עדה לוי (לרנר)

30/10/1906 - 08/03/1996

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"א חשון התרס"ז

תאריך פטירה: י"ז אדר התשנ"ו

שם האב: אברהם

שם האם: עדינה

ארץ לידה: רוסיה

שנת עליה: 1909

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: לוי אברהם

בנים ובנות: לוי יובל, לוי רוביק

עדה לוי

סיפורה של עדה שזור בסיפורם של ארץ ישראל המתחדשת, של העיר העברית הראשונה, של מדינת ישראל המתהווה ושל הקיבוץ הנולד ומתבסס, על הדבש והעוקץ הטמון בהם.
עדה נולדה בעיירה דוניבצה בפלך קמניץ-פודולסק שברוסיה. בית המשפחה היה בית ציוני, הגם שהוריה היו נצרים לשושלות רבנים: אילן היוחסין של אביה נמשך עד לבעל שם טוב, ואילו אמה- נצר ל”בעל הלבושים”, מרדכי יפה. אביה, שהיה מוסמך אף הוא לרבנות, התפקר, הפך לציוני והיה מורה לעברית. בזכרונותיה הספורים של עדה מילדותה ברוסיה טבועים היו מאסרו של אביה בידי שוטרים רוסיים בשובו מהקונגרס הציוני והשירים העבריים שהיו שרים בבית הוריה.
ב-1909, בעצם ימי העלייה השניה, עלתה המשפחה ארצה. ילדה קטנה היתה אז עדה ובזכרונה נחרטו הובלת המשפחה בסירה מן האוניה לחופה של יפו, הגעתה לתל-אביב הקטנה שבתיה המעטים שקועים היו בחול ומראהו של אביה הכורע על ברכיו ונושק לחולה של המולדת. הם התיישבו ב”נוה צדק”, שכונה על יד יפו- ראשיתה של העיר תל-אביב. לפרנסתו היה אביה בתחילה מורה לתלמוד בסמינר למורות ע”ש לוינסקי, ומשחלה בשחפת, חדל להורות והיה למזכיר בית הספר לבנות ביפו.
עדה למדה בגן ילדים בנווה צדק ובמלאת לה 6 שנים החלה ללמוד בבית הספר לבנות ביפו. זכתה עדה ומוריה בבית הספר היו ממניחי היסוד לחינוך העברי בארץ. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשגורשו יהודי תל-אביב מן העיר על ידי התורכים, עברה המשפחה למלחמיה, שם לא הורגשה המלחמה והיה מה לאכול ושם התגורר אחי האם, אליעזר יפה. זמן מה אחר-כך, ב-1916, נתייתמה עדה משני הוריה אשר מתו בזה אחר זה בתוך שבועיים, אמה במלחמיה ואביה בירושלים. עדה ואחיה התאום, משה, נשארו אצל דודם אליעזר יפה, הוגה רעיון המושב ולימים חבר נהלל, ועמו נדדו למקומות שונים בארץ. ממלחמיה עברו לכפר הנוער בן שמן, שם התגוררו דודיה ולשם עבר סבה עם הגירוש מתל-אביב. כשנסוגו התורכים מפני השלטון האנגלי, חזרה המשפחה לתל-אביב. עדה חזרה ללמוד בבית הספר לבנות בנוה צדק ואילו אחיה הלך ללמוד בבית הספר החקלאי “מקוה ישראל”. עיר קטנה היתה אז תל-אביב ואנשים בה מעט, וכך התוודעה עדה לסופר י”ח ברנר שהיה מבאי ביתם של דודיה וסבה ואשר הרבה עמה שיח ובקש לעצמו את תפקיד אביה הרוחני.
