מרים בן צבי

15/03/1906 - 15/09/1990

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח אדר התרס"ו

תאריך פטירה: כ"ה אלול התש"נ

שם האב: מיכאל

שם האם: שיפרה

ארץ לידה: ליטא

שנת עליה: 1923

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: בן צבי מאיר

מרים בן צבי

מרים נולדה ב-1906 בעיירה אראן הסמוכה לוילנא שבליטא. מוצאו של אביה היה מהעיר קלינקובו שברוסיה ומכאן שם משפחתם- קלינקוביצקי. האב למד בישיבה והיה מוסמך לרבנות והבית, בית דתי. עם זאת, הייתה המשפחה חופשית בדעותיה והשאיפה לציון עמדה במרכז הוויתה, מה שהביא בסופו של דבר לעליית המשפחה כולה לארץ ישראל.
ילדה היתה מרים כשעברה המשפחה ללידא, שם נולדו שני אחיה הצעירים. אביה היה תלמיד ישיבה שעסק במסחר ורעייתו סייעה בעדו. ב-1913 הוזמן האב ללמד יהדות לילדי יהודים עשירים ברוסיה הרחוקה על גבול סין ומשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914 והגרמנים פלשו לליטא, נותק ממשפחתו. הוא נותר בסיביר ושימש כרב, שוחט ומוהל. משם עבר לשנחאי שבסין בה היה חסר בעת ההיא שוחט. הוא גדל זקן ופאות ובתוקף היותו מוסמך לרבנות, קבל את משרת השוחט בקהילה היהודית שגדלה מאד באותם ימים. כעבור כ-9 שנים בשנחאי, היגר בשלהי 1922 לפלשתינה-א”י והתיישב ביבנאל.
כל אותן שנים נותרו רעייתו וילדיו בליטא. מרים למדה בבתי ספר יהודיים ששפת הלימוד בהם היתה רוסית, ובעת הכיבוש הגרמני- גרמנית. הואיל והעיר עברה מיד ליד והפרוטה לא היתה מצויה, עברה המשפחה ב-1921 לוילנא, בהזמנת דודיה האמידים שהיו סוחרי טקסטיל וסדרו לאמה חנות בגדים. בוילנא, שהיתה בשעתו מרכז יהודי מפואר, למדה מרים בגימנסיה העברית. נוסף על ידיעתה במקרא, למדה שם ספרות יידיש. את השפה העברית רכשה בלימוד עצמאי. בתום לימודיה נסעה לבדה ארצה ולמדה בבית הספר החקלאי בנהלל. כעבור כשנה שבה לוילנא.
ב-1923 עלו ארצה האם וילדיה והצטרפו אל האב במושבה יבנאל. מרים נשבתה ברעיון הסוציאליסטי-קיבוצי מהקרבה לקבוצת כנרת. כדי להכשיר עצמה למה שהבינה כנדרש בקיבוץ, עברה לתל אביב והשתלמה בבישול תוך כדי עבודה במטבח הפועלים של חנה מייזל, וכן למדה גדול ירקות ומכוורת. בתל-אביב פגשה לראשונה בחבורת צעירים, אנשי “קבוצת הצפון”, שחלמו על הקמת קיבוץ. השנים ההן, 1924-5, היו שנות משבר בארץ והיה מחסור בעבודה. מרים, שעבדה כקופאית במטבח, סייעה רבות למחוסרי העבודה על ידי מתן מזון בזול. מתל-אביב נשלחה לחבורת “הדרום” ברחובות להקים שם מטבח ולבשל ועבדה במטבח החבורה גם בימי שבתה בנס ציונה. ב-1926 הצטרפה למיודעיה בקבוצת הצפון שישבו אז בתל-ברק, הוא שיך-אבריק, ועבדו בסלילת כביש חיפה-ג’דה. חברי הקבוצה נטו משכנם בצריף סמוך לביתו של השומר אלכסנדר זייד. מרים התיידדה עם אשתו ציפורה שעזרה לה בעצה בתפקידה כמבשלת של הקבוצה. עם חבריה לקבוצה עברה את תלאות הדרך עד להתיישבות הקבע, את תקופות המחסור בעבודה וסכנת הרעב. ב-1930 הגיעו לגניגר לשם הכשרה לחיי קיבוץ ועבדו בנטיעת יער בלפור.
ב-1931 הגיעה לגניגר קבוצת חלוצים מארה”ב והצטרפה לקבוצת הצפון. בין חברי הקבוצה היה גם מאיר בן צבי (האריסון) שלו נשאה מאוחר יותר.
מאז היו חייהם שזורים בדברי ימיה של קבוצת הצפון, לימים- רמת יוחנן. בשנת 1931 עלתה הקבוצה לגבעת מג’דל. זמן מה אחר כך יסדו את רמת יוחנן כישוב קבע במקומו הנוכחי.
ב-1935 נישאו מרים ומאיר כדת וכדין ועם השנים נולדו ילדיהם: עפרה, יונתן וירמיהו. אחרי מות אביה של מרים, באה אמה לחיות לצד בתה ברמת יוחנן, כאן עברו עליה 20 שנותיה האחרונות, עד מותה ב-1969.
שנים רבות עבדה מרים בלול והיתה, במרבית הזמן, “אם האפרוחים”. אחר כך, עברה לנהל את “מחסן הילדים”, שהיה נפרד ממחסן החברים וטיפל רק בבגדי ילדים. לאחר מכן עברה לעבוד בבישול במטבח, משם חזרה למתפרה ועבדה כתופרת בשנות עבודתה האחרונות. קרא עוד

