ישראל פייגין

     לזכר ישראל פייגין ז"ל – יעקב יניב    7.5.84

עברה שנה מיום שנפרדנו לנצח מישראל. אין להימנע מדרך הטבע: אדם ילוד אשה, חי, פועל ואם יש טעם לחייו הרי זה אם השאיר אחריו שם טוב או מעשים טובים, אשר זוכרים אותם הדורות הבאים. כך בעולם הגדול וכן גם בחברתנו הקיבוצית המצומצמת.

עם ישראל הלכתי דרך ארוכה של 55 שנים, מיום בואו אלינו "לקב' הצפון" בגניגר ועד לפני שנה.

בגילנו קיימת נוסטלגיה והתרפקות אל העבר ואולי טבעי הדבר, לעסוק ולחשוב  על מה שהיה. לעיתים קרובות עת אני שוקע במחשבות וזיכרונות מחיי העבר, ולעיני עוברות תמונות מהעבר וקשרי עם אנשים שחייתי עימהם, משתלבות גם תמונות ישראל בתוך חיים אלה. לראשונה – עת גרנו שלושתנו בחדר אחד בצריף ביער בלפור: נחום, ישראל, ואני. ומאז, במשך עשרות השנים היו דרכינו ומעשינו בחיינו המשותפים בימי מצוקה ורווחה, ימים של "ירידה" וימים של "עליה". אולם דווקא בשנה האחרונה התגלה לפני ישראל מצד שונה, אחר, שלא הכרתי. וזהו לאחר שקראתי את זיכרונות ישראל מתקופת הילדות ועד יום בואו לקב' צפון. מצאתי עניין רב בדברים והצטערתי שלא קראתי אותם בעודו בחיים ויכולתי לשוחח עמו על דברים משותפים לשנינו כגון: ארץ המוצא המשותפת ולכן החינוך העברי והציוני הדומה לשנינו. התרשמתי מאוד מהביטוי העשיר, תאור נפלא של דמויות שונות שהכיר ודקות ההבנה בין העניינים, פירוט חיי יום-יום מתוך זיכרון נפלא.

מצאתי עניין רב בדברים גם משום שמטבעי אני אוהב לקורא תולדות אישים. הצטערתי שלא ניתן לי להגיב בעודו בחיים.

אסיים בדברים מתוך ספר איוב:

"אדם ילוד אשה, קצר ימים ושבע רוגז. כצוף יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד…

כי יש לעץ תקווה אם ייכרת…מריח מים ועשה קציר כמו נטע… וגבר ימות ויגווע אדם, איו… ואיש שכב ולא יקום עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יערו משנתם…"

דברי ישראל פייגין

על השנים הראשונות להתחלותינו (ברמת יוחנן)

21.8.66- 14.101966

מתוך ראיון עם חברי קבוצת הצפון

מראיין: יעקב יניב

יעקב : נמצא אתנו כאן ישראל פייגין. ישראל, אתה זוכר כמה דברים שנוגעים אליך.

ישראל: קודם אני רוצה להמשיך בספור על שמוליק בקשר להצגה הזאת, חברי קב' השרון שבאו אלינו לחג, חזרו בשתי עגלות בשמחת – תורה דרך כפר חסידים. שם חכו להם אנשי המקום, התירו את הפרדות ובזה חללו את החג ע"י עבודה זו. ואת חברי קב' השרון הזמינו לרקוד ולשיר בבית הכנסת של כפר חסידים. כמובן, האכילו והשקו אותם ורק במוצאי החג עזרו להם לרתום את הפרדות, נפרדו מהם בשלום והרשו להם לנסוע הביתה.

יעקב: ובכן,ישראל, אמשיך לשאול אותך. מתי נקבע השם רמת יוחנן?