בתום לימודיה בבית הספר ב-1920, רצתה אמנם עדה ללמוד בסמינר למורות ולגננות, אולם דודה אליעזר שראה את יעודה כחקלאית, כיאה לנערה עברית בארץ ישראל, שלחה ל”מקוה ישראל”, שם היו הוא ודודה אלימלך לוין מורים לחקלאות. בימים ההם היה “מקוה” בית ספר לבנים ועדה היתה הבת הראשונה שנתקבלה שם כתלמידה מן המניין. בסיימה את לימודיה עברה ב-1924 ללמוד כלכלת בית בבית הספר של חנה מיזל בתל-אביב. עם עוד 10 חברים בוגרי “מקוה” עמדה לצאת להגשמה למטולה שבאצבע הגליל ולכן קראו לקבוצתם “קבוצת הצפון”. בסופו של דבר לא הגיעה עדה עם חבריה למטולה אלא הלכה לדגניה א’ שם עבדה ברפת, חרשה בשדה כשלרגליה קבקבי עץ, וטיפלה בילדים. מקץ שנה עזבה את דגניה והיתה מדריכה במשקי הפועלות בעפולה, חדרה ואחרים.
ב-1930 הצטרפה לחבריה מ”מקווה”, אנשי קבוצת הצפון, שישבו אז בגניגר ועסקו בנטיעת יער בלפור. בגניגר הכירה את בעלה לעתיד, אברהם לוי, שחבר לקבוצת “הצפון” עם קבוצתו, קבוצת “הכרמל”, ונישאה לו. מגניגר עברו עם הקבוצה להתיישבות במג’דל, היא רמת הצפון, שנתכנתה לימים- רמת יוחנן. כאן נולדו ילדיהם יובל וראובן (רוביק). קרא עוד
בשנת 1939 הלך אברהם לעולמו בבחרותו בעקבות ניתוח שעבר. עדה נותרה לבדה, מטופלת בשני ילדים קטנים. אם חרדה ומגוננת היתה בתנאי החיים הקשים של השנים הראשונות ברמה ואת דאגתה האמהית הרעיפה גם על ילדי הקבוצה האחרים שהיו נתונים לטיפולה בשנות עבודתה הארוכות בבתי הילדים. 12 שנים עבדה עדה בחברת הנוער “ניות”. היתה זו שעתה הגדולה, נהרות של אהבה, ידע וסבלנות זרמו ממנה אל אותם נערים ונערות שעלו ארצה בגלי העליה של שנות ה-50 והגיעו לרמה מהשכונות החדשות והמעברות שנבנו אז בארץ. סגולות אלו הן שהביאוה גם לצאת ב-1962 לעבוד מטעם התנועה, חבר הקבוצות והאיחוד, בבית הספר החקלאי בחדרה, בו טיפלה בנוער והצליחה מאוד בעבודתה החנוכית. בשנות עבודתה אלו, בעיצומה של מלחמת ששת הימים נפל בכורה, יובל. עדה התייסרה בשכול אך מצאה נחמה בבנה הנותר, בנכדיה ובמשפחתה הרחבה שהיו מסורים לה כשם שהיתה היא מסורה להם. היא שבה לשליחותה החינוכית, מעניקה ומתמסרת כתמיד.
כששבה הביתה ב-1978, עבדה תחילה בבית התינוקות ואחר כך השתלבה בעבודה חלקית בבית הספר “גוש זבולון” כאחראית על “ארוחת עשר” לתלמידים.
לא קלים היו חייה של עדה, פעם ועוד פעם חוותה אובדן ועם הצער שהיה נחלתה ידעה להמשיך. היא מצאה דרכה והשתלבה באמונה שלמה ובמסירות בחיי הקיבוץ. אישה קטנה, צנועה ונחבאת אל הכלים, ממעטת לבקש לעצמה ומרבה לתת. מעורה היתה בכל הנעשה בחיי המשק והחברה, שותפה בשיחות הקבוצה ומביעה דעתה מעל דפי העלון. במרוצת השנים היתה סדרנית עבודה וחברה בועדת בריאות ובועדת תרבות. באחרית ימיה הביעה לא פעם את שביעות רצונה מן הזכות אשר ניתנה לה להיות חלק מן המקום בימי הראשית, על הקושי וחדוות היצירה ושהיו טמונים בהם, ומימי השפע, את התפעלותה וגאוותה על כל המתחדש ואסירות תודתה על חיי הזיקנה הטובים והנוחים אשר ניתנו לה בקיבוץ.
הלכה לעולמה בשנה ה-90 לחייה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    עדה לוי 