ביתם של מרים ומאיר היה בית מכניס אורחים ושימש בית ועד לחבורות שונות, מותיקי “קבוצת הצפון” וממשפחות שזה מקרוב באו. על פי רוב בשבת אחה”צ היו מתכנסים אנשי ועדת תרבות ודוברי האנגלית ל”תה”. הדיונים היו בעניינים העומדים ברומה של תרבות, ברומו של עולם, ברומו של הקיבוץ בכלל ורמת יוחנן בפרט, וכן בנושאים של אמנות ומוסיקה. למשפחה היה אוסף גדול של תקליטי מוסיקה קלאסית ומודרנית-קלאסית.
מרים ומאיר פתחו את ביתם בפניה של אורה, בת אחיה של מרים, שבאה לרמת יוחנן, התערתה בקבוצת בני גילה ומצאה לה בית ומשפחה בבית דודתה ודודה.
מאז החלו מגיעים לארץ מתנדבים מחו”ל, עם מלחמת ששת הימים, הפך ביתם של מרים ומאיר בית מאמץ לרבים מהמתנדבים שהגיעו לרמת יוחנן. עשרות רבות מהם מצאו אצלם בית חם ואוהד. ביניהם כאלה שעומדים בקשר עם בני המשפחה עד עצם היום הזה.
במרוצת השנים היתה מרים חברה בועדת בריאות ובועדת תרבות. שלמה היתה עם חיי הקיבוץ, ועם כך שניתן לה להגשים את שאיפתה מיום בואה לארץ: “לתקוע יתד באדמה, במקום קבוע, אשר בו אחיה, אקים משפחה וחיי קבע לדורות הבאים”.
הלכה לעולמה בת-84 שנים, מוקפת באישהּ, ילדיה, נכדיה וניניה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    מרים בן צבי 

    בת שפרה ומיכאל קלינקוביצקי

    נולדה בליטא

    י”ח באדר תרס”ו 15.03.1906 

    נשואה למאיר

    אמא לעפרה, יונתן וירמיהו

    עלתה לארץ בשנת 1923

    ממייסדי קבוץ רמת יוחנן

    נפטרה כ”ח באלול תש”נ  15.09.1990

    בת 84 במותה

  • מכתבי מרים לחנה קרבצוב

    3.12.30

    חנה מה שלומך? מה נשמע בקבוצת הצפון? אני נמצאת עכשיו ב”ראשון”,עבודה כאן לא ביותר בנמצא, הקטיף הגדול עדיין איננו לעת עתה קוטפים באופן חלקי. לעת עתה מטיילים עשרות פועלים בחוצות ראשון בטלים מעבודה וגם אני בתוכם. אמנם אינני מטיילת ברחובות.