ישראל: "רמת יוחנן" הוא כבר השלב הסופי. בהתחלה נקבע השם הראשון, כמובן מאליו: "רמת הצפון". גם ברשימות השלטון האנגלי וגם במשרדי המחוז נרשם שם "רמת הצפון". ובשם זה גם התנהל מו"מ על ארגז נשק בשביל "רמת הצפון" (לפי ביטוי אנגלי). יותר מאוחר, כאשר המוסדות המיישבים התחילו לטפל בקביעת שם למקום, באו מטעם ועדת השמות של הסוכנות.

חקרו וחקרו ולפי הצעת דר' מייזלר דומני – עתה פר' מזר – הוצע השם "אושה" בשביל להחיות את השם אושה העתיקה, אשר כיום הן חורבות הכפר "הושא", במרחק כ- 4 ק"מ מאתנו מזרחה. אז היתה הפוליטיקה לחידוש שמות עתיקים ובמזל טוב קראו לנו "קב' אושה". שוב היינו צריכים להסתגל לשם הזה. הרבה  זמן לא רצינו לוותר על השם הקודם.

יותר מאוחר, היה זה בשנת 1935, קרן היסוד קבלה הקצבה גדולה מיהדות דרום אפריקה ורצו להנציח ולקרוא ישוב על שם גנרל יאן סמאטס, שהוא היה, כידוע, ידיד הציונות והיהודים. חפשו ומצאו, כי אנחנו צריכים לקבל את השם רמת יוחנן. יותר מאוחר היו שואלים אותנו על שם איזה יוחנן הוא השם, האם לא על שם התנא יוחנן הסנדלר. היו כאלה שהאמינו כי כך הדבר.

אני זוכר היטב שבאו מטעם המוסדות לקבוע את השם והביאו טבלה גדולה, בא אושיסקין וכת הדליה וכל הגדולים. היתה מסיבה קצרה לחניכת השם החדש. ומה שנחרת בזיכרוני: אושיסקין לא רצה לבטל את השם ,אושה". הוא טען שם שניתן כבר, אי אפשר לבטלו ולמרות שרק עתה ניתן שם חדש, הוא כל החבורה וכל החברים, יצאנו 20 מטר מחוץ לגדר צפונה, נטעו שם שתיל, הקיפוהו בעגול קטן של אבנים וקראו למקום הזה "אושה" עד שירחיב ואפשר יהיה לקרוא נקודת ישוב חדשה בשם הזה ואמנם בשנת 1936, כאשר עלו על ידינו עוד שתי נקודות אחת קבלה את השם "אושה".

יעקב: אתה, ישראל, נחשב אצלנו כאחד הפעילים בהגנה, איך תוכל לתאר את בעיית הביטחון וההגנה בימים ההם של הנקודה שלנו?

ישראל: אז היו הדברים הרבה יותר פשוטים מאשר עתה. הביטחון התבטא בשמירה. צריך היה לשמור על היבולים, לשמור שעדרים ערביים לא ייפרצו לשטחינו עם בואנו, קבעה קק"ל שומר את אחד החברים. זה היה אמציה כהן ז"ל. הלבישו אותו בגדי גפיר (נוטר) עם קולפאק. קיבל רובה קנה עם 25 כדורים והיה מסתובב על סוסה. הוא היה שומר. יותר מאוחר או באותו זמן, היה גם יצחק כתר ממלא תפקדה השמירה.

כיליד הארץ ידע ערבית והיה רגיל עם ערבים. היה מסתובב  על סוסתו, לבוש עביה ועשה רושם על כל הסביבה ובאמת שניהם הסתדרו יפה מאוד עם כל השכנים שלנו, היו בסביבתנו כפרים ערביים. שלשתם כבר אינם כיום:" סאסא" – בכוון מזרח," הושא" "וקאסייר" מזרחה מאתנו. היו קשיים דווקא עם "הושא". הם היו מוגרבים ז"א מאלג'יר. הם היו מוסלמים שברחו מהשלטון הצרפתי והשלטון התורכי נתן להם אדמות. הם נשארו נתינים צרפתים עד הזמן האחרון ואולי בגלל זה יותר חופשיים והיו לנו מדי פעם בפעם צרות אתם. ואם אנו מזכירים את השומרים, אני רוצה להזכיר את השומר ברוך פרקש ז"ל, אשר בבואנו היה שומר בכפר חסידים ועובד בפרווה, והוא התיידד אתנו מאוד ועזר לנו מאוד ועזר לנו בהרבה שטחים.

