נלי צוקרמן

26/05/1928 - 06/01/2016

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' סיון התרפ"ח

תאריך פטירה: כ"ה טבת התשע"ו

שם האב: גרשון ציטרין

שם האם: אסתר

ארץ לידה: רומניה

שנת עליה: 1947

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ירחמיאל צוקרמן

נלי צוקרמן ז”ל

תרפ”ח –תשע”ו 1928  – 2016

תמה מסכת חייה של נלי צוקרמן, בת הדור שנולד אל התקופה האפלה ביותר בתולדות העם היהודי, ואשר רק חלקו זכה לחוות את הנס של הקמת המדינה היהודית בעודו קם מאפר. מסכת חיים שלמה משואה לתקומה.

נלי נולדה בשנת 1928ברומניה בחבל טרנסילבניה. ילדותה הצעירה עברה עלייה בעיירה לופָּאן, במשפחה בת ארבעה אחים ואחיות, משפחה יהודית שומרת מסורת ומתקיימת מיגיע כפיה. דבר לא רמז לה באותן השנים שלא יחלוף זמן רב והשגרה הברוכה והיציבות המשפחתית יעלמו, ותחת זאת יבואו שנים רבות של בריחה, מחסור, רעב, פחד וייסורים. המשבר הראשון היה בשנת 1937, בעודה ילדה בת 9, כאשר הנהר שעבר בכפר עלה על גדותיו ובית המשפחה על כל תכולתו נשטף בזרם המים. המשפחה נותרה בחוסר כל והתחילה לבנות את חייה מחדש. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, הפכו ניצני האנטישמיות שחשה בבית הספר מהמורים והתלמידים עוד קודם,לרדיפות גלויות. אמנם המלך קרול השני נתן חסות ליהודים, אך נתיניו הרומנים ממשו את שנאתם ליהודים בגרוש הילדים מבית הספר, בהחרמת חנויות היהודים, ובגיוס הגברים לעבודות משפילות. פחד גדול שרר בקהילה היהודית.

בערב פסח של שנת 1941גורשו יהודי לופאן מהעיירה. הם הועלו לרכבות והועברו למחנה מגודר בתנאי מחסור ודיכוי, שם עבדו בפרך בעבודות חקלאיות ובכל עבודות שרות. אביה של נלי הוכה קשות כעונש על איחור למִפקד ומאז ועד מותו לא תפקד יותר. במחנה שהו כשנתיים ואחר כך הועברו לעיר אחרת והתגוררו בבית הכנסת כמעט שנה. כל הגברים מגיל 15 ומעלה גויסו לעבודות קשות כמו סלילת כבישים והנחת פסי רכבת בתנאי מחייה קשים, זאת עד כניסת הרוסים בשנת 1945.

בתום המלחמה נשארה המשפחה מוכה וחבולה וחסרת-כל והתקיימה מתרומות הג’וינט והקהילה היהודית.

נלי הצטרפה לתנועת הנוער הציונית “הבונים” שהיתה בעיר ויצאה להכשרה לקראת עלייתה ארצה. כעבור שמונה ודשים עלתה בחוף בורגס שבבולגריה, עם קבוצת ההכשרה שלה, לאניית המעפילים”עצמאות”. בזאת לא תמו התלאות. האנייה הוקפה ע”י אוניות מלחמה בריטיות ו-1200 נוסעיה נלקחו למחנות המעצר בקפריסין. באחד בינואר 1948 נחתו בקפריסין בקור עז ובגשם שוטף, ללא מעילים וללא בגדים להחלפה. הבריטים שמרו על גדרות המחנה שאיש לא יצא. מדריכים מהארץ הגיעו ללמד עברית ולהכינם לעלייה.

בבוא האביב נפתחו השערים ונלי וחבריה הפליגו לחיפה. מכיוון ששם התחוללו אז קרבות מלחמת השחרור הופנתה האנייה לנמל תל אביב. כשעגנה האנייה היה זה בדיוק ביום פורים של שנת תש”ח. המעפילים ירדו בסירות אל החוף והתקבלו על ידי ילדי תל אביב עם חבילות ממתקים ושירי חג.

