מתתיהו שלם

03/04/1904 - 05/10/1975

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח ניסן התרס"ד

תאריך פטירה: ל' תשרי התשל"ו

שם האב: שלום (ויינר)

שם האם: עתל

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1922

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בנים ובנות: אלישע שלם, אמיתי שלם

מתתיהו שלם (וינר)

מתתיהו שלם (וינר) נולד בשנת 1904 לשלום ואתל וינר בזמושץ אשק בפולין. בית אביו היה בית ציוני ודובר עברית. בנעוריו הצטרף מתתיהו ל”שומר הצעיר”, ובשנת 1922 עלה ארצה. בשנותיו הראשונות בארץ נדד כפועל ושומר במושבות הגליל התחתון ונהריים, עד שהצטרף לחבריו לתנועה בקיבוץ בית אלפא, והפך להיות רועה צאן. ושם לרגלי הגלבוע כשהוא נוהג את עדרו גמלו שיריו הראשונים. היו אלה שירי טבע ונוף, וביטוי לחברה חדשה המכה שורשיה בקרקע.
השירים צמחו עם המנגינות בדרכם של שירי עם והיו מושרים בפי החלוצים, שמצאו בשיריו של הרועה מבית אלפא הד לכיסופיהם. ב-1940 עבר מתתיהו לרמת יוחנן ושם הוא מתמסר לעיצוב דפוסים חדשים לחגים במשק הקיבוצי והכפרי, ויוצר מסכות חג, לחג העומר, חג הסוכות, חג הגז וחג כלולות. מסכות אלו הכוללות טקסים, שירים ומנגינות, הפכו לנכסי תרבות של התנועה הקיבוצית.
כמו כן באותן שנים התמסר מתתיהו לחינוך נוער, והשקיע כל כוחו ומרצו בנערים, ותוך כדי כך יצר מחזות מספר המשבצים שירים ומנגינות, והעלה אותם על הבמה עם חניכיו. לאחר זאת מגיעה עת אסיף, מתתיהו, החוזר בינתיים לצאן, הקים את המכון להווי ומועד ברמת יוחנן, המשמש כמרכז לאיסוף וחקר של חומר בנושא תרבות הווי וחג. ותוך כדי כך הוא מקבץ את שיריו הליריים בספר “רועים בגלבוע” היוצא בהוצאת אגודת הנוקדים. לאחר זמן יוצא לאור הקובץ “זמרים”, הכולל את כל השירים המולחנים עם תוויהם. בשנותיו האחרונות התרכז בעבודתו ב”מכון להווי ומועד” כשהוא מלווה בעצה ובהדרכה את הפעילות התרבותית במשקים.
ב-17 במאי 1975 נפטר מתתיהו ברמת יוחנן.
מתוך ספר שיריו: שירים אחרים

קישורים:

ויקיפדיה

זמרשת

העמותה לקידום הזמר העברי

אירגון יוצאי זמושץ’

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    מתתיהו שלם

    משורר ומלחין ממעצבי החג הקיבוצי

    בן עתל ושלום ויינר

    נולד בזמושץ’ – פולין

    י”ז באדר תרס”ד  04.03.1904

    נשוי לטובה

    אבא לאלישע ואמיתי

    עלה לארץ בשנת 1922

    ממייסדי קבוץ בית אלפא

    נפטר כ”ט אייר תשל”ה  10.05.1975

    בן 71 במותו

  • מתתיהו מספר: שנים ראשונות

    שלם  (וינר) מתתיהו

    תחילת השיחה – על פי הקלטה (תועתק ע” י ציפי פליישר) עד לנקודה שבה החל הרישום ע”י ד”ר ב.ב. (כיוון שחלה הפסקה בזרם החשמל).

    ילדות

    עלה ארצה בדצמבר 1922.