    בת עדינה ואברהם לרנר

    נולדה קמניץ-פודולסק – רוסיה

    י”א בחשון תרס”ז  30.10.1906

    עלתה לארץ בשנת 1909

    ממייסדי קבוץ רמת יוחנן

    נשואה לאברהם

    אמא ליובל ורוביק

    נפטרה י”ח באב תשנ”ו  03.08.1996

    בת 90 במותה

    יהי זכרה ברוך

  • מסע לאילת עם קום המדינה

    הטיול לאילת

    והנה התגשמה משאת נפשי, של התקופה האחרונה, להגיע לאילת.

    ושוב להרגיש כמו פעם את התחושה הנעימה לקראת הטיול. עם כל ההכנות הקטנות. לשכב לישון בהרגשה, כי מחר מחכה  לך, דבר נעים וטוב, וכל זה כבר הספיק להוריד נטל של שנים.

    ובבוקר, הפגישה החמה, המעודדת אחד לקראת השני. לצאת מהחצר בהרגשה כי הכל נשאר מאחורי: הדאגה, האחריות, והיתה הרגשה של שנים רחוקות, רחוקות.

    ולמשב הרוח החופשית פרצה השירה מאליה, קשה לתאר את התרשמותי. היה זה שפע כה רב של רשמים, ואני לא הייתי מוכנה למראה זה, תארתי לעצמי מדבר שממה, צבעים חד גוניים ושטחים אין סופיים.

    והנה שפע של צבעים, והנוף משתנה: לרגעים נחה העין על מרבדי פרג אדומים לוהטים ורגע שני מרבדי חבלבל רכים, בלבנוניותם. ולאחר זאת הרים, צוקים נשגבים אדירים כאילו רוחשים חיים, כאילו המדבר כולו נושם, סוער ורוגע כאחד.

    ומהדהד בתוכי העבר של ימים קדומים: הנה הר נבו, מכאן ראה משה את הארץ אשר לא זכה להכנס אליה.מה ריחמתיו בקטנותו. ועתה אני רואה אותו במו עיני, והזכרון כה קרוב. הנה הר-ההר כל הקדושה, האופפת אותו.

    הרי אדום, ים סוף, אנחנו הים עם אגדת הפלאים, אשר נחצה לשנים. זהו אותו הים השקט אשר הגענו אליו עם חשכה. ים סוף ששרנו עליו את אגדת הפלאים בשירה ובסיפור עוד בגן הילדים.

    ושוב כל אותם השמות השזורים בימי ילדות רחוקה וקשורים עם ארץ רחוקה.

    וקולו העסיסי של משה נצר, ושטף דבורי מלווים אותנו בכל הדרך. הוא דולה מתוכו את חייו כאן במערכה לפני שנתיים. כל הפלאים והקסם בהם עמדו אנשינו והתמונה כה מוחשית. הנה בתים נקובים, גגות פעורי לוע, בריכה הרוסה, וקברים דוממים… היו אלה ימים נטולי דאגה.

    ספגתי את ההוד והשגב, של כל הר, נפתול וצוק.

    אינני יכולה לעבור בלי משא פנים כלפי רבקה (אם נעמה),איך זכרה לקחת את תלבושת אחד במאי, ולהיות כל כך נאמנה לעצמה, ולהתלבש לקראת החג.

    היתה זו חוויה מלווה בצחוק רב, אך אני התרגשתי לתופעה זו.

    במשך שלושה ימים ספרתי לילדים לפני שנת הצהרים, את הרשמים מהטיול לאילת. למראה העיניים שלהם המרצדות ומלאות האור, ידעתי כי בקטנים אלו כבר יוקדת אהבת המולדת.

    ובגמר כל ספור היתה פורצת מפיהם השירה: “היי דרומה לאילת”.

     

                                                                          עדה לרנר 1951

     

                                                                          

     

     

  • דברי עדה לוי- יעקב יניב

    דברי עדה לוי

    על השנים הראשונות להתנחלותנו (ברמת יוחנן)

    הדברים נרשמו ברשם-קול בימים:

