבקר, להקשות, אלא בלטה החלטה נחושה, לעזור ליצור הרגשת בית גם אם הקשיים רבים.

    בשנה זו חווינו הילדים והעובדות, בנוסף לחויות הקליטה וההסתגלות

    גם בחוית בנית בית חדש לילדי הגן, הוא גן שיבולת.

    עדות למידת הקשר של ישראל לחיי היום, יום של הבנות יכול לשמש את הספור הבא: לפני כחצי שנה ואולי שנה, פגש בי ישראל אחת מפינות הרמה וכרגיל נתקשרה בינינו שיחה – דבר שקרה לעיתים תכופות.

    והוא מספר לי “את יודעת לפני ימים אחדים מצאנו בחדר פתק ובו כתובים דברי אסתי אשר נשאה במסיבת חנוכת גן שיבולת, במריבה של הילדים עם ההורים. בשעת ספרו את המעשה עיניו קורנות מלאות אהבה ושמחה. ספור זה הינו אחת הדוגמאות כיצד חי, ליוה ועודד כל ביטוי וכל יצירה של הבנות. כה התרגש לשמוע את אסתי הקטנה (בת חמש) מברכת במסיבה רבת משתתפים כנציגת ודוברת הילדים. נטל את הפתק ושמרו מאז ועד היום, יש להניח שכה אספו ציור לציור, יצירה ליצירה, ספור לספור וכך הניחו את היסוד לגידולן של הבנות יוצרות, כל אחת לפי דרכה.

    הרבה שיחות נתקשרו בינינו. רבות מהן על הבנות, זכרונות משפיים, קשיי הניתוק, קשיי ההסתגלות אבל תמיד בלטה ההחלטה להפוך מקום זה לבית. קשה לכתוב על ישראל בלי עליזה, כי בתחומים בהם נפגשו היו תמיד ישראל ועליזה יחד.

    אל מועדון 5.00 באים בצוותא, לטיולים שנערכים לכלל – מצטרפים תמיד שניהם יחד.

    ובשנים האחרונות בטיולי הקשישים, בטיולי מועדון 5.00 מופיעים תמיד בשניים. אספר עוד על גילוי יחס חברי, אל חבר אשר נרכש כאן.

    מדי בוקר בשעה קבועה ובשולחן קבוע, סועדת חבורת סועדים בתוכה תמיד ישראל, בן-ציון,שלום וורם ועוד. זו הזדמנות של פגישת רעים, הזדמנות לשוחח על כל מאורע, כל תופעה בבית, בארץ ובעולם, מן חברות טובה מתמידה ואם ארע ואחד מהחבורה חסר, ישראל ער לדבר ויעשה את כל המאמצים לאחר את האיש המתאים לשם בירור האם ידועה לו סיבת ההיעדרות. לא ימנע כל מאמץ ולא ישקוט עד שישמע שהכל בסדר.

    קשרים שונים מקשרים אותנו זה אל זה

    כל איש ושביל חייו, מהלך כל איש בשביל חייו

    כה מהלכים אנו בשבילי חיינו הנפרדים.                                                                              מהלכים ולעיתים מגיעים לשבילו של חבר.

    מגיעים זה אל זה. עוצרים רגע,

    לאט, לאט הופכים רגעים אלו לחויות חיינו

    לזכרונות אשר אוגרים אנו בתוכנו

    טוב לנהוג להיעצר, לעמוד, להקשיב, לקלוט.

    לאגור ולדעת להעלות את הנאגר.

    אלה זבולון.

  • על אבא – ורדה

    אמא יקרה שלי –

     

    זו פעם ראשונה שאני מתחילה מכתב אליך בלבד ולא לאמא ואבא – כמו תמיד. אנשים עם ניסיון אומרים שמתרגלים לכל דבר…

    כמה שעות מייגעות של טיסה מאחורי ועוד הרבה שעות עייפות שהשתלטה עלי, וקשה לי להתרכז, אבל אני מרגישה שאולי זה הזמן, בדרך מבולבלת משהו, בדרך בה עולות המחשבות ומגיחים הזיכרונות.. בלי לטרוח על הסדר, ההגיון והעצב, בלי לבקר… כמו ערמת התמונות בחדר שניסינו להשליט בה סדר. אני חושבת שוב ושוב  על התמונות האלה: את ואבא יחד, כל כך יחד. סקרן אותי, אני תמיד לשמוע איך נפגשתם כי השלמות וההתמסרות שביניכם, שאותה ידעתם תמיד להעביר אלינו, מוכרחים היו לנבוע מאהבה מופלאה.

