מוטי (מלווין) בלושטיין

5/05/1933 - 11/02/2020

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' אייר התרצ"ג

תאריך פטירה: ט"ז שבט התש"פ

שם האב: הארי

שם האם: דורותי

שנת עליה: 1967

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: נעמה בלושטיין

פרידה ממוטי / נורית פיינשטיין

באישון לילה הלך מוטי לעולמו, אחרי שנים ארוכות של ירידה איטית במורד החיים, של היפחתות, או בלשונו של יהודה עמיחי, “לא כברוש,/ לא בבת אחת […]/ אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות,/[…] כגשם בהרבה מקומות /מעננים רבים […]/ לא ב”הצלצול החד, המעורר”, אלא ב”יציאה שקטה, כעשן/ בלי תרועה […]/ כ”אבן בגלגולים האחרונים/ לאחר המורד התלול, במקום שמתחיל/ מישור הויתור הגדול, אשר ממנו,/ כתפילות המתקבלות,/ עולה אבק בהרבה ריבוא גרגירים”.

זה קורה, כך מסתבר, גם לחסונים ביותר, שנשאו על גבם כל משקל, פשוטו כמשמעו, שתש כוחם לבסוף…

מה ידענו, אנו שחיינו לצדו של מוטי בקיבוץ במשך כל כך הרבה שנים, על קורותיו? האנגלית המפורסמת שהיתה סימן זיהוי למוצאו היתה מבחינות רבות עבור רבים גם המכשול בפני ההיכרות הממשית, המעמיקה, היא והעובדה שיותר משהיה איש של דיבורים היה איש של מעשים, “מוליך ומביא, מעלה ומוריד”.

מוטי, הוא מלוין, נולד בדטרויט – מישיגן באביב 1933, בן יחיד בין ארבע אחיות. הוריו, הארי ודורותי, היו ילידי פולין שהיגרו עם הוריהם לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בית סבו וסבתו של מוטי היה בית יהודי אדוק, ואילו בית הוריו – שומר חג ומסורת וציוני.

למן גיל 12 היה מוטי חניך בתנועת “הבונים”, מה שהעמיק את חינוכו הציוני. זכור היה לו במיוחד יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, והוא אז תלמיד תיכון. “באותו יום”, סיפר, הקשבנו כל היום בדריכות לחדשות. משנשמעה הבשורה על הכרזת העצמאות – יצאנו, חברי הקהילה היהודית, לרחובות העיר ופשוט התחלנו לשיר ולרקוד כולנו. היתה הרגשה נהדרת ונראה היה שכל העיר שמחה איתנו. לאחר לילה סוער של פרץ שמחה אדיר – מצאנו את עצמנו צמודים לרדיו, מקשיבים בדאגה לחדשות מהארץ שהגיעו עם שחר”.

בשנים 1950-1955 היה מוטי חייל בצבא ארה”ב ואף השתתף במלחמת קוריאה. כששב מהמלחמה רצה אביו לראותו משתלב בעסקיו, אבל החיידק הציוני שקינן בו מנעוריו שב ונעור ובאוגוסט 1967, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים הוא נישא ארצה על כנפי אופורית הניצחון ותהילת צה”ל. מוטי התגייס לצה”ל שאחרי הניצחון הגדול, בארץ ששטחה גדל לפתע פי ארבעה, ונשלח לביר גפגפה שם מילא תפקיד חשוב במערך האספקה והמתנדבים. כשהשתחרר כעבור שבעה חודשי שירות תכנן להשתקע בארץ ואף קנה דירה ורכב והתגייס לשירות המשטרה, אך נסיבות משפחתיות אלצו אותו לנטוש את החלום ולשוב לארה”ב לעזרת משפחתו.

הוא שב ארצה בינואר 1973 ופנה ללמוד עברית באולפן רמת יוחנן. מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו בארה”ב מתארגן לקראת עליה. שוב עלה על המטוס, שוב התגייס לצבא ושירת בחזית הדרומית ושוב חזר לארה”ב.

כששב ארצה ולקיבוץ כעבור מספר חודשים נוספים, היה זה לתמיד. הוא נישא לנעמה יזרעאלי, בת המקום, ובזה אחר זה נולדו להם עדי, דנה ואילן. ומוטי – בעל ואבא משוגע, דואג לכל צורך, נענה לכל קריאה, נוהג לכל יעד ונושא על כפיו גם את סבתא רבקה, אמהּ של נעמה שבשער העמקים.

