שמואל (שמוליק) קנול

21/01/1921 - 29/11/2010

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ב שבט התרפ"א

תאריך פטירה: כ"ב כסלו התשע"א

שם האב: שמעון

שם האם: חנה

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1931

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: קנול תמר

אחים ואחיות: זוסמן בנימין - דוד

שמוליק קנול

שמוליק נולד בלבוב שבגליציה המזרחית וגאה היה במוצאו “מה אני נראה לכם, כמו איזה אזיאט לבנטיני?”, שאל. “לבוב”, כך סיפר, “היתה עיר עם קולטורה, לא סתם חול וגמלים כמו פה בפלסטינה.”
רק בן שש היה כשהתייתם מאמו ובמלאת לו 10 נשלח לבדו לארץ ישראל אל דודו בנימין זוסמן בבית אלפא. את מלחמותיו של ילד יהודי בין ילדי גויים על מקומו ועל כבודו החליפה מלחמתו של ילד פולני, דובר פולנית על מקומו בקרב חבורת צברים מחוספסת בבית אלפא. בעיני בני כיתתו בחברת הילדים היה, כלשונם, “נער שמנמן ורדרד שבא מבית אמיד ומצא כאן ישוב קטן, מבודד ודל, תנאי חיים ספרטניים וילדי המקום רזים, קשוחים מחפשים אחד כמוהו להיטפל ולהציק לו. להפתעתם נתקלו בנער למוד איגרוף ויד חזקה כנגד ה’שייגעצים’ הפולנים בגולה. אפילו גברוש, חברו מהימים ההם, מודה ששמואל ידע להשיב מלחמה שערה ו’הכניס’ להם כהוגן”. “הם לא ידעו עם מי יש להם עסק”, סיפר שמוליק לימים, “תכף נתתי להם כמה אגרופים הגונים ונהיה סדר. אחרי יומיים הם כבר כולם עמדו מאחורי בשורה”.
בן 16 הגיע שמוליק מבית אלפא לבית הספר החקלאי “כדורי”, שם פגש את משה נצר, יצחק רבין וחברים נוספים מגרעין “תלם” והתפתה לבוא אחריהם לרמת יוחנן. “אמרו לי”, סיפר, “שברמת יוחנן יש את החתיכות הכי יפות בארץ”. “ויתרתי על חלום עבודה בכדורי לשם רכישת אופנוע והגעתי הנה”. בין היפיפיות פגש שמוליק את תמר כהנא, בת הגרעין אף היא, ובעת שחבריהם התפזרו מי בהתיישבות ומי בפלמ”ח נישאו השניים וקבעו כאן את ביתם. היה זה זמן קצר לאחר הפילוג שהביא עמו מבית אלפא קבוצה גדולה של חברים ובהם דודו ודודתו, אבל גם טלטלה חברתית עזה. חתונתם של תמר ושמוליק היתה החתונה הראשונה לאחר הפילוג ונשאה עמה התרגשות גדולה. היתה זו, לדברי תמר “שמחת האיחוד הספונטאנית הראשונה אחרי חווית הפילוג”.
שמוליק, שהיה, לדבריו, “טרקטוריסט מדופלם” עבד בפלחה אך גם שותף היה לפעילות הסודית של חפירת הסליקים המקומיים. כשהתארגן היישוב להגנה עצמית בימי המאבק על המדינה שבדרך נקבע מקומו בכיתת הפל”ם. “היינו קבוצה של חבר’ה צעירים שהתאמנו בנשק, זמן רב לפני שהמלחמה התחילה. התאמנו במסגרת הגוש ובמסגרת ‘ההגנה’. קיימנו כאן במשק שיגרת חיים אשר התחלקה בין סיורים לביטחון שוטף ועבודה בשדות”. “היינו יוצאים לסיורים מחוץ לקיבוץ לפרדס, ליער ועושים תצפיות. פה ושם היו גם יריות, אז ירינו”. על פרוץ הקרבות באפריל 1948 סיפר: “למרות כל האימונים וההכנה, אתה לא חושב אף פעם שזה יקרה, שגם אתה תהיה בקרב אמיתי עם רסיסים, כדורים והרוגים”. ולצד כל זאת הלך ברגל עם תמר עד כפר ביאליק לבקר את חנהל’ה וישי הקטנים שפונו ל”אהבה” עם שאר ילדי המשק מאימת הכדורים.
בשנים שבאו לאחר מלחמת השחרור עסק שמוליק בעבודות שונות בקיבוץ ומחוצה לו:  בכריית בריכות הדגים של רמת יוחנן, בסלילת מסילת הרכבת לבאר שבע ועוד… ועוד…
נטייתו למקצועות הטכנולוגיים ולאלקטרוניקה וסקרנותו הרבה הביאו אותו לכלל רצון ללמוד ולהתפתח בתחום. מאחר שלא אושרו לו לימודים כרצונו עשה לדבריו “מעשה לא קיבוצי” ומכר שאריות ממחנה בריטי בסביבה ובכסף שהרויח נסע ב-1950 ללמוד אלקטרוניקה בארצות הברית.
בשובו הביתה החל לעסוק בעבודות שונות באלקטרוניקה: תיקוני רדיו בשפרעם ובמשקים שונים. היתה לו מעבדה קטנה בליפט ואחר כך נבנה החדר מתחת למגדל המים, בו הקים, יחד עם משה לקח, את “רמתון” – מפעל ליצור מכשירי רדיו למכוניות. לדבריו, היו מקלטי הרדיו הראשונים באוטובוסים של “אגד” מבית היוצר שלו.
ב-1958 נחנך ב”רמתון” השמרטף האלקטרוני הראשון בתנועה הקיבוצית וממשקים רבים באו לשזוף עיניים בפלא. לדברי שמוליק לא היתה די תודעה במשק לחשיבותו של מפעל לאלקטרוניקה ולכן חוסל “רמתון” לאחר 5 שנות פעילות בלבד.