    “הקשר שלי למוסיקה היה עד אז של איש צעיר האוהב שירה. אבי היה מורה, בני משפחה כולם היו מורים, מלמדים וכד”, אך לא אנשי מוסיקה. אבל הייתה אווירה כלשהי. אבי ואמי היו שרים. הייתה לי הנטייה עוד מילדות לחבר את השיר שאני רציתי מבלי תכלית או מגמה מסוימת – זה היה למען מקהלת בית הספר, וכו’. דברים כאלו קורים אצל ילדים למאות ולאלפים – אך בכל זאת הייתה בי הנטייה והמחשבה לפתח את הדבר הזה. בד בבד עם זאת ראיתי את עצמי בהיותי ילד כמשורר. אבי כתב הרבה בעברית צחה של מורה עברי בחו”ל (זאמושץ).

    מילדות למדתי עברית, רוסית, יידיש. מקום לידתי הוא ב”פולין “הקונגרסית”. בימים ההם לא דברו עברית אבל היה מוסכם ביני לבין אבי שאנו היינו מדברים בינינו עברית.

    כך למדתי עברית בבי”ס עברי, מן הראשונים, שאבי היה מנהלו. התחנכתי מילדותי על שירי ציון: “חושו אחים חושו, שאו נס ציונה, ועוד.

    פרצו המלחמות, היינו צריכים לעבור למקום מגורים חדש, וחל שיבוש התוכניות ל- 7-8 שנים. משפחתנו נדדה מפולין לרוסיה ושם נדדנו בערים רבות, למדתי בבבתי ספר שונים. יחד עם זאת היו חוויות ילדות רבות מאוד, אפילו מבחינה שירית: של הקשבה ושמיעה רבה, הן ממרחבי אוקראינה והן מהצבא הרוסי ובתנועת הנוער. והחוש והצורך שלי להביע את רצוני הביאו לכתיבת שירים שאני רוצה לשיר.

    כשפרצה המהפכה וחזרנו שוב, עבדתי זמן מסוים בדפוס. הייתי מחבר שירים בעברית ומדפיס אותם – וזה היה מעין משחק.

    בינתיים התחלתי לחשוב לעלות לארץ. הנסיעה ארצה הייתה משהו טבעי מאוד בשבילי – ולא רק מתוך ההשפעה הציונית;  תמיד דובר על כך בבית. גם אני וכל המשפחה היו צריכים לעלות ארצה והדבר היה מובן מאליו. כשחזרנו ב- 1920-21 מרוסיה הייתי כבר בתנועת נוער.

    הייתה מלחמה ביני לבין הורי בקשר להמשך הלימודים. הורי רצו כי אהיה מורה, אך אני החלטתי ביום בהיר אחד לברוח מהבית ל”גנוב” את הגבול כדי להגיע ארצה. ודווקא אבי, שרצה בהסדר מסוים ולא התנגד לנסיעה, לאחר ששמע שנסעתי לעבר הגבול המסוכן בא אלי למחרת ברכבת, ועזר לי לעבור את הגבול, (בצ’רנוביץ).

    אז, בסביבות תחילת 1922 העלייה הייתה סגורה. לכן הייתי זמן מה ב”החלוץ” ושם עבדתי בכפר אוקראיני (על הגבול של פולין) בחקלאות.  זו היתה אחת החוויות החזקות של מפגש עם הטבע. בכפר זה היו עוד אנשים – מרוסיה , פולין, כך הצטרפנו עשרים וכמה אנשים לקבוצת חלוצים להכשרה. עבדנו אצל בעל אחוזה, ותוך כד כך חיינו אנו במפגש עם הכפר ועם האיכרים. אז ידעתי הרבה שירים רוסיים, אוקראיניים. האיכרים היו מנותקים מתרבות, אבל בכל זאת הייתה להם זיקה לענייננו וחבבונו מאוד – אפילו אהבו לשמוע את שיריהם מפינו, ובהזדמנויות שונות של מסיבות כפר היינו מבלים יחד.