וכמו במשפחה כך בקיבוץ – מוטי איש של עבודת כפיים ולב רחב. הוא השתלב תחילה בצוות מטעי הבננות והאבוקדו ואחר כך בצוות הנוי וכשדן גלעד פרש מן החצרנות נאות למלא את מקומו. ומאז – מוטי והטרקטור האדום חד הם ואילו גבו הרחב וזרועותיו החסונות כלי שרת לצרכי הכלל והפרט, מבני ציבור, ענפים, בתי ילדים ומגורי חברים, נכון למלא משימות שבמסגרת תפקידו וכאלו שאינן, לפרק ולהרכיב, להעמיס לפרוק, לבנות במות ומה לא? ולצד זאת – עסק גם בענייני בטחון והיה הממונה על הנשקיה. ובל נשכח, כמובן, את האבוקדו, שבזכות חריצותו ורצונו הטוב המתין בוקר-בוקר לסועדים בחדר האוכל חתוך ומוכן לשמח לבב אנוש ובטן מקרקרת. היתה זו יוזמה שלו שלמרבה הצער עברה מן העולם עם ראשית מחלתו ופרישתו מחיי העבודה, בלא שקם לו יורש.

שמונה השנים האחרונות עברו על מוטי בחמדת אבות. הלב נחמץ לראותו ישוב בכסאו חסר מעש ונטול דיבור, נתון לחסדי הטיפול המסור של צוות הבית ושל נעמה שתמיד-תמיד לצדו, דואגת באהבה ובנחישות לכל צורך. כך חולפת תהילת עולם…

אבל אנחנו נזכור אותך, מוטי, כפי שהיית בשנותיך הטובות: זקוף וחסון, חרוץ ומתנדב, כל כך מפֹה וגם כל כך לא מפה, עם אנגלית מתגלגלת ועברית מקרטעת, קיבוצניק וציוני מסור ובכל זאת לעולם אמריקאי, שהביא לילדותנו הפרובינציאלית ניחוחות של עולם אחר, גדול ורחוק (מי לא זוכר את הביקור של כל ילדי המשק בנושאת המטוסים של הצי השישי שעגנה בנמל חיפה?), מוטי שבחר להיות ישראלי ולעולם לא פסק להתגעגע.

מקום מיוחד היה לך, מוטי, בקהילה הזו, מקום שהוא רק שלך וכזה יישאר.

עכשיו הגיע זמן לנוח.

אתכם באבלכם, נעמה, עדי ורן, דנה וגבע, אילן וכל הנכדים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    מוטי (מלווין) בלושטיין ז”ל

    בן דורותי והארי

    נולד:  י”ג באייר תרצ”ג  9.5.1933

    בדטרויט, מישיגן – ארצות הברית,

    הגיע לרמת יוחנן 1975

    נשוי לנעמה (יזרעאלי)

    אבא לעדי, דנה ואילן

    נפטר: ט”ז בשבט  תש”פ  11.02.2020

    בן 87 במותו

    יהי זכרו ברוך

  • פרידה – נעמה

    פרידה/ נעמה

    הפתעה או הלם זה לא היה, בכל זאת פרידה.

    אף שהייתה צפויה לאורך זמן היה זה רגע קצת מוזר;  מין הרגל יקר להמשיך להיות קרובה ככל שניתן ולכבד את זיק החיים שיקירך נאחז בו ומוצא את דרכו לשמור על קשר גלוי וסמוי ביננו.

    מחלתו של מוטי והתקדמותה האיטית בתחילתה ובהמשכה מהירה יותר ויותר, פיתחה בי הבנה עמוקה יותר לנפשו של אדם וקבלה של מהות אחרת שלא מובנת בשגרה ובחיים תקינים. לא בבחינת טוב או רע.  אלא אך ורק הקבלה והידיעה שזה כך.

    בהיותנו כבר לא במגורים משותפים אבל בפגישות יומיות, אני חוזרת באוזניו על סיפורים מחוויות משותפות; על שנות חיים מלאות תהפוכות, מעברים וזיכרונות שבנו את חיינו, מעדכנת בכל מה שקורה עם צאצאינו והחיוך כבר מופיע.

