מרים גילמן

16/07/1922 - 14/10/2018

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' תמוז התרפ"ב

תאריך פטירה: ה' חשון התשע"ט

שם האב: יוליוס - יואל

שם האם: יטה

ארץ לידה: ארצות הברית

שנת עליה: 1955

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חיים

בנים ובנות: דבי, דוד

מרים גילמן

משפחת רמת יוחנן נפרדת היום מאחת הדמויות המיוחדת במינן שהתהלכו בינינו, חברה יקרה ואהובה שהסתלקה מן העולם בשיבה מופלגת. במשך תקופה לא קצרה שקעה מרים אל מותה, הלכה והתמעטה, הלכה ופחתה. שנים של הסתגרות בדלת אמות של “חמדת אבות” הרחיקוה מעין הציבור, עד שנמוגה כליל. אין זה דבר שכיח במחוזותינו כי הפרידה מאדם תעשה ללא נוכחות איש מהמשפחה הביולוגית, אבל אולי דווקא בגלל זה מתעצמת התחושה כי במקרה של מרים משהו מחזונם של הוגי רעיון הקיבוץ, על הקיבוץ כמשפחה גדולה, תחליף-מה למשפחה שנותרה מעבר לים, זכה להתממש. הרבה, אגב, בזכותה של מרים עצמה, שבחרה לראות כך את המקום הזה ואת יושביו.

למרים לא היו כאן בני משפחה, בשר מבשרה, ובכל זאת רבים החברים שחשו במשך השנים, וביתר שאת היום, יום הפרידה ממנה, שעבורם מרים היתה מעין אחות, דודה, סבתא ובעיקר היתה חברה יקרה מאד, וגם היא ראתה כך אותם. מרים בחרה בנו כמשפחתה. בגיל מבוגר יחסית היא התמסרה לאורחות חיי הקיבוץ באדיקות, קשרה קשרי רעות ואהבה עם רבים, ותרמה ככל יכולתה מכל השפע שהיה בנפשה ובאישיותה.

מרים נולדה בלוס אנג’לס ב-1922 להוריה יוליוס ויֶטָה וייסשטיין, יהודים שהיגרו ממזרח אירופה והשתקעו בארצות הברית. “אני קוראת לעצמי צברית מלוס אנג’לס”, אמרה בראיון שנערך עמה, “כי שם נולדתי. גדלתי בבית יהודי ציוני. דיברתי יידיש עד אשר יצאתי ללמוד בבית הספר”.

היא עברה את מסלול בית הספר כמקובל, עד התיכון, ואחר כך נכנסה לאוניברסיטה של קליפורניה, UCLA, שם סיימה לימודי תואר ראשון במוסיקה ובצרפתית וכן השלימה תעודת הוראה.

הוריה רצו מאד שתצטרף לתנועת נוער ציונית. “הלכתי לפגישה-שתיים”, סיפרה, “וזה פשוט לא משך אותי. זוכרת שהתוכחתי עם הורי שלא יכולה לקום מדינה יהודית בתוך ים של ערבים מסביב”.

מרים הקימה משפחה עם חיים גילמן, אבי ילדיה: דבי ודיוויד.

בתחילת שנות ה-60 הפליגה המשפחה לביקור בארץ. טרם נסיעתם אמרה להם חברתם אינגֶה, ששהתה כאן אף היא עם ילדיה, שאי-אפשר לבקר בארץ ולא להיות בקיבוץ לפחות יום אחד. כך הזדמנו לביקור בן יום ברמת יוחנן.

בקיבוץ קיבלו אותם בשמחה רבה, כך על פי עדותה, בעיקר חבריה של אינגה: סוכי וצפרירה שֹהם, אתה נצר, תמר קנול, בן-ציון ובלה פיינשטיין וחנה ואלקנה כרמון, זכר כולם לברכה.

