עליזה רוסלנדר

28/12/1924 - 04/05/2016

פרטים אישיים

תאריך לידה: א' טבת התרפ"ה

תאריך פטירה: כ"ו ניסן התשע"ו

שם האב: אליהו מני אלישע

שם האם: רחל

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רוסלנדר יצחק

אשה קטנה-גדולה – על עליזה רוסלנדר שהלכה לעולמה. 

עליזה נאספה אל אחותה. עבר רק חודש ועוד קצת מאז נפרדנו מגאולה וכעת גם עליזה איננה. כי גם במותן, כמו בחייהן, עליזה וגאולה תמיד יחד, “לך יש אותי, לי יש אותך, לנו יש אותנו”, כתבה נעמי שמר, וגם את זה היא אמרה בצורה המדויקת ביותר.

ששה ילדים ילדה רחל אלישע לאליהו-מני. עליזה, השניה בהם, נולדה ב-1924 בבית היולדות שבבית החולים ביקור חולים. את הילדות בירושלים, בטרם עקרה המשפחה לבנימינה, ועליזה אז בת שש, זכרה בבירור. זכורים היו לה חיים משותפים של יהודים, ערבים ובריטים בבית בן שלוש קומות בשייח’ ג’ראח, מרתף לאחסון מזון לעת מלחמה ובאר מים בחצר, בית המואר בעששיות נפט ורחובות המוארים בלוקסים. זכרה את אביה יוצא לשמירה בשנים של פרעות ואת אמה מפזרת בפחד כריות מסביב לילדיה, “כדי שלא ישמעו שיש ילדים בבית”. זכרה בית יהודי מסורתי, בית כנסת, מאכלי שבת, קניות בשוק וטיולי שבת להר הצופים. 

כשהעתיקה המשפחה, ההורים וארבע בנותיהם, את מגוריה מירושלים לבנימינה, לא היה זה רק מעבר מעיר לכפר, על כל המשתמע מכך, אלא מעיר ימים ודורות רבים למושבה בחיתוליה. עליזה היתה אז כאמור בת שש ובנימינה – רק בת תשע. את הבית גדול המידות החליף בית כפרי על שלושה דונם אדמה ואת דוכני השוק ברחוב יפו – משק עזר ליד הבית. פחון בחצר שימש כשרותים ואפילו מים זורמים לא היו בבית. בבנימינה נולדו שני הבנים הצעירים במשפחה. בני המשפחה כולם התמסרו לטיפול במשק: בכרם, בפרדס,  ברפת ובלול ובקטיף פרחי היסמין לתעשיית הבשמים. 

כשאר ילדי המשפחה למדה גם עליזה בבית הספר בבנימינה. תקופה קצרה למדה בגבעת חיים עם קבוצת נערים מסניף הנוער העובד. אח”כ חזרה למושבה ועד הגיוס עבדה במשק. היא שרתה בסרפנד, הוא צריפין, שהיה אז בסיס של הצבא הבריטי. כשהשתחררה חזרה לבית ההורים לעבודה במשק.

את יצחק רוסלנדר פגשה בבנימינה כשבא עם קבוצת מסגרים מיפו לעבוד בתחנת הרכבת ובמסילה. יצחק היה יליד העיר לומז’ה בפולין, חניך גורדוניה, שעשה את שנות המלחמה כחייל בצבא הרוסי וכך שרד. ב-1948 עלה ארצה לא לפני שנכלא במחנות המעצר בקפריסין.

שנה ראשונה גר הזוג הצעיר אצל ההורים במושבה, אח”כ החליטו להיות חלוצים בעצמם ולצאת להתיישבות חדשה. הם התקבלו למושב עמיקם הסמוך, שהיה אז בהקמה. ע”י תנועת בית”ר הרביזיוניסטית. הם הגיעו למושב עם גדי, בכורם, ובעמיקם נולדו אתי וחגית. בתקציב שקיבלו מהסוכנות הקימו משק לתפארת, עם פרות לבשר ולחלב, כרם ומטעים.

חייה של עליזה לא עברו על מי מנוחות. קשיי הפרנסה, העבודה הפיזית הקשה במשק, ניהול הבית וגידול הילדים – הכל היה מוטל על כתפיה. והיא – כמה קטנה בגופה כך גדולה ברוחה ואיתנה בנפשה, עומסת כל קושי על כתפיה כאילו הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ומתמודדת. כך גם בנסיון הקשה ביותר שזימנו לה החיים עם מותו של יצחק ב-1960 ממחלת הסרטן. עליזה נותרה אלמנה בת 36, מטופלת בשלושה ילדים קטנים ובמשק חקלאי. ואף על פי כן ולמרות הקשיים והיתמות המוקדמת שנכפתה על ילדיה, הצליחה עליזה, אופטימית נצחית שכמותה, לגדלם שמחים וצוחקים ואוהבי חיים.