    וכך זה התחיל:

    יום אחד הגיע לארץ ואלינו איש גדול חדור אמונה ורצון למעשה חלוצי החליט להשאיר את מנעמי ארץ האפשריות והעושר מאחור כדי להגשים את הרעיונות שספג בתנועת הבונים האמריקאית, החלטה זאת הייתה עבורו התחנה האישית משמעותית ביותר בדברי ימיו.

    מכאן התחיל פרק ב’ על שמחותיו ואכזבותיו.

    וכבר כולנו מפוקחים ומזמן כבר יודעים שהמציאות שונה במעט או הרבה מן החלומות של מתבגר צעיר ומן הסיפורים שסופרו לו ובנו את רצונו להגשים אותם בגופו.

    רצה והשתדל מאוד להשתלב וגייס לשם כך את כל הכוחות שנמצאו לו.

    לפעמים הרגיש שמצא את שביקש – ולפעמים נקלע למערבולת של סתירות ולא ויתר. בעזרתי ובעזרת ילדיו היקרים חי בשני קוים מקבילים: שמר על קשר הדוק ובלתי מתפשר עם המשפחה וחבריו הרבים משם – וכאן נאחז בחייו החדשים, במציאות שונה כל כך שדרשה הרבה ויתורים והתאמות.

    סיפר הרבה על מוצאותיו משנותיו בפרק א’ ומביקורים במקום בו גדל. נראה היה שחיות בו שתי דמויות של אז ושל כאן, ושתיהן הסתדרו בו בכפיפה אחת. הפרק האחרון נמשך יותר ממה שאדם מאחל לעצמו, וגם הוא היה בהשלמה, ללא טרוניות וכן נפרדנו בלילה שכזה.

    עוד סיפור חיים עמוס במעברים, חלומות ,תשוקות והגשמות שהגיע לסופו כדרך כל בשר.

    היה שלום יקר שלנו.

  • סבא יקר שלנו/ מהנכדים

    סבא יקר שלנו/ מהנכדים

    סבא מהקיבוץ,

    סבא עם הטרקטור האדום, בטיולי שבת בבוקר לאסוף אבוקדו שנשאר מהקטיף, רק מהאדמה…

    סבא עם גלידות הכי יקרות במקרר, מכל הסוגים.

    סבא עם ארוחות השבת העשירות, שנהנה לראות אותנו אוכלים מהמרק ומהפשטידה של סבתא והבשר שהוא הכין…

    סבא באנגלית ששר ומספר לנו סיפורים, גם אם אנחנו לא הכל מבינים…

    סבא שדואג שתמיד על שולחן החג והשבת הכל יהיה לנו מוכן ומסודר.

    סבא שבלעדיו אנחנו תמיד דוחפים עוד כיסא כי לא דיווחנו במדויק כמה אנחנו מגיעים לארוחת החג…

    סבא שלימד אותנו לעמוד בזמנים, עפ”י סטנדרטים זרים, וחס וחלילה להגיע בדקה ה – 90…

    סבא שמחכה לביקורים בבית אבות בעיניים צוחקות ושמחות…

    סבא שתמיד היה לו כל מה שצריך, מהפרט הכי קטן ועד לאזרחות בארצות הברית.

    סבא נדיב, חייכן, עם חיבוק חם וזרועות עוטפות.

    נזכור אותך תמיד בלב חם ואוהב. ונדאג לסבתא שטיפלה בך במסירות כל כך גדולה והנחילה לנו ערכים של נתינה.

    מהנכדים

    יהל , נטע, דור, אלון וגלי, שכבר מתגעגעת למרק של סבא.

  • I did it my way – פראנק סינטרה

    And now the end is near

    So I face the final curtain

    My friend, I’ll say it clear

    I’ll state my case of which I’m certain

    I’ve lived a life that’s full

    I’ve traveled each and every highway

    And more, much more than this

    I did it my way

    Regrets, I’ve had a few

    But then again, too few to mention

    I did what I had to do

    And saw it through without exception

    I planned each charted course

    Each careful step along the byway

    Oh, and more, much more than this

    I did it my way

    Yes, there were times, I’m sure you know

    When I bit off more than I could chew

    But through it all when there was doubt

    I ate it up and spit it out

    I faced it all and I stood tall

    And did it my way

    I’ve loved, I’ve laughed and cried

    I’ve had my fails, my share of losing

    And now as tears subside

    I find it all so amusing

    To think I did all that

    And may I say, not in a shy way

    Oh, no, no not me

    I did it my way

    For what is a man, what has he got?