המשפחה המשיכה את טיולה בין מקומות שונים בארץ ובאחד הימים, בשובם למלון בחיפה, המתין להם פתק מאלקנה כרמון בו טען שאי אפשר להכיר את הקיבוץ אם לא מבלים בו שבת שלמה. הם נענו להצעה והגיעו לקיבוץ בשנית. “היה לנו נעים שרוצים אותנו”, סיפרה. “היתה קבלת פנים נהדרת. אלקנה וחנה נתנו לנו את ה’דירה’ שלהם. אינני יודעת איפה הם ישנו באותו הלילה, הדירות היו כל כך קטנות…”.

המשפחה שבה לארה”ב ועד מהרה, בהחלטה משפחתית, עשו את כל ההכנות הדרושות לקראת עליה ארצה. “מאד מצא חן בעינינו הקיבוץ”, אמרה. “מה שבעיקר מצא חן בעינינו היתה האידאולוגיה. חשבתי אז, מה אני יכולה לתרום לקיבוץ? אולי אוכל להיות מורה לאנגלית”. חשבה ועשתה. היא למדה באוניברסיטת ברקלי בקורס אינטנסיבי להוראת אנגלית כשפה זרה וכעבור שנה קיבלה תעודת הסמכה.

מרים, חיים והילדים הגיעו לרמת יוחנן ב-1965. הילדים נכנסו לבתי הילדים ולחינוך המשותף ומרים השתלבה בצוות בית החינוך ב”גוש זבולון” כמורה לאנגלית.

כשפרצה מלחמת ששת הימים ואזרחי ארה”ב נקראו לחזור לארצם, החליט חיים לעזוב ועמו הילדים. כמי שהיה בזמנו בקו החזית במלחמת העולם השנייה חייל בצבאו של פטון, הוא זכר מה היא מלחמה והעדיף שלא להיות כאן.

כמורה, לא התיר לה מצפונה לעזוב את התלמידים וכך, בעוד בעלה והילדים נסעו אל מעבר לים, נשארה מרים כאן, חוֹוה את ימי המתח והחרדה, אך גם את אופורית הנצחון המשכרת. “עזרתי להכין את הבתים והכיתות למלחמה, לאטום את החלונות”, סיפרה. “כל מה שקרה היה מרגש מאד. פתאום היתה ירושלים אחת שלמה”.

מיד אחרי המלחמה, שנתיים אחרי בואה ארצה, עזבה מרים את הארץ והתאחדה עם משפחתה בארה”ב. ב-1975 חזרה בגפה ארצה וחרף גילה (היתה כבר מעל ל-50), נתקבלה ברמת יוחנן בזרועות פתוחות וחשה עצמה בשל כך בת-מזל. מאז היא כאן.

 

כחברת קיבוץ מן המניין היתה מרים מעורבת תמיד בעשייה למען הקהילה. הרבה מעיסוקיה, הרשמיים וההתנדבותיים, היו פועל יוצא של ידיעותיה באנגלית: כך בשבע השנים בהן היתה מורה לאנגלית בבית החינוך, כך בשעורי העזר שנתנה לרבים מילדי המשק והתרגומים לסטודנטים ולמשרדים, וכך בצאתה לפעילות תנועתית בהוצאת המהדורה האנגלית של כתב העת “שדמות”. שנה אחת אינטנסיבית היתה אם הבית בחדר האוכל ושנים רבות-רבות עבדה בנוי, עבודה שבה נתמזגו שלוש מאהבותיה: הצומח, האדמה והאסתטיקה, ובכלל – כך אמרה, “זו היתה פיזיותרפיה בשבילי”. מרים התמידה בעבודתה בנוי עד לשלהי העשור התשיעי לחייה. ככל שהתבגרה הלכו, אמנם, והצטמצמו השטחים בהם טיפלה, אך לא כך מידת האחריות שגילתה כלפי פינות נידחות ומוזנחות במשק שזכו לגאולה תחת ידיה האוהבות.