באפריל 1948 הגיעה קבוצת ההכשרה של נלי לכפר גלעדי והצטרפה לקבוצת עליית נוער שהיתה שם. שנתיים וחצי שהתה נלי בכפר גלעדי ובתוך תקופה זו גויסה לנח”ל. בכפר גלעדי פגשה את ירחמיאל ויחד עלו להתיישבות בניר אליהו, ישוב סְפר צעיר מול קלקיליה העוינת. קרא עוד

נלי וירחמיאל נישאו בניר אליהו ושם נולדה חנה, בתם הבכורה. האוכלוסייה בניר אליהו לא היתה יציבה, המצב הבטחוני היה קשה, חברים רבים עזבו, והמשפחה הצעירה עברה לקיבוץ גזר שבשפלה. לרוע המזל,גם קבוץ גזר, שעבר חוויה קשה של אובדן חברים רבים בקרבות מלחמת השחרור, לא התבסס לכדי חיי קיבוץ יציבים ובטוחים והמשפחה הצעירה, שבינתיים התווסף לה גלעד, הבן השני,חיפשה מקום חדש להתיישב בו ולהתבסס.

מסע הנדודים וההישרדות שזימן לנלי וגם לירחמיאל גורלם הגיע לקיצו עם הגיעם לרמת יוחנן. כאן היתה תחנתם האחרונה. כאן מצאו מנוח לכף רגלם. הם התבססו במקומות עבודה, והרחיבו את משפחתם משנוספו עוד שני בנים: ארז ומוטה.

נלי השתלבה בענפי השרות, תחילה במטבח ואחר כך במחסן הבגדים. חרף קשיי גוף התמידה שנים רבות להיות חלק ממארג החיים של הקיבוץ במסירות ובאחריות. היא שקעה במלאכת יומה בשקט ובחריצות. בביתם טיפחה עם ירחמיאל קן משפחתי חם לארבעת ילדיהם, פיצוי לעצמה ותיקון לשנים הרבות שחיפשה לעצמה בית במקומו של הבית שנחרב בצעירותה.

ביתה – מבצרה  היה לה עולם ומלואו. יושבת בית היתה, מטפחת כלפינה בו וממלאת את זמנה בעבודות רקמה ותפירה. בשנותיה האחרונות יצרה בובות אותן תרמה לילדים חולים לשמח את לבם.

לא איש רעים להתרועע.”אף פעם לא משעמם לי, תמיד יש לי מה לעשות” – אמרה. אהבה את הקיבוץ,אהבה לעבוד בין החברות והיתה נאמנה בהשקפתה לחיי הקיבוץ.

בניה שנשארו כולם סביבה ברמת יוחנן, נכדיה ולאחרונה גם הנינים מלאו את לבה שמחה וגאווה. ראתה בהם פיצוי על כל מה שאבד לה בשנות נעוריה.

תנחומינו לחנה, לגלעד,לארז ולמוטה, לחתן ולכלות, לנכדים ולנינים.

יהיה זכרה צרור בצרור החיים!

לקטה מן הארכיון  ערכה וכתבה – מירי פיינשטיין

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • היום – מוטה צוקרמן

    היום – מוטה צוקרמן

    היום..

    היום ניקבֶּרֶת..

    היום ניקבֶּרֶת לוחמת.

    היום ניקבֶּרֶת לוחמת חלוצה.

    לוחמת חלוצה ציונית, אוהבת המולדת!!

    הביטי ארץ… ראו שמיים…

    אישה זו, הייתה ממיטב בנותיך…

    וּמִשֶתַם יומה, עתה, מולדת יקרה,

    היא מבקשת לשוב אל עפרך….

    מבקשת לשוב אליך.

    חבקי את גופה, אדמת אבות עתיקה,

    ונשמתה בחסד וברחמים תעל השמיים.

    בינות המלאכים תשכון לתמיד,

    ותהי נשמתה צרורה בצרור החיים..

    ויהי זכרה עימנו לעד.

    אמן.

    2.6.2016

  • אמא שלי – מוטה צוקרמן

    אמא שלי – מוטה צוקרמן

    שום דבר שאכתוב לא ישקף לא יתאר, לא יספיק למלא, ולו כזית, את שהיית בעולם, ומה שהיית עבורי עבורנו, עבור ילדי ילדינו.

    הכול, כל דבר, בלי סוף, כל הפונקציות כל הצבעים כל המינים כל הכובעים.