בלחץ בני המשפחה ברמת יוחנן עברו עליזה והילדים ב-1961 אל הקיבוץ. “לא רציתי לעזוב את עמיקם”, סיפרה, “חשבתי שאוכל להסתדר לבד”. גאולה ואמנון, אחותה וגיסה, לקחו על עצמם לקלוט את המשפחה והעדות להצלחתם במשימה היא ההתערות המלאה של הן של עליזה והן של ילדיה בחיי המקום והקשרים ההדוקים עד עצם היום הזה בין המשפחות, 

הרבה מעבר לקרבת דודים ובני דודים. “עכשיו”, אמרה ברבות השנים, “אני חושבת שעשיתי צעד טוב מאד. אני חושבת שאלוהים עוזר לי והופך את הקושי שהיה לי להנאה וזה מספק אותי מאד מאד”.

עליזה, אשת עבודה מנעוריה התגייסה לכל עבודה שנדרשה בקיבוץ. דבר לא היה לה קשה מדי: לא שעות עבודה רבות, לא עבודה במשמרות, לא הסתגלות למקצועות חדשים, לא מאמץ הפיזי. לכל קריאה נענתה. שִמעה יצא כבלבוסטה מדופלמת ועל כן עם הגיעה לקיבוץ הצטרפה לצוות המטבח. אח”כ היתה אקונומית, חדשה בין חברות ותיקות. משנתבקשה להיות סדרנית עבודה החליטה לנסות גם את זה לתקופה מסוימת. 

לפלר”ם נכנסה לשמש אם בית בחדר האוכל אך עד מהרה עברה לעבוד ליד הקווים עם הבחורים. כל מלאכה היתה עושה, ממש כמותם. “לא אחת” – סיפרה, ” פחדתי ללכת לבדי למפעל למשמרת לילה או לחזור הביתה בשעות הקטנות. שלמה יבלונקה ליווה אותי…”. 

מטבעה היתה עליזה מטפלת, דואגת לצרכיהם של אחרים. בתקופה מסוימת קבלה על עצמה להיות מטפלת פעוטים, וכדרכה עשתה זאת במסירות ואחריות. בשעת צורך נכנסה לעבוד במרפאת השניים בתפקיד הסייעת לרופא. בתקופה אחרת שמשה מטפלת בפריפריה לחברים המבוגרים שהיו זקוקים לעזרה וסעד. מה לא עשתה האשה הקטנה-גדולה הזאת? עד כמה הרגישה משמעותית  ותורמת לקהילה שהיתה לה לבית. הכל בחיוך ברוח טובה ובאופטימיות. איפה ישנן עוד נשים כמוה?

בגיל 75 פרשה מעבודה מלאה, אך גם אז לא הניחה את העבודה מידיה. בוקר-בוקר היתה משכימה למטבח להכין את הירקות לשימוש הטבחים. כך עד גיל 90. רק לאחר העבודה, ולעולם לא במקומה – נהנתה מן השפע שיש למועדון דורות להציע. אך מעל הכל – היתה עליזה מרכז למשפחה, סבתא “ג’דה”.

עליזה היתה אהובה על הכל, הכינוי חברמנית הומצא כנראה עליה: היתה חברה של צעירי הקיבוץ, צעדה כאיילה שלוחה בכל הטיולים, רקדה כנערה במסיבות פורים ואת מסיבות הסילבסטר הפכה בכלל למסיבות יום הולדת פרטיות, שכן נולדה במוצאי השנה האזרחית. כל קשר לגילה הכרונולוגי היה אפוא מקרי בהחלט. גם בנסיעות הארוכות לעין יהב המשיכה עד זקנה מופלגת, היתה יוצאת במרץ לדרך הארוכה כאילו יעדה נמצא בסביבות קרית אתא ולא בקצה הדרומי של הארץ. היא אהבה את השהות במושב שבערבה. בחדוות נעורים היתה מצטרפת לחקלאים בקטיף, גאה ומזדהה עמוקות עם המעשה החלוצי של בתה וחבריה.   