    הנה פרט מעניין: האיכרים היו עניים, רובם עבדו אצל בעל האחוזה. לכל אחד חלקת אדמה. היו מגדלים שם הרבה מאוד תירס, וזוהי עבודה קשה ורבה – לקטוף ואח”כ לקלף. הם היו מסדרים מעין עזרה הדדית: בכל ערב בתקופה מסוימת היו מתכנסים אצל איכר מסוים בני הכפר כולם – בייחוד הצעירים וצעירות, ולאור עששית היו קולפים את התירס ושרים. ואנחנו השתתפנו בכל הדברים האלו.

    אז גם חברתי שירים באופן אנונימי, זאת אומרת לא זיהיתי את עצמי ומסרתי אותם לחבר’ה והחבר’ה היו שרים אותם. הנושא היה חלוצים, עליה ארצה, וכו’ לבלי לבדוק, אח”כ הייתי שומע את השירים (לא בדקתי את המנגינות ביסודיות) בין החלוצים בקישינב.. עוד  שמעתי אי אילו שירים מאותם השירים כשבאתי ארצה, אך לא רשמתי אותם בעצמי. איני חושב ששירים אלו עדיין מהלכים. (פעם נפגשתי עם צדקוני – אספן שירים של הארץ, יושב בירושלים, כותב ב”ידע עם”. הוא טוען שיש אצלו שירים רבים מהעלייה השלישית, הייתי אצלו, אך לא מצאתי  אף שיר משירי שחברתי בשעתי. אך ייתכן והאוסף הוא אוטנטי רק לגבי חוג מסוים, מלבד השירים המפורסמים ביותר שהופיעו בחוברת “חלוצים” של גור אריה. (שירי הכביש וכו’…) עם הצלליות. זה היה אחד הספרים הראשונים שהופיעו על אותו רקע זה בארץ של שירים וקומפלטים ששרו אותם על הכביש, הגשר, וכו’.

    כשהגעתי ארצה, הסתובבתי בארץ מספר חודשים. הכרתי את הארץ. במסחה (כפר תבור) היה מקום עבודתי הראשון, עם קבוצה מהשוה”צ. אז היו כבר בארץ 2 קיבוצי שוה”צ: בית אלפא (קיבוץ א’ – אז) ומשמר העמק (קיבוץ ב’), ואנו היינו צריכים להיות קיבוץ ג’. אנו התכנסנו בכפר תבור ועבדנו שם אצל איכרים וכך נפגשנו בארץ אנשי השוה”צ בעיקר מפולין. שם פגשתי לראשונה עם הארץ, עם העבודה, עם הערבים – “נפילה ישרה” בלי חציצות.

    היינו עובדים נגד רצון האיכרים. אך קרה המקרה ונקלענו לשם. הנוער, בני המושבה שמחו מאוד להיפגש  פעם ראשונה עם אנשים מחו”ל שאפשר לדבר אתם. במסחה עבדנו בעבודות הקשות ביותר – בסדריות (בערבית ……) שפרין  אדמדם. עלינו היה לעקור את השיחים הללו משורשיהם ואת העבודה הזאת קיבלנו מטעם ועד המושבה. אנו הוצאנו את השורשים ביגע רב והערבים היו עושים מזה פחם ומהם למדנו את המלאכה. אני דווקא לא נמשכתי לזה כל כך, ורציתי לעבוד בחקלאות.

    עבדתי אצל אחד האיכרים. זו הייתה התמודדות קשה עם הערבים. היינו קוצרים תבואה ושעורה. עבדתי יחד עם הערבים, בלי לקבל יחס מיוחד מבעלי האחוזה.  בקרבה היה שבט זבח הבדואי שהיה מסתובב בסביבות הר תבור. שבט עצום ועוד היום אפשר למצוא שרידים מהם. הם היו עובדים בכל הגליל התחתון, ובעצם גם שלטו מבחינה ביטחונית.