    ועכשיו הפרידה… כל כך הרבה פרידות מכאיבות בשנה האחרונה.

    כשנסענו כולנו בסוף הקיץ, עמדנו ליד המכונית ואבא בכה. את כמו תמיד, ניסית להרגיעו, בשקט ובהגיון, אבל אבא מאן להתנחם. בשבתי במטוס חשבתי שהבכי הזה היה הכי טוב של פרידה אחרונה, כאילו ידע, כאילו לבו ניבא לו, אחר כך דחיתי את המחשבה הזו מפני ההכרות הממושכת עם רגשנותו היתרה של אבא.

    היכולת המופלאה הזו של אבא להתרגש מכל דבר ולבכות…בלי בושה….כשהייתי קטנה יותר, היה בזה משהוא מביך הרי “אבאים לא בוכים”. עם השנים למדתי לראות בכך מתת של חסד. כי אבא באמת ידע לבכות ולא רק בכאביו שלו: היתה לו יכולת נדירה להזדהות באופן רגשי עמוק ומלא עם אנשים ועם רעיונות. כזה מן אבא סנטימנטלי שיכול לספר לי את הבדיחה הכי מצחיקה בדרך לבית קברות (אולי כדי לגרש את הפחדים ואת המצב) ואחר לעמוד שם ולבכות כמו ילד.

    אני משערת שאותו חלק שבי הנמשך אחרי דרמות של דמעות ורגשות מתפרצים בלא איפוק ובלא בקורת, שייך לו – אם כי רב שנותיי ניסיתי להתכחש לו ואפילו להלחם בו.

    אותו להט רגשי הדריך אותו בודאי גם ביחסו לחברה, למפלגה ולאידיאות. אני יכולה לדמיין לעצמי את אבא בתור איש צעיר עומד ומתווכח בהתלהטות רגשית עם חבריו על קיבוץ ועלייה והשתייכות תנועתית וכבוש האדמה. בדברו על העבודה בשדה, שהיתה עבורו תמצית הכל, היה אבא נתפס למן רומנטיות סוחפת כמעט מאוהבת, שהיא מעבר לכל ויכוח…

    ושנים לאחר מכן – הויכוחים האיומים שלפני הפילוג וההחלטה לעזוב, פרידה שהיתה עבורו, כמו עבור חבריו , קריעה בבשר החי שלא הגלידה  אולי עד היום. אבל אבא ידע שיש ערך לרעיונות רק אם מתמסרים להם באופן רגשי מלא וחסר פשרות.

    לדבוריו על המפלגה והתנועה היתה תמיד מלווה תמיד נימה אישית מאוד כמעט אינטימית; זו לא היתה סתם אמונה, זו היתה התמכרות. וכגודל ההתמסרות – כך עצמת השבר.

    בשנים האחרונות מצא אבא את עצמו נבגד: המפלגות בהן נתן את אמונו הכזיבו. האחרות, שניסה להאמין בהן, שוב בלהט ובדבקות וגם הן לא מלאו את צפיותיו, ובשנים האחרונות הרחיק את עצמו פוליטית ואפילו כשהתווכח בנושאים אלה ( עדיין בהתרגשות מרובה, כאילו יש בכך כדי להכריע גורלות) הדגיש תמיד את “יתמותו” הפוליטית”: “אתם ניצחתם” או “אתם הפסדתם”. כבר לא אנחנו או אני – כי אני, כך נהג לאומר במן אירוניה עצובה ומפוכחת, “אשרי יתום אני”…

    בזמן הבחירות האחרונות עקב אבא בדאגה רבה אחר הבולמוס ההיסטרי שאחז בו. אבא כבר היה זקן חכם ועצוב שנואש מן המלחמות הפוליטיות ומן המהפכות, שסופן אפר וכאב.

    בשיחות ארוכות שהיו לי באותו זמן ניסה לצנן את התלהבותי באומרו: “דוניה’לה , אל תתמסרי לזה, אני הרי עברתי על בשרי את כל המהומה הזו. אסור להיתפס לקיצוניות. אין צדק שהוא נחלת צד אחד בלבד, צריך לראות גם את צדקת הצד שכנגד”. גם במכתביו אלינו, כשהיינו  כבר בקנדה חזר  והזכיר מספר פעמים: “אל תשכחו שאתם שליחי המדינה ולא רק שליחי התנועה”, כי מעבר לכל היה אבא מאמין – אוהב תמים ומלא רגש בארץ ישראל.