ואז באה השקיעה, שקיעה נוגה. אך גם כשהגוף בגד והזכרון הלך והתפוגג נותרה עליזה שמחה ומחויכת כדרכה, לרגע לא מרירה וכל העת מוקפת. גאולה – אחות שהיא מלאך שומר, הילדים – תמיד לצידה ואין מקום שהוא רחוק מדי. כשאוהבים, כך מסתבר, עין יהב קרובה כמעט כמו אושה ורמת יוחנן. ורייצ’ל – מטפלת שהיא פרס, כי לאשה חייכנית מגיע שיחייכו אליה מבוקר עד ליל.

לפני ששה שבועות הלכה גאולה לעולמה בחטף. מה ידעה על כך עליזה? מה הפנימה? האם את אחותה בקשה מאז? האם אז החליטה להרפות?

“אִשָּׁה קְטַנָּה עָשְׂתָה לָהּ לְעֶרֶשׂ/ אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ/ הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל”, כתבה דליה רביקוביץ’, “וְלֹא נֶעֱלַם מִכַּדּוּר הָאָרֶץ/ כִּי אִשָּׁה קְטַנָּה/ נָחָה עַל גַּבּוֹ”. נוחי לך עליזה על משכבך, אישה קטנה אבל גדולה, ויהי לך כדור הארץ לערש. 

גדי ודליה, אתי ואיזי, חגית וחנוך, נכדים ונינים, האחים חיה, בני ויוסי וכל האחיינים –  נפרדים אתכם בצער מעליזה שאיננה. אהבנו אותה מאד.          

לקטה מן הארכיון, ערכה וכתבה: נורית פיינשטיין

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    עליזה רוסלנדר ז”ל

    בת רחל ואליהו מני אלישע

     

    נולדה:  כ”ז בכסלו תרפ”ה  28.12.1924

    בירושלים, ישראל

     

    הגיעה ממושב עמיקם לרמת יוחנן 1961

     

    נשואה ליצחק

    אמא לגדי, אתי וחגית

     

    נפטרה: כ”ו באדר ב’ תשע”ו  5.4.2016 

    בת 92 במותה

    יהי זכרה ברוך

  • אמא וסבתוש יקרה – גדי ודליה

    אמא וסבתוש יקרה ואהובה – גדי ודליה

    היית לנו כל כולך חריצות, מסירות, נתינה ואהבה.

    זכית לקבל בחזרה חיבוק גדול מכולם. מהמשפחה הקרובה, המשפחה 

    המורחבת והמשפחה הקיבוצית.

    חיית את חייך מתוך אנרגיה פנימית חיובית ובלתי נדלית שרק יחידי סגולה 

    נכונו בה.  עד לפני כשנתיים, עוד השקמת, ולפני שהלכת לדורות, הלכת 

    לעבודה במטבח, כי איך יסתדרו בלעדיך?! שם הייתה אהובה וחברה של כולם. 

    שמחת החיים שלך זכורה לנו במיוחד, מ”ערבי הייקב” בסוף השנה האזרחית 

    בקיבוץ, שם היית רוקדת כשסביבך מעגל צעירים, זה היה גם יום הולדת 

    עבורך כי נולדת ב28 לדצמבר.

    הנתינה ומאור הפנים המשיכו גם בשנתיים האחרונות, כל מי שפגשת חייכת 

    אליו ושאלת לשלומו. וכך גם כשבאנו לבקרך. 

    לפני שבועיים באזכרתה של גאולה, זכית לביקור מאחייך ובני משפחותיהם 

    שהספיקו להפרד ממך. 

    קיבלת חיבוק גדול גם מרייצ’ל שהופיעה לחייך לפני שנה וחצי שהייתה לך 

    מטפלת, ולנו בת, אחות ואם.  אנו אסירי תודה לך, רייצ’ל וכבר מתגעגעים. 

    אנו רוצים להודות למשפחה הקיבוצית שלוותה אותך ואותנו לאורך כל הדרך, 

    במסירות ולאנשים בתפקידי הבריאות והסיעוד שהיו איתנו ברגישות והבנה 

    ונענו לכל צרכייך וצרכנו. 

    תודה מיוחדת לקרניאליות המופלאות שתמיד חלק מאתנו.

    כשגאולה, שהייתה מסורה לך ואוהבת כל כך, נפטרה לא ידענו עד כמה את 

    מבינה. לפני יומיים קיבלנו את התשובה, את בחרת להצטרף אליה. כאן, ליד 

    אמנון וגאולה היקרים תמצאי את מנוחתך.

    נפרדת מאתנו בדרכך, בצניעות, בשקט ומבלי להכביד, כמו שהיית בחייך. 