    אני התגברתי על כל קושי במפגשי עם הערבים, משום שהיה לי עניין רב מאוד – ללמוד ערבית, לשמוע את נגינותיהם, ובכלל הייתה לי אהבה לעניין . עבדתי עמם שתים עשרה שעות, ללא מקלחת, גרנו ב”אהל פנימי”, כמעט בחוץ, עוד גרוע יותר מהבדואים. אבל כל הקשיים הללו לא עמדו, מתוך העניין שהיה לי בכל זה. היו אפילו אי- אילו ערבים שידעו קצת עברית. המפגש הבלתי אמצעי הזה היה בשבילי שעור טוב – התעניינתי בנגינותיהם, היינו עושים זבח משותף. פעם הייתי נוכח בטכס כזה:

    היינו מתחלפים בשמירה. פעם קרה שנהרג שומר ע”י אחד הערבים. אך לאחר מספר חודשים עשו “סולחה” זבח, מפגש עם בני המושבה, שירה, מרוץ סוסים. ועקב זה התעורר אצלי העניין להכיר יותר. לא ראיתי אפילו זרות בכל זה – יתכן שבגלל השפעת התנ”ך – “הישמעאלים האלה”… כעבור שנה, כשקבוצתנו עזבה את המקום והתפזרה למעשה, והתחלנו להתקבץ בקבוצות (שנת 1923-4, חלק בבית אלפא) אז רציתי לעבוד בסביבה ערבית טהורה, בלי כל קשר ליישוב היהודי.

    באותו זמן בנו על הירדן את הגשר שעליו הייתה צריכה לעבור הרכבת לצמח…

    המשך “הסטנוגראמה” כאשר נפסק החשמל

    רישום ע”י ב.ב.

    גשר הרכבת לצמח.

    זאת הייתה תקופה מאוד יפה, חוויה גדולה. עוד לפני שבנו את תחנת נהריים, בנו גשר זה במפגש הירדן והירמוך, בסביבת מנחמיה, על יד גשר רומאי עתיק. שם לא היו יהודים, וגם לא ערבים, כי הייתה מלאריה שחורה.

    לעבודה בגשר באו בדואים מעבר הירדן. התקבלתי לעבודה. גרתי בתוך הגשר העתיק, באחד הכוכים בין האבנים. עבדתי שם חודשיים. נפגשתי עם הבדואים, התרגלתי לדבר ערבית. הייתה לי אוקרינה: אותה הבאתי מפולין, כי חליל אי אפשר היה להשיג אז בארץ בכלל. הבדואים היו שרים בעבודה, ועושים חגיגות עם סיום  של קטע עבודה או בביקור של המהנדס הראשי וכדומה. ראיתי את הריקודים שלהם, את ההתלהבות הזאת, איך רוקדים 100-200 איש בשורה, כתף לכתף, שעה ושעתיים, אחד לפניהם עם מקל ביד, חורז חרוזים במקום ושר ומלהיב, וכולם עונים אחריו. אז, על הגשר, גם כן כתבתי. ראיתי עצמי יותר משורר ניהלתי יומן (נשארו אצלי רק דפים אחדים ממנו). כתבתי חוויות גם במכתבים לאבי, והוא הביא אתו את המכתבים כאשר עלה ארצה בשנת שלושים וכמה. כתבתי אז פואמה ארוכה, מעין בלדה. הנושא: אדם צעיר מחפש את הנימה העברית העתיקה, מבחינה ארכיאולוגית כאילו … צירפתי לזה את הירדן, את שאון הגלים, והייתי מדמה לעצמי שאני שומע את המנגינה העברית שעדיין שמורה בו… את הפואמה  סיימתי בנימה טראגית, כמו כל בלדה: הצעיר הזה נסחף עם גלי הירדן. אבל לא אמרתי במפורש אם הוא מת או מה קרה לו בדיוק…

    אז חיברתי את הוי את ארץ הקדחת  (1924-1925). הנעימה לא הייתה חשובה לי. השמעתי אותה לראשונה בבית אלפא בשנת 1929. לפני כן רק שרתי אותה לעצמי.