    אימא, חברה, שותפה, אשת סוד, סבתא, יועצת, אוזן קשבת, וגם מבקרת ובעלת דעה משלך, מעוררת השראה ערכית.

    אישה שקטה, צנועה, ישרה, חזקה, דואגת, עוצמתית, ציונית, אוהבת המולדת בכל נשמתה וליבה, אות ומופת, ציר.

    חווית ילדות ירוקה ומאושרת בין הרי הוולקן בטרנסילבניה, כמו שכל ילד היה רוצה, במרחבים אין סופיים של ירוק ומים.

    ילדות שנגדעה באחת, עם פרוץ המלחמה הארורה בהיותך בת 12 שנים תמימות, וההליכה אל תעלת המוות. באורח נס ניצלתם.

    מששרדתם את זאת, הובלתם את ומשפחתך, עם יהודים רבים נוספים, למחנה הכפייה בנלץ, לשנים של סבל ועבודת פרך.

    לאחר תקופת השואה הקשה בטרנסילבניה רומניה, השארת את משפחתך הגרעינית מאחור- אבא אמא אחיות ואח,

    ויתרת על הארץ הירוקה היפה והמהממת שבה נולדת, העמקים הגאיות ההרים והיערות האין סופיים בהם גדלת, ומהם נשאבה ילדותך הצבעונית והמאושרת ובאת חדורת מוטיבציה התלהבות, ציונות וגעגוע למולדת, בדרך לא דרך אל ארצנו, ארצך, האהובה ישראל.

    זה היה חלומך, כל פעם חזרת וסיפרת, זה היה החזון שלך, זה היה רצונך המשמעותי ביותר, ומימשת אותו בענק, אימא שלי.

    ארץ מדבר שממה וביצות. באת, וכמו חבריך החלוצים העולים החוזרים החדשים, ילדי השואה, התגייסת מיד להקמת המדינה ולהחזרת העטרה ליושנה. עבדת קשה בעמל כפיך ובחיוך וגאווה גדולים, תמיד.

    היית ממקימי חיל הנח”ל, מהגרעין הראשון, והשתתפת במבצע ערבה המתיש, ובמשימות ומבצעים אחרים, גם שם בשמחה ועליצות נעורים.

    הקמת יחד עם אבא והחברה, את קיבוץ ניר אליהו, אל מול האזור ה”חם” של קלקיליה ותחת ירי כדורים בלתי פוסק מכיוונה. תמיד בשמחת חיים ופטריוטיות, הכול למען התרומה למולדת בעבודה קשה אך מספקת.

    כמה שהיית גאה בכל שרותך זה, כל חייך, בשירות בנח”ל במבצעים במשימות, בהתגייסות, בתנאים הכה קשים שחייתם, ואת לקחת זאת בקלות כאילו ברור מאליו, “זו חובתנו ועשינו הכי טוב שרק אפשר”.

    המשכת במסע עם אבא למצוא את מקומכם, והגעתם לבסוף לרמת יוחנן,

    במפגש אקראי עם איצ’ה אופק שהביאכם לכאן, ומשה נצר מפקדך הנערץ שקיבלכם כמזכיר.

    גם פה ברמת יוחנן עבדת בחריצות, בשלל המקומות, הכנת מזון ל”פלחים” היוצאים לשדה עם אור ראשון, ובשלת לילדים ולחברים. כל בוקר משכימה עם עלות השחר.

    ובמחסן הבגדים עד גבורות מקפידה, משתדלת עושה מיטבך, לשביעות רצון “לקוחותיך” האחרונים בבית הסיעוד. שם, בחמדת אבות, גם היו לך שבועיים- שלושה אחרונים בהם טיפלו בך, לפני פטירתך, אולי מחווה לעמלך ושקידתך למענם שנים רבות.                                                                                                                                                                                                                            

    נסענו יחד אמא, שלוש פעמים לרומניה לטייל ולבקר את אחותך רוז’י שעדיין חייה שם, אותה לא ראית מאז עזבת. היתה זו חוויה מיוחדת עבורך שנסכה המון אושר ושמחה עליך, פעם אחת גם חלקת אותה עם נכדך שקד, כמה התענגת על כך, כמה היית מאושרת.