    רציתי להגיד לך אבא שיהונתן חוזר ומזכיר את הויכוחים הסוערים שהיו לנו בבית, בשבת, הוא הי עוקב אחריהם בדריכות והזדהות איתך בצורה שלא היית משער.

    אני נזכרת עכשיו שהייתי חולה, היה אבא יושב לידי ומרגיע אותי בסיפורים, לא על פיות ונסיכים, אלא על העלייה השניה לארץ ישראל,

    המעפילים, מלחמת השחרור, ילדותו בזמן מלחמת העולם השניה, והיה לו כשרון מופלא להפוך את הספורת הללו לאגדות. לפעמים היה נזכר באיזו אנקדוטה מהעיירה, שבאידיש, כמובן נשמעה יותר טוב, וכשהוא מצביע באגודלו לאחור, היה מספרה לנו, מתובלת בהומור הטוב שלו ובהרבה דמיון. והיו ספורים ובדיחות. ספורים ובדיחות ששמענו פעמים רבות ותמיד היה בהם משהו חדש ומידה רבה של רלוונטיות למה שקורה כאן ועכשיו – בבחינת “למה הדבר משול”….

    הספורים שלך אבא הם כבר חלק מהמילון המשפחתי שלנו ודי בהרמת האגודל לאחור ובמשפט אחד כדי שאנחנו נבין. כשאני חושבת על מסורת לאין – קץ.

    תמיד ידעתי שמה שלא יקרה לי, אבא פשוט יהיה שם, מוכן להקשיב בלא לבקר, מוכן לעזור בלי לשאול, מוכן להציע מבלי להיעלב אם עצתו תדחה.

    יש תמונות ילדות החוזרת ועולה שוב ושוב בזיכרוני: הייתי חולה מאוד ונשארתי לישון בחדר. בבקר אבא לקח אותי לבית הילדים. הוא נשא אותי על גבו ואני הייתי מוטלת עליו בכבדות, כמו מעולפת. אני זוכרת כמו היום את תחושת הביטחון והחום שזרמו ממנו אלי. ובדמיון הילדותי שלי או אולי במן הזיה של חום, דמיינתי לעצמי את שנינו הולכים עד קצה העולם, אל מקום שהוא מלא סכנות ומוקשים ואבא עדיין נושא אותי. וידעתי שכל זמן שאבא  נושא אותי על כך על גבו, לא יאונה לי כל רע.

    כשהייתי איתך בבית חולים, חזרה אלי התמונה הזו וחשבתי לעצמי אלי כך הייתי יכולה להפוך את היוצרות…

    לו הייתי יכולה לשאת אותך כך על גבי…עד קצה העולם, אבא, עד קצה העולם. אבל אני עזבתי אותך…

    ביום שנפרדנו ושנינו ידענו הפעם שזו פרידה אחרונה, לחצת את ידי בכח והתחלת לבכות. למה אתה בוכה, אבא? ואתה מלמלת: “את נוסעת ואפילו עצה טובה לדרך איני יכול לתת לך”…

    אבל אתה נתת לנו הכל לדרך, אבא, את ההומור והאמפטיות והספורים החכמים וההכרח להיות מעורב בכל דבר ולהכריע על גופך – בכל זה ועוד ציידת אותנו זאת הייתה מתנת הדרך שלך וברכת הדרך, וכל העצות הטובות כלולות בה.

    יהל שאל אותי לפני שנסעתי: “אז מה, כשנחזור לקבוץ סבא לא יבוא לפגוש אותנו? לא, סבא כבר לא יבוא לפגוש אותנו, אבל בכל מקום שנהיה הוא יהיה איתנו כי עכשיו סבא היה חורש ואומר לי בגאווה – “את יודעת מה זה בשבילי לפתוח תלם, להסתכל אחורה ולראות את הסימן העמוק משאיר באדמה… 

    סמנים כאלה, הזמן לא יכול למחוק או להשכיח – אלא רק להעמיק.

    עלי לסיים עכשיו אמא. נשיקות חמות לך, מקווה לראותך תמיד כל-כך מבינה וחזקה. 

     

                                  באהבה

                                     ורדה

  • תעודת זהות

                     

    ישראל יהלום  

    בן חנה ומשה דימנשטיין

    נולד בקוריטניצה – פולין

    י”ז בחשון תרס”ו  15.11.1905

    נשוי לעליזה

    אבא לאראלה, ורדה ואסתי

    עלה לארץ בשנת 1938

    ממייסדי קבוץ שפיים

    עבר לרמת יוחנן בשנת 1952

    נפטר ז’ בתמוז תשמ”ג  18.06.1983

    בן 78 במותו