    רבים מהפרדסנים מכרו את הפרי על העצים והסוחרים התל אביבים באים עם קבלנים ערביים ועם פועלים ערביים ולך וצעק: “חי וקיים!”.אני עבדתי במשך כל הזמן שלושה ימים בקטיף עבודה בקבלנות. בשבוע הבא ימשיכו שמה את העבודה וגם אני אעבוד. במשך הזמן הקצר של עבודתי עברתי שוב הפעם את כל עינויי ההסתגלות לעבודה: עייפות עד כדי חוסר אפשרות לשוב הביתה ממקום העבודה. בתוך המושבות, ז.א בתוך העבודה במושבות, כלל לא קשה להשמאיל. הכל הכל בתוכך מתקומם נגד הניצול המחפיר הזה, חוסר התחשבות ועל כולם נותני העבודה מחוסרי כל מצפון אנושי ולאומי גם יחד. אחד האיכרים, מהיותר עשירים, יש לו 140 דונם פרדס, עתה כשבאו לקבל אצלו עבודה, שהוא בא לארץ ישראל לא בכדי לבנות ולהשתתף בבנין הארץ כי אם בא הנה לשם מסחר וסידור רווחיו, ולכן הוא מוכרח להיות עקבי ולעשות את הכל, מה שמבטיח לו יותר רווח, ולא קיבל פועלים יהודיים. רק אחרי זה שהפועלים הסכימו לרדת לשכר עבודה יותר נמוך ולסדר את העבודה בקבלנות הוא קיבל יהודים באופן חלקי. אמנם לפועלים לא יצא הפסד בדבר הם קיבלו אצלו את הקטיף בקבלנות 22 גרוש לתיבה. וכפי שהימים הבודדים מראים ירוויחו לא רע. אבל עצם תשובתו הוא מרגיזה עד ליסוד. כאן ציבור הפועלים מגוון עד למאוד מכל צורות החברה.

    נו מה נשמע בקבוצה? חנה, אולי בכל זאת תוכלי להתרכז ולכתוב לכל הפחות אינפורמציה.

    תמסרי שלום ליעקב מאחיו. הוא כאן פעיל מאוד. זה יעקב בזעיר אנפין.

    שלך מרים.

     

    15.12.30

    חנקה היקרה.

    בואי נשוחח מעט, אף כי יודעת אני ששום תשובה חיה לא אקבל ובכל זאת נשוחח. ואני עוד מעט שכחתי לדבר אינני רואה אנשים וכמה זה טוב! רק במצב זה לומדים להוקיר ולהעריך חברת אנשים. לומדים לדעת מה יקר הוא וחשוב לנו כלי השרת שלנו, מכשיר הדיבור, המשמש לנו גשר מבן אדם לאדם, העוזר להבין איש את רעהו המבטא גם לידי ההבנה ההדדית שכה נחוצה לנו. הקול שבו נשקפת לנו נשמתו של המשמיע את הקול הזה וכה, חנה, נוצרים חגים שיחה עם אדם, פגישה עם אדם קרוב, כך מפתיעים אותנו החגים האלה ואין אני יודעת קודם להתקדש לו, לחג הזה. הנה היתה  שרקה אז בכפר סבא, את, והנה גם יעקב היה. והנה אני מתכוננת שעה תבקר אותי.

    כשיעקב היה כאן הלכתי איתו ל”קבוצת השדה”.הוא רצה לסדר שמה שיחה. כמה הייתי חרדה שמא לא יצליח יעקב  חבר קבוצת הצפון ובה חלק מגופי ונשמתי. השתתפתי גם אני בכדי להגן על הקבוצה הקטנה שלי. צריך לציין שיעקב הצליח לפתח שיחה טובה אף כי לא היה עם מי (יסלחו לי חברי “השדה”). הם כבר בקבוץ המאוחד בכל מאה האחוז. השיחה רק שימשה לברור מושגים כגון: “המוניות”, מה זו חיה זאת,קליטת עליה, מה זאת אומרת? ועוד. הוא יצא מכל זה בכבוד.