    תווים? זה לא היה קשור בכלל לכתיבת תווים ומלים, על כל פנים לא לשם פרסום. השירים נמסרו לחברים על ידי זה ששרתי אותם להם. אך פעם לא שלחתי שירים להדפיס. הם הודפסו אז בגלויות קק”ל, אבל לא אני שלחתי אותם לשם. מלאכת החיבור הייתה בעל פה. נוצר איזה קו כללי מסוים; אחר כך, עם הצאן, ביום ארוך, הייתי חוזר על הדברים לעצמי, אחר כך רושם, משנה, מוחק.

    עוד שיר שלא הודפס: “שיר האבטיחים”. ברכה צפירה שרה אותו. התוכן: שיירה של ערבים שגנבו אבטיחים בורחים בלילה, גמלים שרים ‘לין לן’, הערבי שהולך בראש השיירה משתפך בשיר.

    ב- 1927 עברתי לבית אלפא. היו שם חלק מן החברים שעבדתי אתם במסחה, הייתה שם גם החברה שלי, אבל עד לשנה זו לא רציתי להתקשר סופית ונדדתי בכל מיני מקומות. כעת התיישבתי קבע בבית אלפא.

    ב- 1928 כשרכשו את הצאן, הצטרפתי לעבודה במרעה. באותם הימים משך עניין הצאן אותנו כמשהו רומנטי. לי זה היה מעניין כשלעצמו, מצאתי בזה איזה קשר שחיפשתי מזמן.  היו כאלה שהלכו ממש אל הבדואים, למשל בר-אדון. קינאתי בו נורא, אבל לי היה כבר עבר בין הערבים, כך שלא ראיתי צורך ללכת לשבת ממש ביניהם. ממילא לא היה צורך לחפש אותם: הם היו בכל הסביבה. בניר דוד, על יד הסחנה, ישב שבט גדול, שבט סג’ר.

    חוויה גדולה באותם ימים הייתה חווית הגלבוע. כתבתי אז ספרון, “רועים בגלבוע”. יש בו 20 וכמה שירים, רובם בלי מנגינה, כי לא הרגשתי צורך בכך. ביניהם, עם הנעימה, “בין הרים ובין סלעים”. כל היתר הם שירים ליריים. כל החברים שלי, עכשיו חברים ותיקים של רמת יוחנן, שוטטו שנים בגלבוע. להימצא לבד, להסתכל… כל מה שיש שם… חוויות עמוקות מאוד של התרשמות.

    למדנו אז הרבה, בלימוד עצמי, כל אחד בעצמו בערב אחרי העבודה. גם העבודה במרעה איפשרה מחשבה, קריאת שירה. כשרובצים על יד המעיין, לפעמים כשיש מרעה טוב, אפשר לנצל את הזמן. אפשר היה לקרוא תווים, לשיר, לחלל. קשה היה להשיג חליל. האוקרינה שלי נשברה, היה לי סבל עצום, עד ששלחו לי אחרת מפולניה. תמיד הייתי לוקח אתי את האוקרינה. במרעה הייתי שם אותה בחגורה, בנרתיק. הייתה נראית כמו אקדח. כשהייתי נודד, בזמן סכנה, בשנת 1929 כשהייתה המתיחות הגדולה – כל אחד היה מביט וחושב “זה נשק!” פעם אחת האוקרינה ממש הצילה אותי. זה היה כשכבשנו את אדמות עפולה. הייתה קטטה בין יהודים וערבים, ערבי אחד נהרג. הלכתי אז ברגל מכרכור לבית אלפא, דרך ואדי מילק. הגעתי לתחנת קמח. ראיתי מים. אמרו “משאן יאהוד מאפיש מייא, יאללה רוח”. (תרגום: מה אתה רוצה, יהודי? אין מים הסתלק!). לא מקובל אצל ערבים לסרב לתת מים למישהו. התחלתי ללכת, ורצו אחרי אנשים בקריאה “וואלה חראם” (זהו חטא, שלא נתנו לך מים) ביקשו שאחזור, וסירבתי. אבל ראיתי שכל הזמן הגיעו לשם רוכבים מעפולה, הרגשתי שמשהו קרה. הוצאתי את הפייה של אוקרינה  והמשכתי ללכת. כולם עברו על ידי זועמים וזועפים, הלכתי בביטחון מופרז ובפחד גדול… וכך ניצלתי בזכות האוקרינה. בהמשך הדרך כבר פגשו אותי משמרות של ההגנה…