במשך השנים נטלה חלק בועדות ציבוריות ודרך פעילותה בהן נחשפה ללא-מעט קשיים בחיינו הקיבוציים: בשנות חברותה בועדת קליטה גילתה, כך לדבריה, שרמת יוחנן קשה מאד לקליטה. כשהיתה חברה בוועדת מנויים נחשפה לקושי הגדול במציאת מועמדים מתאימים. “כל שם שהעלו”, סיפרה, “היה מי שמצא בו חסרונות”. “מאד קשה למצוא ממלאי תפקידים שיהיו מוסכמים על כולם”, אמרה. שנים רבות ריכזה את ועדת הקלפי, היתה חברה במועצת הקיבוץ ועוד.

אישה צנועה היתה מרים, עד כדי סגפנות, אך כולה עושר תרבותי: אשת ספר, חובבת מוסיקה קלאסית ולעת זקנה גם ציירת. אל תחביבה זה האחרון, שבו עסקה גם בילדותה, חזרה מרים כשנפתח “במועדון דורות” חוג לציור. לצד זאת ציירה בחוג שהתקיים ברמת יוחנן בהדרכת דני זק. עולם חדש נפתח בפניה ומאז לא הפסיקה לצייר, גם בחוגים וגם בביתה: בצבעי מים, באקריל, רשמה בעפרון ובפחם ולדבריה זה היה תענוג גדול.

ב-2007 הוצגה תערוכה בבית ההנצחה של ציורים שציירה מרים בהשראת הטבע שסביבנו וכעבור מספר שנים תערוכה נוספת של עשרות דיוקנאות של דמויות מהארץ והעולם, אותן היטיבה לרשום ביד אמונה. ציור שציירה במסגרת החוג ב”דורות” אף זכה במקום הראשון בתחרות ארצית לציורי גמלאים.

כל עוד עמדו לה כוחותיה, היתה מרים מרחיקה טוּס מדי קיץ ללוס אנג’לס, שומרת, למרות המרחק, על קשר קרוב עם חבריה מילדות ועם דבי, שנותרה בתה היחידה, לאחר מותו הטראגי של דיוויד, בנה. יחד אף יצרו השתיים, במלים ובציור, ספר עבור מוזיאון ילדים בלוס אנג’לס שנועד לטפח את מודעותם של ילדים לאיכות הסביבה ולשמירה על כדור הארץ.

שנותיה האחרונות של מרים היו, כאמור, שנות התמעטות, שנים שמבחינות רבות לא היתה בהם כל חדווה. ועם זאת, זכות גדולה זיכו אותה השנים הללו להינשא על כפי מלאכים של מטה, חבריה משכבר הימים, רותה, דני, סוּ, רון ואחרים וכמובן צוות “חמדת אבות”, ולסיים את חייה עטופה ומחובקת.

נפרדים ממך, מרים, בצער, ברגשי כבוד והערכה ובאהבה גדולה, שולחים מכאן את תנחומינו לדבי

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • פרידת דבי מאמה

    Sometimes I write a little poetry.

    So, I am sharing this with you:

     

    Strong in mind, 

    Strong in body,

    Strong in Spirit,

    Yet so weak now,

    Is leaving us

    She will always live on in my heart,

    In all our hearts who know her and love her.

    With all our blessings.                            

       Debora Gillman

     

    חזקהבדעתה

    חסונהבגופה,

    איתנהברוחה,

    וכלכך כך חלשה כעת כשנפרדת מאיתנו.

    לעולםתחייה בתוך לבי,

    ובלבבותכולנו שמכירים אותה ואוהבים,

    ועם כל תפילותינו.                          דבורה גילמן

     

     

  • נוחי בשלום חברה – דני היוז

    Tribute to Miriam – Dani Hughes

    It is already some years that Miriam ismissing to us in the DR, Cultural events and the love of her life —-theGardens.

    Until recently Miriam would sometimescome past my house in her wheelchair accompanied by a friend and we would meetand have a chat.

    She usually spoke to the point,understood things, always was positive in outlook and always interested in whatI was growing in my veg garden.

    I won’t repeat what others have alreadysaid – Miriam wasn’t into speeches, compliments and hoo hah.

    If you can hear me Miriam know how muchwe appreciated you as a person, your friendship and your contribution to thisthing called Kibbutz Ramat Yohanan.