    “רומניה היא יפה, ואני שמחה שחזרתי לטייל בה כמו שלא יכולתי בעבר, והייתי פה, והיתה לי ילדות “כיפאכ”, אבל זו לא המדינה שלי יותר” לי יש את המולדת. ישראל היא המולדת שלי, רק ישראל, ושם יש לי את המשפחה שלי והעם שלי”… כך אמרת לי בדמעות כשיצאנו מדווה לאחר הביקור הראשון.

    אמא שלי, היו לך חיים מאתגרים מורכבים אבל גם מלאים ומספקים, ומעל לכל המשפחה היא זו שהסבה לך את האושר והגאווה הגבוהים ביותר. הילדים, ועוד יותר הנכדים, הנינות, והעשייה עד הרגע האחרון למען ילדים חולים ב”רמב”ם”. עשית מאות זוגות בובות צמר, בן ובת, הכל מפרי מוחך היצירתי, פרי עמלך, אותם שלחת למחלקות הילדים בביה”ח, ומתענגת על המחשבה כי את מסבה עונג לאותם ילדים, בנים ובנות יהודים ושאינם יהודים.

    לדבר אחד אמא שיוועה, דבר אחד חסר לה תמיד. היו חסרים לה הערכה ומילה טובה על עמלה רב השנים בשירות, בעבודה, בקיבוץ. אבל קיבלה זאת כמו שזה, בשקט והכנעה.

    היום נפל דבר..

    אנו מודים לחיילים שטרחו ובאו לחלוק כבוד אחרון לאימא: לטוראית נלי ציטרום.  אמא ודאי מאושרת וגאה, זוהי הגשמת חלומה. מצדיע לכם חיילים יקרים.

    ואני חייב להודות ולהוקיר אדם, שסה”כ פקח עיניים, הביט מהצד, והתיר לעצמו לראות את אמא כפי שהיא, ולומר זאת במילה כתובה.

    ירמיהו בן צבי.

    קראתי בהתרגשות את מה שכתבת על אימא. תיארת בדיוק את אמא, פרט אחר פרט, וזה כל סיפור ומהות חייה. בפשטות בשרות למען האחר: הקבוצה,המדינה, בלי רעש, בלי צלצולים בלי אגו בלי תחמנות, 

    קדימה לעבודה – היום קצר.

    אימא ודאי נרגשת עד מאד, ויכולה לשחרר ולדעת שחתמת לה את גלגול חייה, במילותיך המדייקות והמפרגנות.

    נוכחותם של חילי הנח”ל, כאילו מלאו את כל החסר לאימא, כאילו פיצו על שנים שחסרו, הביאו את החלק החסר בפאזל חייה.

    עכשיו אמא, את יכולה להזדכות על הסטן, להניח למעדר ולמגל, וגם למגבות למצעים ולבגדי העבודה, ולנוח.

    אוהבים אותך לעד, תמיד נזכור תמיד ננצור

    נוחי על משכבך בשלום אמא אהובה

    ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים…

    יתגדל ויתקדש שמי רבא.

  • תעודת זהות

    נלי צוקרמן ז”ל

     

    בת אסתר וגרשון ציטרון

    נולדה:  ז בסיוון תרפ”ח  26.5.1928

    לופן, טרנסילבניה,רומניה

     

    הגיעה מקיבוץ גזר לרמת יוחנן 1961

     

    נשואה לירחמיאל

    אמא לחנה, גלעד, ארז, מוטה

    נפטרה:כ”ד באייר תשע”ו 1.6.2016 

    בת 88 במותה

    יהי זכרה ברוך

  • סבתא נלי שלנו

    סבתא נלי שלנו  –  הנכדים

    ספרת לנו הרבה  סיפורים

    חלקם מספרים וחלקם מהחיים.

    שיחקנו איתך משחקי שולחן

    תמיד הייתה לך המון סבלנות

    אולי כי לך לא היתה ילדות,

    וגם ניצחת אותנו במיומנות.

    תפרת לנכדים שמיכות טלאים

    ולבנות סרגת שמלות 

    בידיים  מאומנות.

    את הבובות שהכנת בכשרון מיוחד,

    הענקת באהבה  לילדים חולים

    לכל אחד ואחד שהוא יחיד ומיוחד.

    במטבח טרחת להכין תבשילים מסורתיים וטעימים,

    שאותם אהבת וכמוך גם אנו הנכדים .

