מנחם (מניו) פליטי

מנחם (מניו) פליטי

בן רבקה ושמעון וקלאופר

נולד בסמבור – גליציה

י' בניסן תרס"ד  26.03.1904

נשוי לרייזקה

אבא למרים, חנה ושלמה

עלה לארץ בשנת 1920

ממייסדי קבוץ בית אלפא

עבר לרמת יוחנן 1940

נפטר ג' באדר תשמ"ז  04.03.1987

בן 83 במותו

שלושים למניו ז"ל                                          2.4.87

למניו,

רוצה אני לשוחח אתך, ופשוט מן הלב לך לספר

על השותפות שבינינו – בין צעיר לבוגר.

ההתחלה- בפעוטון ובגן רימון.

שלומלה,לה שלך שקט וגם מזיק גדול,

ואתה לגן מגיע ועליו מגן מפני כל.

ויש ימי הולדת, ושאר שמחות

ואתה מין אבא שכזה שתמיד ניתן לראות.

ואח"כ –  ילדות נעורים וגם מהצבא חוזרים.

מעת לעת אנחנו נפגשים על המדרכה – נעצרים.

ואתה בדאגה תמיד – נו..? מה יהיה עליו

על שלומה'לה שלי? ולי אתה מטיף

אתה חבר ממש? אז אולי תדאג שלא יישן

ובחורה ימצא.

ומאז:    תמי ושלומקה, והילדים שהם נכדים

משפחה פורחת ואת דעתך מרחיבים.

והמלחמה: השכול על מפתנך, חלפון ז"ל נפל.

ומי יודע מלבד שנינו, כמה פעמים רבות

על מרים ורוני שנתייתמו דברנו.

תמיד שיחה קצרה מעט מילים עם דאגה רבה.

אתה מזכיר ומציין את הכאב.

ובעיקר דואג לטרמפ לנסוע לבקר.

מן אבא – סבא שכזה.

ובפלר"ם-   לפונדק אחד  נקלענו. חיי יום, יום של

עבודה, שבחובה נושאת פגישה עם תוכן וחוויה.

בשבילי – היתה לי תמיד הגאווה!

לספר לכל חבר שבא:

על מניו ושלמה, על משה גוטדינר,וחנן ויעקב יניב

שהפגישה כל בוקר מוקדם משרה חשק

לעבוד בשמחה

ואווירה טובה של דור ייגע.

ובעטיה של שותפות בעבודה ובזכותך, עוד קשר מחוזק

נהיה. והוא לחנה'לה ומאיר בנוה איתן.

אתה ורייזקה במשותף, נוסעים הרבה. ובהקפדה שתמיד

תהיה אתה בעבודה.

ואז-   ביזמתך, בעקשנות החקלאית שבך, הוסכם

שאתה על הנוי שבמפעל.

מיד נרתמת, לכלים דאגת, מנוח לא נתת,

ניקית, הכשרת,שתלת, השקית,

עד שגוון ירוק עלה,  והפרחים בשלל צבעים, וראש מורם.

ואתה – אורו עיניך ואומר לעצמך:

"אם גרעין זרעת – בטח!"

מניו-    לא איש צעיר היית,

אך מאידך גיסא כוחך במותניך, והחיוניות שופעת בחייך.

כך אזכור אותך.

נפרדנו- ולו גם שנים רבות בינינו – חבר לי היית.

חיא אידלמן.

לזכרו של מניו

ביום השלושים למניו ז"ל ג' בניסן תשמ"ד 2.4.87

מניו נפטר בהיותו בן 83 ואם זה נכון כי לאחר גיל 80 החיים נחשבים לשיבה טובה – הרי שהיתה לו שיבה טובה.

רענן, מסוגל לרבות ואשר בני גילו לא יכלו להתחרות בו, ומת מיתת נשיקה כפי שייחל.

בעייני ברשימת עיסוקיו במשך חייו, נוכחתי שכמעט לא היה ענף שידו לא היתה בו: אופה (בראשית ימי היותו בבית אלפא) רפתן, פלאח, מדריך קיבוצים צעירים המתכוונים להתישבות, עובד במספוא, בירקות ובעידן התעשיה מצא גם בה את מקומו. מניו היה ספורטאי "מכור". שחיין, שופט שחיה במשך שנים רבות ואוהב קנאי של טיול ברחבי הארץ.

מניו היה מעורב במחשבתו בכל המתרחש בקבוץ. ידע לבטא את הגיגיו אף ששפתו לא היתה מהוקצעת, וצריך היה לדלות ממנו את גמר המשפטים.

בן למשפחה ענפה, כמעט כולה בקבוץ.