יעקב: מתי הורע מצב הביטחון באזורינו?

ישראל: בדרך כלל היה בסדר. אמנם הבדואים שהיו רועים בסביבתנו, היו גונבים מדי פעם בפעם כדרכם. מצב הביטחון הורע באופן ניכר בשנת 1936. עם פרוץ המאורעות בכל בארץ, הוחמר מצב הביטחון גם אצלנו, אם כי לא סבלנו במיוחד. הגברנו את השמירה. מדי פעם שמענו יריות ממרחקים, אבל בנו זה לא נגע. בשנת 1937 הוקל בכל הארץ וחשבנו שזה יעבור גם אצלנו. בשנת 1938 כאשר הוחמר המצב בכל הארץ, התחילו יריות גם בסביבתנו ובאחד הימים, התנקשו לעדר שלנו, החברים יצאו החוצה, קרה המקרה וחברנו אמציה כהן  נפצע פצעי מוות תוך פעולה. יחד אתו נפצע קל גם אפרים מלמד.

ראיין: יעקב יניב

טכנאי: אלקנה כרמון

לזכרו של חבר ושכן,

כבר עברו שלושים יום לפטירתו של ישראל, ועדיין אינני יכולה להתרגל למחשבה, שהוא איננו…

כשאני יוצאת מחדרי בערב, אני מחפשת את דמותו על השביל, דמות גדולה, כבדה,צולעת קמעה, עם טרנזיסטור אל האוזן.

לא פעם נכנסתי אליו בשבת בבוקר, לשאול על מילה, שחסרה לי בפתרון תשבץ כלשהו. הוא כמעט תמיד ידע את המילה המבוקשת, ואם לא ידע, לא התעצל לחפשה במקורות שונים, הוא היה אנציקלופדיה מהלכת. והיה חבר טוב, שאהב לעזור.

בשורשי נשמתו היה קשור לאדמה הזאת, ובזיכרונו המופלא ידע להעלות על הניר פרטים שכולנו כבר מזמן שכחנו אותם.

 אט, אט, מסתלקים חברינו  מנעורים, ואנו נשארים מיותמים ועצובים….

                                          טובה סמילנסקי.

שלום רב בלה יקירתי,

עבר כבר כמעט חודש, מאז ישראל נפטר והלב פשוט לא מאמין שזו המציאות. גדול כזה, וחזק כזה, חכם כזה – איננו.

שמעתי את דבר מותו בטלפון ולא יכולתי להמשיך לדבר, לא באותו רגע, ולא במשך זמן רב אחר כך.

רציתי לספר לך קצת איך נראה לי, הקטן, ישראל הגדול. אני חושב שתמיד ראיתי אותו כאחד מדור הנפילים, כסמל של ישראל עצמה, גם בחיל וגם ברוח, בשעות שלום ובשעות מלחמה.

אני זוכר את ימי מלחמת השחרור ואת תקופת שהותי ברמת יוחנן. כאב לילדים אני יכול להבין עד כמה לא פשוט היה לדאוג לזאטוט כמוני בימים הקשים ההם. אלו הם ראשית זכרונותי – סבא ישראל ואת. אני חושב שבתקופת שהותי ברמת יוחנן, עד לפינוי הילדים, לא דאגתי ולא חשבתי על הורי שלי, מכיוון שהיה לי בית חם אצלכם.

לימים כשקראתי יותר והבנתי יותר, שמעתי על מעשי ישראל במלחמה. שמעתי מפי אבא ושמעתי מפי סבתא. אף פעם לא שמעתי מישראל עצמו. משל היה אומר: "היה צריך לעשות ועשיתי ואין צורך עוד לדבר על כך".