    We won’t forget you.

    As we say in Australia –Rest in peace–Mate.

     

    פרידה מחברה –

    מזה מספר שנים שמרים חסרה לנו בחדר האוכל, באירועי תרבות, ובאהבת חייה– גינות הנוי.

    עד לזמן האחרון מרים היתה עדיין עוברת בכסא גלגלים ליד ביתי מלווהבחברה ויכולנו להפגש ולשוחח.

    בדרך כלל דברה לעניין, הבינה דברים, תמיד היתה חיוביתבראייתה ותמידהתעניינה במה שאני מגדל בגינת הירקות שלי.

    לא אחזור על הדברים שכבר נאמרו. מרים לא הרבתה בדברים, מחמאות והוהא…

    אם את שומעת אותי, מרים, תדעי עד כמה הערכנו אותך כאדם, את החברות שלךואת התרומה שלך לדבר הזה הנקרא קיבוץ.

    לא נשכח אותך,

    וכמו שאומרים באוסטרליה: נוחי בשלום – חברה!

     

  • מרים יקרה – יפית – חמדת אבות

    מרים יקרה, במה להתחיל ?

    בנימוס? בחיוך המבוייש? ב”תודה ובבקשה” על כל דבר קטן שקיבלת מאיתנו?

    זוכרת כששאלתי אותך: מה אני יכולה לעשות כדי לשמח אותך?

    ענית:  “אם לא מפריע לאף אחד, הייתי רוצה לצפות במשחק טניס.” תמיד תוך התחשבות באחר.

    בט”ו בשבט ביקשתי ממך לצייר עץ, מיד ענית בחיוב: “תני לי עפרון פחם ודף ציור”והתוצאה הייתה ממש אומנות.

    בחודשים האחרונים ישבת לך על הכורסא, ולמרות הכל חייכת ואמרת לי: את חברמנית!

    היה לנו העונג להיות בקרבתך וללמוד ממך אנגלית.

    את שלושת ימי ההולדת האחרונים חגגנו לך בחמדת אבות וחברייך הגיעו בהרכב מלא. שמחת מאוד אך שאלת בצנעה: “כלזה בשבילי” ?

    נלחמת עד הרגע האחרון כמו לוחמת אמיתית .

    נזכור אותך לנצח

    יפית – צוות חמדת אבות.

     

  • אשה יחידה ומיוחדת – רון אנג’ל

    נכתב למרים ביום הולדת 90 ע”י רון אנג’ל

    היא אישה קטנה, מקסימה ונעימת הליכות, צנועה בדרכה,

    אינטליגנטית וסקרנית, וחרוצה מעבר ומעל לכל המקובל. 

    מרים מגלה עניין בכל דבר שקורה אצלנו בחברה, בארץ ובעולם כולו.

    כישרונה האומנותי – ידוע לכל ומספר הציורים שציירה רב מכפי שניתן לספור: עצים ופרחים, נופים, ואנשים, והכל מלא בשפע צבעים.

    אהבתה למוסיקה ולספר טוב ממלאים את עולמה ועולמם של מקורביה.

    בדרכה המיוחדת והעצמאית ממשיכה לעבוד בגינות הנוי ומשתתפת בפעילות “דורות” – לשם מגיעה בכוחות עצמה פוסעת בבטחה גם הלוך וגם שוב .

    מרים אשה יחידה ומיוחדת, זכות גדולה היתה לי להימצא בקרבתה.

     

  • תעודת זהות

    מרים גילמן ז”ל

    בת יֶטָה ויוליוס (יואל)  וייסשטיין

    נולדה בלוס אנג’לס ארה”ב

    כ’ בתמוז תרפ”ב, 16.7.1922

    עלתה לישראל והגיעה לרמת יוחנן בשנת 1965

    נשואה לחיים גילמן

    אמא לדבי (דבורה)  ודוד

    נפטרה ה’ בחשוון תשע”ט,  14.10.2018

    בת 96 במותה

    יהי זכרה ברוך