ניצה אופק

11/07/1944 - 10/06/2004

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' תמוז התש"ד

תאריך פטירה: כ"א סיון התשס"ד

שם האב: יעקב (בנקו)

שם האם: דבורה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יגאל אופק

ניצה אופק

ניצה נולדה בפתח תקוה לדבורה ויעקב בנקו, אחות צעירה לדליה. ילדות רכות בשנים היו כשנתייתמו מאִמן ונמסרו לטיפולה של דודתן לאה גלבוע ברמת-יוחנן. התערותה של ניצה בקרב בני גילה היתה מהירה ואמיתית ומההתחלה השתייכה בכל מאודה לקבוצת הילדים ולמקום. מסלול חייה קשור היה להווי המקום ולחברת הילדים. חיבורה לרמה הושלם כשנישאה ליגאל, בן המשק. רוב שנותיה עברו עליה כאן, למעט מספר שנים בהן חייתה המשפחה הצעירה בפתח תקוה. כששבו הביתה, לרמת יוחנן, עם שלושת ילדיהם: אלון, הדר ורותם, שבו כשייכים ובמשך השנים לקחו חלק פעיל בתחומי העשייה השונים בעבודה ובחברה.
ניצה התגלתה ביכולות הגלומות בה כבר בתפקידה הראשון כאשה בוגרת כשהיתה מטפלת. היה בה כושר אירגון המשולב בראיית הפרט כחלק ממערכת חינוכית שיתופית. היא עשתה ככל יכולתה ליצור מבית הילדים בית במובן העמוק של המילה. ליצור מקום לכל אחד, לשוחח וליצור קירבה בונה אמון. הקדישה חשיבות לכל הפרטים הקטנים היוצרים את היחס והאווירה.
תקופה מעניינת ויצירתית בחייה של ניצה הייתה התקופה בה קיבלה על עצמה את ריכוז מערכת החינוך בשנים 1985–1986. בימים בהם חלשה מרכזת החינוך על כל קשת הגילאים, באו לידי ביטוי תכונותיה הבולטות: כושר ארגון, אחריות כוללת וירידה לפרטים. ניצה שימשה כתובת ואוזן קשבת לכל ה”שייכים”: ההורים, הילדים, הצוות החינוכי ומוסדות הקיבוץ. בראיון שנתנה ל”ברמה” בסיום תפקידה העידה על עצמה שבתקופה הזאת גילתה בתוכה, חרף הקשיים והשחיקה, תכונות שלא הכירה בעצמה קודם לכן: יכולת לשוחח עם אנשים ולהבינם, סבלנות וסובלנות רבות ויכולת לתמוך בבעלי צרכים שונים. את אותן תכונות עצמן שהלכו והתעצמו, גילו בה הסובבים ולמדו להעריך ולהוקיר.
ניצה נכנסה לעבוד בפלר”ם ומיד אירגנה את המזכירות לפי כללי משרד מודרניים כראוי למפעל בצמיחה. היא הצטיינה ביכולתה להקיף את המכלול, לדאוג לפרטים, לסגור את הקצוות מבלי להשאיר עניינים לא מטופלים. כ-15 שנה הייתה מזכירתם של מנכ”לי המפעל וכפי שהייתה נאמנת המנכ”לים כך סייעה גם למנהלי מחלקות, לנושאי תפקידים, חיברה בין המפעל ובין הקיבוץ, ארגנה, ביחד עם חברים נוספים, את אירועי פלר”ם ומעל לכל דבקה גם בה, כפי שדבקה ברבים וטובים מעובדי פלר”ם הנוסחא של עבודה במהימנות, באמינות, באחריות ובמעורבות ללא גבולות של זמן, על פי הצרכים, ולרוב לבד.
בניצה, שתחילת חייה בסבל ואובדן, נמצאו הכוחות שניתבוה לבנות לעצמה סביבה חברתית תומכת ומשפחה לתפארת. המשפחה שהקימה עם יגאל, ילדיה, נכדיה, חתניה וכלתה הסבו לה אושר ושמחה. לרוע המזל פקדה אותה המחלה ושבשה את מהלך החיים שעל פניו נראה היה רווי נחת. בת 60 במותה.

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    ניצה אופק

    בת דבורה ויעקב בנקו

    נולדה כ’ בתמוז תש”ד  11.7.1944

    בפתח תקווה – ישראל

    מילדותה התחנכה ברמת יוחנן

    התקבלה לחברות בקיבוץ – 1962

    נשואה ליגאל אופק

    אמא לאלון, הדר ורותם

    נפטרה כ”א בסיוון תשס”ד 10.6.2004

    בת   60  במותה

    יהי זכרה ברוך

  • את אינך – הדר אופק

    אמא

    כבר עבר שבוע, זה לא נתפס, לא נקלט, פשוט לא יאמן – את אינך.

    כל בוקר בפתחי את דלת הבית – בום! החסרת פעימה בלב – את לא שם, אני לא שומעת את ההַי שלך, אי אפשר לראות אותך.