  • לחניכי נוח”ם

    חניכים יקרים!

    הערב נתגשמה בנו המימרה של חז”ל האומרת: “שאין לך אדם שאין לו שעה –  ואין לך דבר שאין לו מקום”. כלומר” עת לכל דבר וגמול לכל מעשה והמפגש הזה יעיד מכל וכל שהיוזמה והרעיון היו נכונים וראויים. שכן התאריך היום הוא רב משמעות בחיי כולכם – 20 שנה לעלייתכם ארצה כדברי השיר ” לבנות ולהבנות בה” ואין זו כלל מליצה.

    פרט שני חשוב, עובדת היותכם חברה חינוכית במשק רמת יוחנן במשך שנתיים וחצי שגם זה ללא ספק קבע משהו בחייכם מבחינות רבות. ואם כי לא נתגשמו כל המשאלות של המחנכים לרואת אתכם יחד שתולים ואחוזים כקיבוץ על הקרקע, אבל נמלאו כל התקוות ביחס אליכם כשורשים בארץ ובוניה כל אחד כדרכו, לפי כוחו וגורלו.

    את הערב הזה על כן אני רואה את עצמנו כמתייחדים בעיקר בחוויית העבר של אותם ימים במידה שהם זכורים לטובה ורוצים ביקרם.

    נשכח על כן לרגע קט את ההווה, עם כל המטריד ליום המחר ונהיה לשעה קלה צעירים בעשרים שנה ונעלה את הימים בשירים ברשמים ובזיכרונות.

    בפתח דברי תרשו לי לבטא חוויה אחת המלווה אותי כל השנים. הרבה הרבה טושטש ונשכח תוך עשרים שנה אך חוויה זו,    ליל שימורים זה אשר עבר עלי ב-30 באפריל 1946 ערב בואכם לרמה נטבע עמוק בתודעתי והפך לחלק ממני.

    לילה זה בדיוק אחורה בעשרים שנה, היווה בשבילי ליל שימורים במלוא המובן של המילה, מחר בבוקר עלי לצאת לעתלית לקבל את הנערים והנערות – שרידי העם הנרצח – אל ביתנו רמת יוחנן להיות לכם כל מה שהתפקיד מטיל ומחייב.

    לא הייתי כבר אז טירון בהדרכה ובהוראה והיו לי כל הנתונים לקבל את התפקיד מתוך בטחון מלא. אף על פי כן עבר עליי הלילה תוך נדודי שינה מהתרגשות, מחרדה, מאי ביטחון – איך זה  יהיה, איך נעמוד בתפקיד הקשה והאחראי – שכן ידעתי שאין חברה זו דומה לחברות אחרות קודמות, בעיות חדשות ואחרות תעמודנה בפנינו ונצטרך להאבק בהן ובעיקר זו, כיצד להחזיר לילדים שעבר על גופם ונפשם, הנוראות שבעולם, את האמון באדם, כיצד להחדיר בהן את האור, כיצד להחזיר להם את שמחת החיים שאבד להם.

    להפתעתי הרבה קיבלתי את מנת העידוד כבר במפגש הראשון.