    לעת עתה אינני עובדת. אין עבודה בשבילי. לעת עתה אני עוסקת בעבודות יד, עבודות נשים בכל מאה האחוז. (לפי רחל פיגנבוים).

    אולי קראת את הספר שלה האחרון “לשנותים”. ספר כלל וכלל לא רע. תשתדלי לקבל אותו. אם הוא עדיין איננו בקוצה תכתבי לי.

    שלום לחברים הקרובים.

    תהיי נבונה במצב הזה ולא תפרסמי מכתב זה.

    שלך מרים. 

     

     

     

    חנה!

    השתיקה הקשה, הגסה והאכזרית, בשבילי, ששררה בזמן האחרון בינינו היתה צריכה כאילו להעיד  גם על קושי לבטאו גם בכתב, והנה פלא, הרבה יותר קל לי לכתוב לך מאשר לדבר איתך. למה? למה קשה הפגישה?

    בוודאי לא אצליח לבאר זאת ועוד למסור גם לשני. פה פועלים כל כך הרבה גורמים, תנועות פנימיות חבויות ונסתרות שקשה לתפסם. ככה היה יותר נח,יותר נכון. מרחק זה שימש לאמצעי ידוע לשם מטרה ידועה. אמנם בהמשך דברי בוודאי יתברר גם לך. אחרי כל הק…ור שעבר בתקופה המשותפת שלנו התברר דבר אחד : מכל הערפל הופיעה אמת אחת והתייצבה כעמוד בל יזיזוהו – וזוהי הקבוצה.

    קבוצה – ולא בלי ויתורים. בכדי לשוב אליה נחוץ היה להתנער מהכל – הכל מה שהעשיר – וגם מה שדהה באשר לא הושג.

    החיפוש הזה אחר הידיד, אחרי הנפש הקרובה, גם בגוף וגם ברוח, גם בהרגשה וגם בהכרה, הוא גזל את הכל.   החיים לימדוני להתייאש מזה – מהכל. היה קשה זה גם את יודעת, וזה היה הגורם להתרחקותי מהכל ומכולם.

    הכדאי לשלם בעד מרחק זה בעד נוחיות זו במחיר ידידים? לא!! – את הידידים לא איבדתי בזה הנני בטוחה.

    מרחק ושתיקה – זה יותר קשה, אבל לא יותר.

    ברור עוד דבר – אין מציאותי בקבוצה או יותר נכון השתתפותי ביצירת מסגרת חיים ידועה אינה תלויה בכל אופן לא צריכה להיות תלויה בפרטים – במציאותם ובהשתתפותם בחיים. (יחד עם זאת אינני יכולה להכחיש ולא לראות חסרונו של משה לקבוצה בכלל ולי בפרט אחרי הכל הכל).

    הבדידות היא נוראה – מרה כלענה ואוכלת בפה מלא. אין אני אוהבת את עצמי במידה כזאת שאוכל להמציא את עצמי, את כל עשרים וארבע השעות במשך היום. מצאתי עוזר לי במשך היום – העבודה.

    עבודה לא רק לשם הצדקת הקיום כי אם עבודה בתור העוזרת החשובה ביותר יום-יומית להגשמת כל מפעל. וטוב שישנן שתי ידיים שיכולות לפעמים גם לעזור לשני גם להקל לו, אמנם דברים קטנים – לנו להסתפק בקטנות.

    השבוע העמידה ועדת הקבוצות אותנו בפני שאלת ההתישבות לנהריים, שתצא לפועל על אדמת חברת החשמל, וגם פיק”א תשתתף. היא תצא בקרוב מכיוון שיצירת נקודה חקלאית במקום הזה קשורה גם שאלת בטחון והגנת הישוב במקום הזה קשור גם בכיבוש מקום פראי זה.