    הרעפת עלינו המון חום ואהבה

    וכשקראנו לך “סבתוש”

    התמוגגת מגאווה.

    ליבך התרחב ורווית נחת מאיתנו הנכדים

    במיוחד כשראית אותנו במדים, 

    וכמובן  היה לך חשוב  שנשקיע  בלימודים.

    עם לכתך

    לא יהיה  מי שימלא את מקומך.

    ננצור בליבנו את  הזכרונות והרגעים היפים שחווינו יחדיו.

    אוהבים כל הנכדים.

  • אשת עבודה – ירמי בן צבי

    אשת עבודה

    בימים האחרונים כששמעתי שנלי בבית חולים ללא הכרה ומונשמת, אמרתי בליבי, אלוהים קח אותה אליך לפני שהרופאים יעמיסו עליה את ה”אמצעים החדישים” שיש להם היום להארכת חיים מלאכותית, תן לה למות בשקט, כמו שהיא חיה כל ימי חייה, בלי להטריד, בלי להטריח, בלי להיות תלוי, בלי להתלונן, כאילו על יד…

    תן לה את השלווה שמגיעה לה ואל תיתן לה לסבול.

    בשנים האחרונות נלי הייתה ספונה בביתה, יוצאת החוצה רק להכרחי, נחבאת אל הכלים, משלימה עם מה שיש לה, בלי להעמיס על הסביבה את חולייה ומיחושיה, אבל אי אפשר היה שלא לראות את בגידת הגוף משנה לשנה. כשהייתי רואה אותה מגיעה על הקלנוע שלה למכבסה עם חבילת כביסה, הייתי ממהר לקחת ממנה את החבילה כדי לחסוך לה את העלייה אל תאי הכביסה, נלי הייתה אומרת “לא נחוץ, באמת לא נחוץ” אבל אפשר היה לחוש עד כמה זה כן נחוץ ולראות הכרת התודה האמיתית בעיניה.

    בימיה הטובים היא הייתה אשת עבודה לדוגמה ולא רבים זכו לראות אותה בעבודתה המסורה במחסן הבגדים. כעובד במכבסה התפעלתי מהיכולת, ההתמדה והעקשנות כל יום מחדש. מחוייבוּת שכזו ליום העבודה, איכפתיות, סדר וניקיון דייקנות ללא פשרות, תכונות שהיום הן כבר לא מי יודע מה נחשבות, בעיקר במקומות עבודה לא נחשקים. מקומות עבודה הכרחית שצריך לעשות, עבודה שאף פעם לא נגמרת, ולאט לאט עוברת לידיים שכירות.

    בתקופה ההיא נלי הייתה אחראית על הטיפול בבגדי העבודה של החברים ושל פלרם, על כביסת חדרי החולים ומגבות. הייתה לה פינת עבודה שלה, על יד הדלת קרוב למכבסה.

    אף פעם לא ראית אותה יושבת, תמיד בעמידה אף שסבלה מאוד מבעיות בריאות לא פשוטות, מעולם לא שמעת מפיה תלונה, לא על העבודה לא על קשיי העבודה ולא על התנאים, בקיץ ובחורף כל יום, שישה ימים בשבוע. בשעה 06:00 בדיוק מתייצבת כמו שעון לעבודה, לא נחה לרגע, וכך שנה אחר שנה.

    יום העבודה שלה לא כלל לא את הסוּפֶּר, לא את המרכולית, לא קניות, התעמלות, פיזיותרפיה, מספרה, ישיבות, פגישות, נסיעות, בילויים וכו’, כלום. שום דבר לא עמד בדרכה להשלמת  מיכסת המטלות היומית שלה עד צהריים. שום דבר לא עצר את הספקיה היומיים שהיו כמו שני ימי עבודה של עובד אחר. ואם נדמה למישהו שזו הגזמה, אז לא, זה לא  זו הייתה הדרך שלה להביע את האמונה המוחלטת שלה בקיבוץ, בדרך, ובמחוייבות הטוטלית לאורח החיים המיוחד שלנו. אורח חיים שהיה פעם שונה. והיום הוא הולך ופוחת.

    באה מנוחה ליגע,

    נוחי בשלום נלי.

    ירמי בן צבי