    ה’ באלול תשכ”ו, 21.08.1966

    ל’ בתשרי תשכ”ז, 14.10.1966

    המנחה: יעקב יניב

    טכנאי: אלקנה כרמון

    יעקב: עדה ספרי לנו משהו

    עדה לוי (לרנר): [צוחקת] בשנה הראשונה לא הייתי כאן, כי נשארתי בגניגר ובאתי הנה עם הולדת יובל, בזמן ה”ברית”. באתי וירד גשם חזק מאוד. הצריפים היו עם סדקים, רצתי כל הזמן לבית הילדים. היתה תקופה קשה. את חטאי עלי להזכיר. עם התייבשות הבוץ והופיע טקסי על הגבעה, לקחתי את הילד וחיתולים אחדים, השארתי פתק ונסעתי. אברהם הוביל אז מים מהבאר והיה כל שעתיים בא למעלה לחצר והיה יורד לראות את הילד בין הובלה להובלה. מלכה פיינרמן אמרה לו שנסעתי. אברהם לא סלח לי. בשובי כעבור זמן לא הרגשתי אז שווה לכל האמהות שעברו את כל היסורים בלי חובשת ובלי הדרכה, בצריף שהרוח היתה נושבת בין הסדקים, ואני לא יכולתי לעמוד בזה. היו גם רגעים יפים בבית הילדים. היה רק חדר אחד. בצהרים היו באים האבות, משתרעים על הרצפה, נרדמים ונוחרים ואילו אנחנו, המטפלות בילדים, נאלצנו לעבור בין רגליהם על מנת לגשת אל הילדים. שמוליק הזכיר, כשהיה גזבר היה קונה אורז ועוד דברים. כאשר היינו צריכים אורז לילדים, היינו, אני ויונה, רצות אחריו ומבקשות שיביא קצת אורז לילדים. היה אומר שאין לו כסף. כאשר פעם הפרוטה היתה מצויה, הביא ארגז תפוחים אדומים, שהיו מביאים מתורכיה. בלילות היו הבחורים מתגנבים [צוחקת] ואוכלים את הבננות והתפוחים [צוחקת]. היינו מסתירות את הפירות מדי פעם במקום אחר.

  • שישים לרמה- עדה לרנר

    חג השישים ברמה

    ברמה 800 א’ בכסלו תשנ”ב 9.11.91

    עברו ימי החגים, עבר חג השישים לרמה, ואני לא לקחתי חלק בכל התכונה שהיתה.

    לא בעבודה הרבה, ולא בשיח ראשונים, שהיה בהנחיתו של איציק.

    בימים האלו הלב גואה בי. בראשי מתרוצצים הזכרונות וכולי כמהה ורוגשת.

    עלי להודות כי זו אצלי לא “בראשית” הראשונה, במהלך חיי, עברתי את ראשיתה של תל – אביב, כאשר היה רק רחוב הרצל, וגימנסיה “הרצליה” בלבד, וסביב רק חול וחול.

    הייתי בדגניה א’ שנים לא רבות אחרי היוסדה והיה בה הרבה “בראשית”. חוויתי את ראשית המושב נהלל עם כל הקשיים וחדוות היצירה. ראשיתה של רמת יוחנן היתה לי חוויה מוכרת, אבל הכל, הכל אחרת. כאן כדברי השיר:

    “כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי.

    כאן גדלו הילדים שלי, חברי וחברותי.”

    אפשר לאמור חברים עוד מהילדות שלנו. יחד עברנו כאב, שמחות, ויצירה. כעת כדרך הטבע זקנתי אבל עדיין מהלכת בשבילים, רואה את כל מה שנוסף בחצר, כל מה שמתקדם בבנייה ואני מלאת גאווה והתפעלות.

    כשאני נתקלת בבן או בבת שגדלו לעיני, והם חובקים תינוק, או כשהם עוברים  מיוזעים מהעבודה, יש לי הרצון ללטף אותם ולהסתכל עליהם.

    אני מהלכת לאיטי  בחצר, היא נראית לי כל כך יפה ומסודרת, ואילו היו לנו יותר מים היו גם כל הדשים ירוקים ופרחים בגינות. כשבא לידי העיתון שלנו “ברמה”, דבר הראשון אני קוראת על הנעשה בענפים, אני מתפעלת מכל הנעשה לעומת מה שהיו הענפים האלו בעבר.

    הכל עובד, בידע, בשיטה ובמחשבה.

    עברו הזמנים של דילול הגזר והצנונית. החליבה בידיים, או אינקובאטור של 80 ביצה עם מנורת נפט. אני שמחה עם הידע והקידמה. ולבסוף עלי לענות לשאלה האחרונה של איציק במפגש הותיקים: מה הייתי עושה לו הברירה היתה בידי?

    הייתי שוב בוחרת במסלול ובחיים האלו. למרות שבעבר לא היתה לינה משפחתית ואני מאוד כאבתי וסבלתי, למרות הכל הייתי בוחרת שוב בחיים אלו. החברות והעזרה בת שנים, התמיכה שקיבלתי כשנשארתי עם שני ילדים קטנים, עזרה נפשית וכלכלית.

    וכעת אני רוצה להודות על חיי הזקנה הטובים, והנוחים שיש לי. אפילו כאשר ילד מבית הספר, פותח לי הדלת של חדר האוכל כאשר אני מתקשה, על כל אלה אני אסירת תודה.

     

                                                                                   עדה לרנר