    עכשיו במקום  לרוץ, כמו שרצת בחייך את יכולה לנוח, שמורה בלבנו לעד.

    ילדייך, נכדייך ונינייך

  • אמא – אתי בלוך

    אמא – אתי בלוך

    לפני 24 שעות נשמת את נשמתך האחרונה.

    וזהו את כבר לא כאן.

    אמא, שעולמי הוא עולמך

    ששימחתי היא שמחתך וכאבי הוא כאבך.

    אמא – את תמיד היית איתי ותמיד תהיי איתי,

    כבר מתגעגעת לגעגועים, להגיע מהערבה לאמא. 

    את עולמי את מה שאני ואת תמיד תמיד איתי.

    עדיין אינני יודעת איך?

    לאמא הקטנה אך הענקית.

  • סבתא’לה יקרה שלי – ערן גולדמן

    סבתא’לה יקרה שלי – ערן גולדמן

    לא הספקתי להיפרד. כשיצאתי מהבית בשלישי בצהריים עוד היית כאן איתנו, נושמת נשימות אחרונות, אבל כבר בדרך קיבלתי את הבשורה. גם לא הספקתי להגיד לך הכל לפני שדעתך התערפלה. ניסיתי להגיד כמה שיותר, אבל הכל בתוך איזו תחושת החמצה. ולמרות שלא אמרתי, אני חושב שידעת. שהצלחת להרכיב את האמירות הקטנות שלי לתמונה גדולה, שזה שלא ישבנו עם כוס קפה ועוגות מיום שישי ואמרנו את כל שצריך להאמר לא אומר שלא ידעת, שלא הרגשת. והנה, סבתא אהובה, יש לי הזדמנות אחרונה להגיד ולקוות שאת שומעת. 

    את היית זן נדיר. חלק מזן של נפילים שבנו את הארץ. צברית בכל רמ”ח אבריך.  פעם אמרת שזו חוכמה מאוד קטנה להגיד את הטוב בפנים ואת הרע מאחורי הגב ושהאומץ הוא לעשות ההיפך. בילדותי, היה נראה לי שיש באמירה הזו רוע לב. היא יצרה אצלי הרבה בלבול – סבתא שמצד אחד תמיד נמצאת, תמיד דואגת ומצד שני תמיד מלאת ביקורת ותמיד אומרת את שלא רוצים לשמוע. כשהתבגרתי, הבנתי שהאמירות האלה לא באות מציניות או רצון להקטין, אלא מאמונה גדולה בנו וביכולת שלנו להיות יותר טובים, יותר מוצלחים, יותר מאושרים. את האמנת בנו אמונה שלמה, ראית אותנו ואת הפוטנציאל שטמון עמוק בתוכנו. ראית את הטוב ואת הטוב יותר ידעת לראות את הטוב והיפה בעולם. רצית לגמוע את כולו – לראות הכל, להספיק הכל. כל רגע היה הזדמנות. דאגת לא לפספס אף אחת מההזדמנויות – לנסוע, לראות, לשמוע. וכשהרגשת שמיצית את ההזדמנות – זה היה אות להזדמנות הבאה. כי העולם גדול, יש מקומות לראות ואנשים. אני חושב שזה מה שהפך אותך בעיני לאחת מאותם הנפילים – אלה שמרוב אהבה לאדם ולארץ רצו שנהיה יותר. זה שיעור חשוב שבמאמץ רב לימדת אותי ושאני מרגיש שבמידה רבה עיצב אותי.

    היית אשת מעשה, דבר לא היה גדול עליך. הכל היה צ’יק צ’ק ובלי בעיה. לא היה לך זמן לבזבז, לא היה רגע דל, תמיד בתנועה. גם כאן, תמיד ראית את הפוטנציאל, תמיד היה חבל לבזבז. זכורים לי במיוחד אחרי צהריים לוהטים בעין יהב בהם הכרחת אותי לבוא למסוק איתך את עצי הזית במרכז המושב לפני שהזיתים ינשרו ולא יהיה אפשר להשתמש בהם. כל דבר בעולם הזה היה מבחינתך מתנה שצריך להשתמש בה.