    ביקשת “שלא יהיו חגיגות מתחת הבית בשבעה” מאד השתדלנו אבל זה היה מאד קשה.

    בן כל פעם שואל מחדש: אמא מה זה המסיבה פה?

    ים של אנשים זרם אל הבית לתת לך כבוד אחרון. מישהו אמר לי: “ההלוויה של ניצה הייתה עם הרייטינג הכי גבוה”. לא יאמן כמה אנשים באו. אנשים שאני לא ראיתי שלושים שנה.

    אמא – זכרונות התקופה האחרונה לא פשוטים, הנחמה היחידה שלנו שעשינו הכי טוב שאפשר, נשארת בבית עד הסוף המר, מוקפת ומטופלת באהובייך בלבד – אבא לא נתן להכניס אף יד זרה. במיטה שלך, בכותונת שלך וכמובן עם הכובע – כמו שהבטחנו.

    עכשיו צריך להפסיק לראות את המראות הקשים בראש, ולהחזיר לזכרון את דמותך האמיתית – אמא, סבתא מטורפת, יפה, גאה ואוהבת.

    זהו – עכשיו מתחילה ההתמודדות האמיתית, חזרה לחיים בלי אמא.

    אלון ורותם ואני נזרום הלאה במעגלי החיים שלנו.

    אבא – כמו שהבטחנו וגם נקיים, אל תדאגי, הוא יצטרף אלינו, נדאג לו, יהיה בסדר.

    שיכבי לך בשקט

    אוהבת ומתגעגעת

    הדר

  • ביום השלושים – רותם

    ליום השלושים

    “בי נבע מקור אורה ויבש נטפים נטפים,

    בלבבי שלהבת יקדה ותדעך רשפים, רשפים.”

    ושוב את חסרה

    כששוב פעם נדמה שזה לא קרה

    כי איך אפשר לתפוס שכך באמצע החיים

    הכל נגמר בגיל ששים.

    ושוב לבדי אני יושבת וחושבת

    כי גם כהכל כבר היה ידוע

    וחיינו עם הידיעה שהסוף מגיע

    זה בא לפתע ונגמר ביום אחד.

    ושוב לא יהיו יותר שיחות

    כמו שהיו לנו בימים האחרונים כשידעת שהכל נגמר

    וישבנו רק שתינו וסגרנו מעגלים

    כי היה לך חשוב שתלכי מפה ואין בינינו דברים סתומים.

    ועצוב לי, ואת אינך

    אך דעי לך שם למעלה,

    כי מה שהשארת בנו בכל אותן השנים

    ההוויה, המהות והאהבה

    בהן טמון האושר ועתיד מבטיח.

    אז אמא, את בטח פה למעלה צופה ומסתכלת

    משתתפת ומאשרת כמו שאת אוהבת

    אמנם בגופך כבר אינך

    אך נשמתך, אופייך וזכרך

    עבורי

    יהיו צרורים לעד בליבי

    נוחי על משכבך בשלום.

    רותם צורף 9/7/2004

  • שרהלה סאלווה – דברים

    ניצה,

    לפני ימים אחדים נתקלתי בדברים שכתבת לאבא שלנו במותו. כתבת עד כמה יחסר לך החום שלו ואהבתו. והבנתי שאצל אבא, ביכולת הקבלה שלו מצאת בדיוק מה שחסר לך כל כך – בית הורים מקבל, לא שופט, ואוהב.

    ידעת שנים קשות מילדות. שנים שהטביעו בך חותם לשנים שיבואו.

    ידענו שתינו שנים של תהפוכות, אבל בסופן הילכנו בבטחה.

    חמש שנים ליוויתי אותך במחלתך: בתקווה, ביאוש, בחיפוש אחר פתרונות שונים, שוב תקווה ולבסוף הבנה שזהו, אין מה לעשות. כמה קשה היה להבנין זאת!

    “אני לא אחלים”? – שאלת

    היצבת בפני אתגר קשה של שיחות אמת כמו שאף אחד לא העמיד בפני. החרדות, הקשות, חוסר האמון שהיה כל כך טבוע בך עוד מילדות ” אם אין אני לי מי לי”? כך חיית.

    עוד אתמול שאלת: מ”מתי את כאן”?

    “כל היום” – עניתי.

    “ואת לא תלכי”? – שאלת, ביקשת,

    “לא” – הבטחתי לך, ” אני כאן איתך כל הזמן”

    כל כך דאגת ששאלת – “את עושה לי רע”? כל כך רציתי שתאמיני שרק טוב רציתי בשבילך.

    אספת אותנו סביבך, עטופה ורגועה. ביקשתי ממך לעזוב וללכת אל האור, האור שכל כך רציתי שתראי ושילווה אותך מעכשיו ולתמיד, כי כבר מגיע לך שקט, שלווה והמון אהבה.

    נוחי לך בשלום.