כשגדלתי והייתי מבקר אצלכם בחופשות הלימודים, הבנתי יותר את הצדדים האחרים של אישיותו. היכולת לשוחח ולדבר, על כל נושא שבעולם, האמונה השלמה והאיתנות השקטה והביטחון שבדרך החיים שבחר לעצמו, היא הדרך הנכונה. בעיקר כילד הפתיעה אותי היכולת של ישראל, כאדם שחי מחוץ לעיר ולכן בעל מגע עם מספר קטן של אנשים לעסוק בכל עניין שעסק בו – ברמה גבוהה ביותר. שמחתי לשבת לידו ולראות את אלבומי הבולים, ולשמוע את הספורים הקטנים על כל בול. אהבתי לשחק שחמט כנגדו ונדמה לי שהפסדתי תמיד, גם כאשר חשבתי "שאני יודע".

שמעתי את סיפורי המדידות והמודדים שלו והבעיות המתמטיות שהיה מעלה לפני. אין לי כל ספק, שמלבד הורי, היה ישראל הדמות היחידה שגדלתי אתה בשנות "העשרה" של חיי – אדם שמחוץ לתחום הקרוב ביותר של משפחתי, שהיו לי אתו השיחות המשמעותיות ביותר בתקופה ההיא. כשאני חושב על כך, נראה לי שהתעניינותי המקצועית עד היום בנושאים מתמטיים, ובשחמט קבלו עידוד וחיזוק רב משיחותינו בתקופה ההיא.

צד אחר של ישראל, שהיה מפתיע אותי תמיד מחדש, היתה השלמות שלו עם מפעל חייו ברמת יוחנן.

אני זוכר תמיד את השמחה והגאווה, שבהם היה מספר לי על הנעשה ברמה: על הגן של הנכדים, על מפעל פלרם, על חגיגות העומר ושבועות שתמיד נטל בהם חלק. על כן הרבה להזמיננו אליהם. אני יודע שבקיבוץ ישנם מדי פעם מחלוקות ומאבקים על נושאים רבים ושונים, כפי שיש בכל מקום בין אנשים חושבים, אמביציות שונות, חינוך ומסורת שונים. נדמה לי שישראל התעלה מעל כל אלו וראה את פני הדברים לא ממבט הנעלה מעל כל אלו ולא ממבט הנמלה מלמטה, אלא ממבט הנשר מלמעלה. כנער וכאדם, שחי במציאות אחרת, מציאות העיר, של כל אדם לעצמו, ראיתי בישראל אדם מיוחד, שחי במישור אחר, גבוה יותר שהעניק לו שקט נפשי ותבונה ישרה, ויכולת לראות, בתקופה של שואה ומלחמה, בתקופה של אובדן החזון והתנופה הגדולה שבה אנו נמצאים כיום.

אין מילים, פשוט אין מילים שאפשר לומר בשעה כזו. האבדה היא רבה, לרמת יוחנן, לנכדים, לאביבה וזיוי, לי ולמשפחתי, להורי ובמיוחד לך אישית. דבר אחד לא ישכח והוא: ישראל חי את חייו, ובמלואם, כפי שרצה לחיות, ורווה מהם סיפוק שמעט אנשים זוכים לו בחייהם.

מפעל חייכם עומד לתפארת היום שונה מאוד מדמות המקום שבו עליתם על הקרקע. הייתי רוצה לקות ולראות את דמותה של מדינת ישראל כדמותו של ישראל האיש: גדולה, חזקה וחכמה.

ממרחקים אני רוצה בשעה קשה זו לאמץ את ידייך ולהיות שוב אתכם, כפי שנהגנו בעבר. אבל אין הדבר מסתייע בידי, וחבל. בודאי נעשה זאת עם שובנו ארצה. אני שולח מכאן איפה, את ניחומי ומקווה ורוצה שתעברי במהירה שעה קשה זו.

                                        שלך

                                                 מוליק.