צביקה גזית ז"ל – ירמיהו בן צבי

היה. חי בינינו, היה – ואיננו עוד, נעלם. כאילו התאדה ללא זכר. אחרי שנים רבות של היותו נוכח נעלם, גברה עליו מחלתו, נבלע בחדרי חולים ושקע בעולמו.

אני זוכר את צביקה לטובה וכאב לי, כאב לי כי אנחנו יודעים לתת מקום וציון להולכים בטקס כל כך מסודר יפה ומכובד, הפעם קצת התקמצנו. שלא באשמתנו… לא באשמת אף אחד. אפילו בעלון לא מצאנו לנכון לתת מקום, לציין, להיפרד במילה אחרונה עוטפת ומנחמת. חבל.

צביקה חי פה, צביקה היה חבר פה. עבד פה, גר פה, גר "על יד". והאמת, אולי מעולם לא היה שייך. לא היה שייך לשום דבר שהוא מעבר לצורך או להכרח היומיומי…

צביקה הגיע לרמת יוחנן מכורח הנסיבות, אני מניח שלא מתוך בחירה, ומשכך לא ניסה להתערבב יותר מדי בהתרחשות המקומית. אני לא יודע אם השיגרה המקומית עניינה או הזיזה לו משהו, אם תפסה מקום בחייו, אם החברה או הסובב אותו עניינו אותו.

אולי פשוט לא היה לו צורך בזה, אולי היה משהו של חוסר נעימות, אולי הוא פשוט ויתר מראש… קיבל מה שקיבל ולא דרש כלום מעבר. שנים רבות עבד במטבח, בישל את ארוחותינו בחריצות יוצאת דופן, היה משכים ומגיע ראשון. מדליק את האור, מקפיד לא להחסיר יום עבודה.

היו שנים שהיה משתתף בטיולים עם אלישע. הוא לא התמיד, וגם כשבא היה מקפיד להישאר "על יד", כאילו "אל תיגעו בי", "אל תתקרבו". לא פעם היה מתנדב לארגן את נושא האוכל בטיולים שנמשכו יותר מיום או יומיים, ואז קבלת האחריות שלו הייתה טוטאלית.

יום קודם, בנוסף לעבודתו במטבח היה מארגן את "ערכת המטבח" רכב ועגלה נגררת, עליהם היה מעמיס בעצמו את הכל, לא נתן לאף אחד דריסת רגל, לא בעזרה, לא בסבלות לא ביעוץ. כלום, לבד לבד אירגן את הכל, את כל הציוד, כלי הבישול, כלי האוכל, כל הפרודוקטים והמצרכים. ידעת שאם צביקה אחראי על המזון, לא נדע מחסור, הכל יגיע ויוגש חם ובזמן.

צביקה שמר על פרטיות, לא הירבה להביע דעות, לא פוליטיות, לא בנושאי קיבוץ ולא בכלל, גם לפי התגובות האקראיות שלו קשה היה לעמוד על דעותיו האמיתיות. פה ושם אפשר היה להיתקל במילה כזו או אחרת שמתייחסת למה שקורה סביבו, לפעמים על יד הדואר היינו נפגשים ומחליפים מילה, לפעמים הייתי מביא לו חבילות שהזמין וזהו, לא יותר וגם זה בצניעות, בהסתפקות במועט שבמועט.

כך חי וכך הלך לעולמו, לבדו, שקוע בעולם שכולו שלו.

יהי זיכרו ברוך.

לזכרו של צביקה גזית ז"ל – קרן שחר

"אב הבית" של האולפן היה התואר בשנים שהידקנו את הקשר.

האמת- זה לא תואר שהלם את הצורה שבה בחרת לעבוד- יותר התאים לך התואר "אבא לתקופה" של בני הנוער, העולים והתיירים שליווינו ביחד.

ככה חלקם היו קוראים לך "אבא" כי כזה היית: משרה ביטחון סביבך, מייעץ מניסיון החיים שלך, עוטף אותם בחום אבהי, בדאגה, באהבה, ברוגע. עוזר להם לנווט את תחילת דרכם בארץ, לנווט בין ענני הקושי של המרחק מהמשפחה שלהם, שומר עליהם כמו ששומר אבא- כמו האבא מעבר לים שכל כך רחוק מהם.

צביקי.. ככה הייתי קוראת לך כמו לא עברו הימים ואותו החיוך שלך נוכח בשבילים. צביקי של "יהיה בסדר" ושל עשייה. צביקי של נוכחות, צביקי של לב גדול שתמיד שמח לעזור. צביקי- עבורי תמיד תישאר צביקי עם העיניים הבהירות, צביקי עם חיוך נעורים מבוייש. צביקי החרוץ. צביקי של התבשילים וריחות המטבח. צביקי עם סכין מטבח גדולה בכיס, צביקי הבשלן. צביקי… צביקי של אורי. צביקי שמתקתק דברים, צביקי שכולם יכולים לחנות בצילו, לנוח ממירוץ החיים. כזה היית צביקי. כזה תישאר. השארת את חותמך עליי בלב- נוח על משכבך חבר.

קרן שחר