    If not himself, then he has not

    To say the words he truly feels

    And not the words he would reveal

    The record shows I took the blows

    And did it my way

    The record shows I took the blows

    And did it my way

  • נפרדים – יפית – חמדת אבות

    נפרדים – יפית

    אני זוכרת שבתחילת דרכי בעבודה ברמת יוחנן פגשתי אותך נוסע על קלנועית במכנסים קצרים וכפכפים. ברכנו האחד את השני בברכת: בוקר טוב.

    כבר ביום השני שאלת אותי: Do you have avocado for the people there?.

    עניתי שאין. ואז, תוך זמן קצר הגעת, בידך שקית ענקית מלאה באבוקדו ובקשת שנחלק לדיירים בארוחת הערב ובארוחת הבוקר.

    וכך גם בעונת הליצ’י הגעת לדלת האחורית דרך המטבח ובשקט מסרת בכל פעם את הפירות, והכל לפי העונה.

    כעבור תקופה עברת להתגורר בחמדת אבות. הסכמת להשתתף בכל פעילות שהעברתי. ואז הגיע החלק הקשה. תקשרת פחות ופחות. החיים לא הוגנים, זאת למדנו, אולם החיוך מעולם לא נמחק מפניך.

    משפחתך תמכה באהבה לאורך כל הדרך. זוכרת את בר המצווה של הנכד מאילון שבחר לחגוג סמוך לחמדת אבות כדי שגם סבא יהיה נוכח.

    לך נעמה יקרה, את הרי יודעת להעריך טיפול ואמפתיה, ותמיד כשהגעת אמרת: יפית וכמאל פה? אני שמחה.

    יד המקרה היא שאתה נפרדת היום מן החיים וכמאל ואני מפסיקים את עבודתנו בחמדת אבות?

    אם יש משהו שמנחם אותי זה שאתה לא סובל, ויכול כעת לנוח בעולם שכולו טוב.

    אשא את זכרך תמיד כפי שהיית: חזק, אמיץ, בעל לב ענק ומלא שמחת חיים.

  • אבא יקר – אילן בלושטיין

    אבא יקר,  אילן בלושטיין

    סיפור חיים שנרקם ונטווה יום יום, שעה שעה, במשך כמעט 87 שנים לא נפרם כך בקלות.

    חוט המשפחה שימש לך תמיד כחוט המקשר, אותו חוט שזור בין כל רקמה לרקמה. החוויות שעיצבו את ילדותך שם מעבר לים קשורות היו למשפחה הגדולה שקמה לה בעולם החדש שהם יצאו לכבוש בארצות הברית.

    התיאורים והזיכרונות שחלקת איתנו משנות ילדותך, ושעיצבו את  חייך, סיפרו על משפחה גדולה, ומחבקת, שאתה, בן יחיד בין ארבע בנות, משמש כחוט השני ביניהם.

    הרפתקת חייך הייתה הבחירה להשאיר את האריג שנטווה במשך שלושים וכמה שנות החיים הראשונות שלך מאחור ולעלות לארץ חדשה ולהתחיל לטוות בה מחדש. אלא שמעולם לא אפשרת לחוטים הישנים להיפרם להם אט אט כדרכם בכלל. זכורה לי העמידה קטנת הקומה שלי מאחורי כתפך הרחבה, עת הקדשת שעות רבות לכתיבת מכתבים מפורטים בכתב יד בלתי מפוענח, לבני משפחה רחוקים ורעים לא מוכרים.

    כאן איתנו ובינינו רקמת את יצירת חייך, משפחה קטנה ומלוכדת שהיתה לך מקור לאושר וגאווה. רעייה, שלושה ילדים, וחמישה נכדים שהיו עבורך עולם ומלואו.

    כאן, במקום שאתה נח עומדים רקומים בכל נימי נפשנו אנחנו, היצירה הקטנה והאישית שלך.

    אוהבים תמיד, ומעכשיו גם מתגעגעים – המשפחה