    עם הגיל, המעטפת הקשוחה הלכה והתרככה. התחלת לספר לנו על הטוב שבנו. בהתחלה לא בפנינו. אני זוכר היטב שיחות בין בני הדודים בהן אנחנו מספרים על כמה סבתא חושבת שהאחר הוא הכי מוצלח. אני גם זוכר שהקראת לי ולאמא את הברכה המקורית לחתונה של שרון בה סיפרת על לילה שבו היא שיגעה אותך ובכתה כל הלילה וכמה את שמחה שבסוף היא מתחתנת. את הברכה כתבנו מחדש, אבל בין השורות היה ניכר כמה את גאה בה ובאדם שהיא הפכה להיות. זה היה נכון לגבי כולנו.

    ממש לפני שבוע, כאילו הרגשתי שאנחנו קרובים לנקודה בה אנו עומדים, הסתכלתי על ברכה שכתבת לי לפני ארבע שנים ליומולדת. הכתב כבר היה של אמא, אבל המילים שלך. כתבת כמה את אוהבת וכמה את גאה והלב שלי התמלא מחדש, כמו לפני ארבע שנים. 

    את שיחות הטלפון שלנו בשישי בצהריים, אלה שבהן התקשרתי רק כדי להגיד שבת שלום ואת לא הבנת למה מתקשרים רק כדי להגיד משהו כזה, היית מסיימת באיחול “תעשה ותצליח”, מאוחר יותר, כשהחלפת את האיחול ב”תמשיך לעשות את מה שאתה עושה”, כבר ידעתי שהדברים שאני עושה חשובים גם לך. בשיחות הצלולות האחרונות שלנו כבר אמרת לי את הדברים במילים האלו ממש.

    סבתא, הגיל הביא איתו סלחנות. הסכמת לנו להיות קצת יותר “פגומים” אבל אף פעם לא הסכמת לעצמך להיות כזו. כל מי שפגש בך, תמיד אמר שיש לי “סבתא ג’דאית”. 

    חברי לשנת השירות מזכירים לי אותך נכנסת לקומונה, אישה קטנה בת שמונים וחמש, סוחבת אבטיח בכל יד. 

    במשפחה זוכרים אותך לא מוותרת לנו ביום ההולדת שלי ויורדת ברגל את הר הכרמל בגיל 87. 

    ברמת יוחנן יזכרו איך הגעת למטבח בכל בוקר בחמש, גם כשכבר נשקת לגיל 90, כדי לוודא שסלט הכרוב יהיה מוכן לארוחת הצהריים לפני שמתחילים השיעורים בדורות. 

    ואני? הזכרון שאינו מרפה ממני הוא שלך, יושבת מול המחשב באמצע הלילה, משחקת סוליטר כדי לוודא שאת חדה ושהמוח לא בוגד בך. 

    בסוף הוא בגד. ולמרות שבגד, אי אפשר שלא להודות על כל השנים שקדמו. על הסבתא הנפלאה והאוהבת, זו שאני גאה להיות הנכד שלה והיא גאה להיות הסבתא שלי. הסבתא שמתפרעת עם הקלאב קאר בשבילי הקיבוץ. זו שנמצאת בכל מקום בכל זמן, זו שגם כשהייתה רחוקה תמיד הייתה איתי. 

    סבתא, גם עכשיו את רחוקה וגם עכשיו וגם תמיד תהיי איתי. 

    תודה לך על הכל

    אוהב מאד, 

    ערן

  • סבתושית אהובה שלנו נפרדה מאיתנו./ היא לי

    סבתושית אהובה שלנו נפרדה מאיתנו/ היא לי

    נכון שזה סדרו של עולם, 92 – כבר די זמן… אבל בלב עצוב וכואב.

    סבתא היא מהדור של פעם… מהדור שלא פחד לעבוד קשה, קשה מאוד –

    ומעולם לא התלוננה,

    סבתא מהדור שכדי להגיע לבקר בעין יהב, הייתה תופסת טרמפ על משאית מחיפה….

    סבתא שלא פספסה שום חגיגה, הייתה מגיעה לכל שתילה, קטיף וגיוס.. בכל

    עונה.  דופקת צ’יק צ’ק עוגה, מכינה כוס שוקו עם שתי כפיות אבקה…

    סבתא שהייתה לה תשובה לכל בעיה, מלהסיר כל כתם מחולצה לבנה, להוריד

    חום תוך דקה, להוציא קוצים מהרגלים ולתקן את שרשרת האופניים.

    סבתא שללכת איתה לחדר האוכל לוקח שעה כי כל אחד בדרך היה עוצר

    לשאול לשלומה, והיא בחיוך הייתה מברכת ועונה.

    סבתא שיצרה לנו משפחה מגובשת, משפחה גדולה חמה ואוהבת.

    לא הייתי מחליפה לעולם, בעד אף סבתא אחרת.