ראה הרבה סבל במשפחתו, אך הוא עצמו התברך כאמור בבריאות טובה כמעט עד לרגע האחרון של חייו. אך גם אסון פגע בו בנפול חתנו במלחמת ששת הימים ולפני עשר שנים לקתה ראייתו והיה זה נוגע ללב לראותו עם המשקפת לפני העין, חוקר את כל המודעות, וכמובן- בעזרתה גם קורא עיתון. אך קריאה רגילה כמעט שנמנעה ממנו לאחר האסון הזה, והיה נזקק לעיתים להקראה ופיצה את עצמו גם על ידי הקשבה ממושכת במשך היום למוזיקה.

הוא היה מראשוני העליה השלישית. דור שהולך ונעלם כשכבר כיום הקבוץ נישא על ידי הדור השני והשלישי.

כ-65 שנים היה מנושאי העבודה בקבוץ וראה את השינויים אשר התחוללו ושינו את פני הקבוץ בהרכבו, בשיכון, בדרכי הבילוי ובהלכי החיים. מניו השתלב בקבוץ המחודש ללא קטרוג, הדור של מייסדי הקבוץ זקוק היה לעיתים למאמץ גדול של אהבה ומסירות בכדי להסתגל אל אורחות החיים החדשות. מהקבוץ שהיה מרוחק במידה גדולה מאוכלוסית הארץ, עד לימנו בהם יש התמזגות ניכרת עם החברה הכללית, וחדירת דרכי חיים של החברה החיצונית אל שורות הקבוץ, הצבא, הלימודים, הנישואין הם אשר חוללו שינויים שתוכנו, הרכבו ודרכיו של הקבוץ. מאות של נערים ונערות אשר התחנכו בקבוץ מבלי להצטרף אליו ראו ורואים בו עד היום, את כוא מחצבתם, ושמרו יחסי חיבה וכבוד למחנכיהם, למושגים ומנהגיהם. הוא היה אחד מאלפים אשר במשך כל חייהם בנו את עצמת ישראל היפה ויורשה לי כאן להגיד איזה מילים על נושא הקבוץ ומקומו בחברה.

כאמור, חלו השינויים שהזכרתי לעיל בכל מערכות החיים. כל אלו הם סימני חיות חזקה לקבוץ. ברכת היכולת לבצע שינויים ולסגל את מערכות החיים לעולם החדש. אך קרה דבר חמור בשנים האחרונות, נפגמה תדמית הקבוץ! לאחר שרבות דובר על עצמתו של הקבוץ, התחילה הפגיעה מבחוץ שנגרמה תוך הויכוח הפוליטי ובגלל הכח הכלכלי אשר נצבר בקבוץ, וידוע הדיבור על המליונרים הקיבוציים, פרקים וכד'.

אך בשנתיים-שלוש האחרונות פגעה בקבוץ מהלומה בלב-תדמיתו, והיא לא נגרמה על ידי אחרים, אלא יש בה משהו מההרס העצמי כאשר החלק המוביל בכלכלת הקבוץ ומתוך דאגה לעצמתו הכלכלית, פגע בתדמיתו של הקבוץ תוך שהכניס אותו למערכת עכורה ויש לעיתים הרגשה כאילו הפך הקבוץ לכבשה שחורה שאין בה מום אשר לא מונים בו. יש שהבקורת נובעת מהשנאה לדרכי החיים, ואף שאין לי ספק כי ברבות הימים יתאושש הקבוץ מהמכה הכלכלית אשר ספג, ואיני רואה שום סכנה לקיומו הפיזי, מטרידה אותי השאלה כיצד ניתן לחדש את גאוות החברה הישראלית בקבוץ. אולי זהו אחד התפקידים הגדולים של הדור הנוכחי וצורך חיוני ביותר של החברה הישראלית אשר הדרדרה.

ידענו כי גם האיש מהישוב אשר לא רצה להצטרף לקבוץ, היה גאה בהיות הקבוץ חלק מישראל. עוד היום רבים בארץ ומחוץ לארץ מתגאים ומחפשים את הקרבה המחממת של הקבוץ. רבים ראו בו את הפנינה של התחיה והציונות. ובמקום זה עלול הקבוץ להיהפך לאחת הלבנים האפורות של מבנה החברה הישראלית.

החברה הישראלית זקוקה לתמורה גדולה, וגם לאגדה אשר תהלך בתוכה, והלוואי הדור החדש של אנשי הקבוץ יוכל לתרום גם תרומתו זו לקבוץ ולחברה הישראלית. הבה נקווה כי היתה זו מעידה בלבד והתנועה תצא ממצוקתה, כלכלתה תשוקם ורעיונותיה יפרחו.

פריחה אמרתי, ותרשו לי לחזור לזכרו של מניו ולציין כי עבודתו האחרונה היתה טיפול בנוי ופרחים בפלרם-איזה סיום סימלי נפלא של חיי עבודה ועמל כפיים.