    הינה אנו כבר באוטובוס בדרך לרמת יוחנן, הינה הם איתי עשרות נערים ונערות בדרך לתחנתם הראשונה. בני נוער מלאי מרץ, עיניים מבריקות, הפנים קורנות מאושר, רעש והמולה כדרך כל נוער, דבוקים אל החלונות מתוך סקרנות לראות את הארץ החדשה, שרים שירים עבריים בהתלהבות, בליל של אידיש ופולנית –  אמרתי לעצמי כה נפלא רגע זה. משהו קרוב קרוב מאוד תקף אותי –  אלה הם אחיי ואחיותיי הצעירים, בשר מבשרי, בני העם הזה ממנו גם אני נגזרתי –  יש תקווה – יש תקווה.

    הגענו לרמה. הבתים הראשונים של החברים פונו במיוחד וקיבלו את בני הנוער בחמימות ובאהבה. התחילו הימים היפים והקשים של לימוד – חינוך ועבודה.

    ותרשו לי לסיים בשיר שנכתב בעת האחרונה היכול משהו לומר גם במסיבה זו – השיר בתמציתו – הוא שיר תודה לאדמה הזאת אשר ממנה בא לנו הכול – וחייבים לה הכול.

    קצרה יד רוננת,

    נגינות בקמה,

    לקט, פאה

    וימלא אלומה.

    צמאי חדווה.

    לא עלזות קלילה.

    רינת דבקים

    בהמית תפילה.

    נשרו העונות,

    נשרו כעלים

    מעגלים מעגלים.

    קצירים בנתיבה.

    היא הנדיבה –

    המבוע גמענו

    לרוויה –

    לה נשיר,

    לה ההודיה.

  • על השיר – באירוע בכפר מסריק

     על השיר – מתתיהו שלם                                       

    קשה ביותר למחבר להיות הדובר של עצמו, אבל לפעמים במסגרת מסויימת ניתן אולי לומר כמה מילות הסברה על דרך עבודתו ונקודת המוצא שלו ביצירתו.

    יש הרבה משותף ביון המחברים לסוגיהם, אך המייחד את כל אחד הוא דווקא השוני. בראש ובראשונה צביונו וסגנונו האישי וכן מה התחום והרקע שהיוצר נתון בו.

    אם לציין זאת לגבי אני הרי התחום שאני נתון בו הוא תחום השיר. השיר בכללותו: הנושא, המילה והלחן, שלושה שהם אחד שהם הם המהווים את השיר. מבחינתי אני, יש בהם אפילו מההשתתפות השווה.

    הנושא לרוב (מלבד הנושא התנ”כי שהפסוק עצמו מהווה מקור השראה) אינו מושאל, כי אם מהווה גורם חשוב ובלתי אמצעי, אם בדרך ההתרשמות או כחוויה, בצורך לביטוי. המילה- הנותנת את המובן והמשמעות של התוכן ואם היא באה בלבוש ספרותי או אפילו תמלילי פשוט בצורת חרוז ומשקל, צירופי ניב, ריתמוס, בית שיר וכדומה, ממילא יש בהם כבר מן ההיגוי הניגוני, מין הכוונה אל הלבוש המלודי, ומעל הכל הלחן, הדחף המוסיקלי המייחד וממזג את הכל דרך ההתפעמות הצלילית – הוא השיר.

    גם בתחום השיר ניתן להבחין בכמה הבחנות. אעמוד רק על אחת והיא השיר בנוסח או סגנון עממי. יש לזה משמעות מיוחדת וגם סימני היכר מסויימים. אין היצירה העממית מופנית דווקא אל ההופעה הבימתית או אל המבצע הבימתי, הבמה שלה הם החיים עצמם והמבצעים לראשונה הם האנשים שזה משמש להם ביטוי בימי שמחה ומועד או ליווי בהווי יום יום. כמו כן יש סימני היכר צורניים כמו: מוטיבים מיוחדים, חרוז חוזר, שורת יחיד ושותפות קהל וכן פשטות הניב- כל אלה מייחדים את העממיות שבצורה. ושוב אם לגבי אני הרי התחום שאני נותן בו הוא תאום השיר והשיר בנוסח עממי.