    השאלה עדיין פתוחה, בסוכות ידונו על זאת. ברץ רוצה מאוד מאוד שנלך למקום הזה מהרבה מאוד טעמים. השכנים במקום זה יהיה הקבוץ הרוסי. מובן שהשאלה הזאת מעמידה בפני הכרח להיפקד. מה אנחנו? מי אנחנו?.

    חנה, גם את נדרשת להיפקד. תהיה שאלה זו הגורם ברגע מכריע זה. אל תזניחי רגע חשוב זה. יהיה חבל.

    חדשות מהבית לא אכתוב לך, אין רבות ולא חשובות חוץ מהוספת חברים חדשים, ואלה הם דן של בנימין, שלמה וגם אמציה רוצה לשוב. לו יש לי התנגדות. פנימית אינסטינקטיבית כזו, שאינני מעיזה לבטא אותה אפילו בפני חברים.

    חנה, אם יש לך זמן פנוי תקראי את כתבי א.ד.גורדון. תמצאי שם הרבה אם רק תוכלי להתרכז.

    שלך מרים

  • מרים מספרת 25.10.1979

    קורות חיי – כתבה מרים בן צבי

    הולדתי בעיירה קטנה (אראן) בליטא ע”י וילנה, ירושלים של ליטא. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברנו ללידא ובשנת 1921 עברנו לליטא.

    אבי עסק במסחר ואמא עזרה לו במסחר. אבי היה בחור ישיבה. שנה לפני פרוץ המלחמה (1913) הוזמן ללמד יהדות לילדי יהודים עשירים ברוסיה הרחוקה על גבול סין.

    עם פרוץ המלחמה וכניסת הגרמנים לליטא, נותקנו מאבא. הוא נשאר בעיירה בסיביר ושימש כרב, שוחט ומוהל. רק עם גמר המלחמה ובזמן המהפכה הרוסית, עזב אבא את רוסיה ועלה ארצה דרך סין ב – 1922. להסתדר במושבה יבנאל בתור שוחט. שנה אחרי זה עלינו כל בני המשפחה (אמא, שני אחים יותר צעירים ואני) לארץ ליבנאל.

    האווירה בבית היתה דתית, אשר שאיפה לציון היתה מרכז החיים של כל המשפחה הגדולה. חונכנו על שירי ביאליק ושירי ציון אחרים. למדתי בבתי הספר היהודים, אשר שפת הלימוד היתה רוסית (בזמן הכיבוש הגרמני – למדנו בגרמנית). בוילנה בבית הספר התיכון למדתי ספרות ואידיש. את הלשון העברית רכשתי מתוך למוד וכן ידעתי חומש ונקוד.

    לידא היתה עיר שמרנית. רוב התושבים יהודים. היו בעבר הרבה “חדרים” וכן ישיבה גדולה של הרב ריינס. ב”ישיבה” למדו הרבה ילדים שהגיעו מחוץ לעיר. היתה פעילות רבה של הקהילה היהודית. וכן פעילות רבה של אגודות ציוניות. לעיתים קרובות היו עורכים נשפיות עבור צדקה לעניים. היתה הסתדרות חלוצית חזקה וראשוני החלוצים יסדו את “גדוד העבודה” בארץ.

    וילנה היתה עיר יהודית נפלאה עשירה בתרבות עברית ואידיש וכן מרכז תורני. היו סמינר למורים עבריים וכן סמינר אידישאי. היו “ישיבות” אחדות. וכן הרבה בתי כנסת בגטו היהודי (במרכז העיר- בעבר היה גטו יהודי). היתה ספריה גדולה ידועה “סטרשון”, וכן בית דפוס ידוע של האחים ראם”. ידועה מהדורה של תלמוד שנתפס בדפוס זה. סופרי אידיש ידועים היו מרצים “באידעשע קולטור ליגה “. היו שם גם קורסים שונים ללימודים כללים. היה גם בית ספר “תרבות”. והיו, כמובן, גם מפלגות בונדאש וקומוניסטים.