    כשהמדובר הוא בביטוי של צורה עממית, חשיבות מיוחדת גם לרקע, רקע הצמיחה, תקופה, סביבה וכדומה נוסף על הרקע האישי האינדיבידואלי של היוצר. הרקע על כן ליצירותיי אני הם חיי האישיים שלי אשר מיום בואי ארצה מזה 42 שנה משתתף בהתהוות הכפר העברי ובעיצוב חיי חברה בקיבוץ. ואולי יצלצל זה באוזניים כמליצה. כוונתי היתה להדגיש את משמעותם העליונה של המושגים האלה אשר פירושם: שאיפות, אמוציות, מאמצים פיזיים, אידיאלים, ואינטלקטואליים, חיפושים אחרי צורות חיים, הזדהות שבערכים אשר בסופו מקור השראה ותוצאה ומסקנה של ביטוי.

    ההדגמות אשר יובאו בפניכם עוד  מעט יעידו שאכן כך- לא שיר קוצרים או שיר רועים בודד, כי אם פרקים פרקים אשר באו לצורך חג, יום ציון זה או  אחר, על כן הם באו בדרך  של מיצוי הנושא בהיקפו. השירים באים כטבעות בתוך מחרוזת, אם זה חג העומר, חג הרועה והגז, חג האסיף, חתונה בקיבוץ ונושאים שלמים אחרים.

    רוב הדברים לפני שהם עברו את תחום המקום, בוצעו לראשונה על ידי חברי ברמת יוחנן אשר זה שימש בטוי להם ועידוד רב למחבר. עוד פרט אחד עלי להדגיש וגם זה אולי אופייני ליצירה העממית. רוב השירים שנתחברו להופעות חגיגיות נתבקשו גם כן לביטוי בצורת מחול ותנועה. לאה ברגשטיין שגם היא חברה באותו קיבוץ שלי, אשר זכויות ראשונות לה ביצירת מחול החג, הרקידה את השירים האלה ומחזורים רבים של ילדים ונוער משתתפים מדי שנה בחגים ובחגיגות אשר במקום וכן רבים מריקודיה עברו גם הם את תחום המקום והפכו נחלת הכלל.

    ולסיום, מבלי שאקפח את זכויותי – אני כיוצר במלוא נימה, עליי לציין את האופי הקולקטיבי, הרקע, הצמיחה והסגנון העממי של ההדגמות השונות אשר תשמעו ואשר תבינו אותם כך ולא אחרת.

  • סבא שר את חייו- דפנה פרדקין

    “אנו שרים את חיינו –

    את נוף משעולנו….

    סבא מתתיהו שר את חייו.

    סבא היה אדם שידע להקשיב…

    להקשיב לנוף, להקשיב לשמים, להקשיב לאדמה,

    להקשיב לאנשים שסביבו…

    את כל אלה הוא שר, עם כל אלה הוא יצר….

    בהרבה ענווה ותום.

    בית אבא, המסורת החסידית בה גדל,

    המפגש עם ארץ ישראל, הקבוצה בה בחר לחיות,

    העבודה עם הצאן, הפעילות החינוכית בה עסק,

    המוסיקה המילים, המסורת, החג והטקס –

    היו עבורו החיים עצמם, אותם הוא שר.

    היו עבורו שלמות אחת.

    הוא האמין בשלמות זו, הוא חיפש אותה, הוא יצר אותה.

    הוא היה אדם של חיבורים… של משמעות…

    חיבור ניגוני הגולה והארץ,

    חיבור מזרח ומערב,

    חיבור של עבודה ויצירה,

    חיבור של ישן וחדש,

    חיבור של קודש וחול.

    לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי חסרה אותו לידי

    “אם תרצו נא זכרוני

    כי שרתי לתומי.

    בסלע לא חצבתי

    לא עקרתי בהרים.

    אור גמעתי בנאות

    כצמח בכרים”. (מתתיהו)

    דפנה פרדקין – שלם