    יחד עם התרבות הגבוהה של וילנה היהודית היה גם עולם תחתון יהודי של גונבי סוסים, גנבים ועוד וברחובות אלה היה פחד להיכנס.

    בוילנה היתה אגודת נוער ציוני (בשנת 1920 – 1919) בשם “חרות ותחיה” ולאגודה זו היו סניפים בערים אחרות (גרודנה, סוקולה ועוד).

    ביבנאל היתה כל המשפחה. אחי למדו בבית הספר, אבל לא היה מה לעשות שם. בהשפעת קבוצת כנרת (שם היתה קבוצה חלוצית מוילנה), נטיתי לחיי קבוצה. ליבנאל הגיעה קב’ בנאים מליטא ורציתי להיות חברה, בקב’ זו. אבל לא קבלו אותי. חיי קבוצה קסמו לי. מיבנאל עברתי לתל אביב, למטבח הפועלים של חנה מייזל. שם היו גם גן ירק וכוורות דבורים. עבדתי במטבח “הפועל הצעיר” וכן למדתי גידול ירקות ומכוורות. בשנות 1924-25 היה משבר בארץ וחוסר עבודה. ובזמן עבודתי במטבח (הייתי קופאית) עזרתי הרבה למחוסרי עבודה ע”י מתן ארוחות בזול. נשלחתי גם לחבורת “הדרום” ברחובות להקים שם מטבח ולבשל. היו תנאים רעים מאוד בתקופה של חוסר עבודה. גם בנס ציונה הייתי זמן מה בחבורת “הדרום”. זמן קצר הייתי בבלפוריה, במשפחת זמיר, אשר חשבה להקים קבוצה של המשפחה הגדולה הזאת. ברחתי מבלפוריה ובאתי לקבוצת הצפון בתל-ברק (שיך אברק), אשר שם הכרנו חברים אחדים.

    עברתי את כל הדרך הארוכה והקשה של קבוצת הצפון. תקופות של חוסר עבודה וכמעט רעב ותקופות של עבודה ביער בלפור בגניגר. ומשם הדרך לרמת יוחנן. עבדתי זמן רב בלול ובמטבח. בשנים האחרונות אני עובדת במחסן הבגדים. הייתי חברה בועדת בריאות, בועדת תרבות, בשנים האחרונות אני משתתפת בחוג למשנה, אשר מדריכו הרב כץ מחיפה (השנה מלאו י”ג שנים לחוג).

    ברמת יוחנן נשאנו מאיר ואני וכאן נולדו הילדים שלנו. והילדים נישאו כאן והנכדים חיים כאן. אף פעם לא חשבתי  על חיים אחרים מחוץ לקבוצה. בכל משבר והתלבטות שהיו לי נשארתי שלמה עם חיי הקבוץ. בקיבוץ היו שתי התאבדויות: ישעיהו פדבה ביער בלפור (גניגר) וחנה קרבצוב-קרוגלק כאן, בקיבוץ. התאבדותה של חנה  השפיעה עלי קשה, כי היא היתה חברה טובה שלי. אבל גם זה לא הביא אותי לאיזה פקפוק בחיים או בקבוצה. השאיפה היסודית שלי מיום בואי לארץ היתה לתקוע יתד אדמה, במקום קבוע, אשר בו אחיה, אקים משפחה וחיי קבע לדורות הבאים.

    השאיפה שלי באה בעיקר בראותי את הנדודים של הורי: אמא שאפה לעבור מעיר קטנה לעיר גדולה וכך נדדנו ממקום למקום.

    חונכתי בבית דתי וכן סבא וסבתא שלי היו דתיים. אני התרחקתי מהמסורת הדתית, אבל בשנים האחרונות חזרתי למקור, כי אני מעריכה שרק המסורת הדתית תוכל לקיים את העם היהודי ולהביא אהבת הארץ. דמות הסבתא שלי (אם של אמי- שמה דבושה) מלווה אותי בחיים, כי היו בה יסודות מוסריים וכן אהבת ציון.

    רמת יוחנן ד’ בחשוון תש”ם  25.10.1979