ב-1962 נמנה שמוליק על קבוצת החברים שהקימה את המפעלים האיזוריים במילואות. הרומן עם מילואות נמשך כ-18 שנה בהן הקים תשתית טכנולוגית למפעלים כמו מילובר ומילוסיב. פעמיים נסע להשתלמויות ממושכות בארה”ב וחזר משם מהנדס אלקטרוניקה מדופלם. בשנים ההן שימש גם כיועץ חקלאי וטכני בפָרָס ובמפעלים חדשים שהוקמו בגליל.
ב-1980 נענה להצעת חברת “כור” לנהל הקמת מערכת אגרו-תעשייתית בניגריה. שמוליק היה מנהל הפרויקט. היה זה מפעל הבנוי על 2000 דונם ובו 45 מבני לול , מכון תערובות, משחטה, בתי קירור תחנת כוח לחשמל, בארות מים, בתי מלאכה, בתי מגורים, משרדים, וכבישים. שלוש שנים וחצי שהה שמוליק בניגריה. היתה זו תקופה לא קלה הן מבחינת האקלים והן בהסתגלות לתנאים. לאחר כשנה וחצי הצטרפה אליו תמר. הוא קשר קשרים טובים עם חברי ממשלה ניגריים ויחסים טובים עם העובדים המקומיים. בתום הקמת המפעלים בשנת 1984 חזרו שמוליק ותמר לרמת יוחנן, כאן השתלב לתקופת מה במחלקה הטכנית של ענף הבניין בנושאי חשמל ובנייה, עד פרישתו לגימלאות.
שמוליק לא מיהר להזדקן. האופניים היו כלי רכבו הנאמן ממש עד לזמן האחרון עת נאלץ להחליפם בקלנועית. אל האינטרנט נחשף לעת זיקנה ושיבה, השתלט על הטכנולוגיה והתפעל מסגולותיו כמו ילד קטן.
ההומור הטבוע בו משחר נעוריו שהיה דרך ביטוי ייחודית במשך שנים, סייע בעדו בהתמודדות עם תלאות החיים עד אחרית ימיו.
לא קל היה לו, לשמוליק, אדם תאב חיים שכמותו, שחירותו היא מהותו, שכבודו- רצונו, להשלים עם ההזדקנות ועם התלות שהביאה עמה. ככל שזו התעצמה והכבידה, כך הלכה והתמעטה החדווה. השנים האחרונות היו עבורו רצף של עוגמות נפש שבאו בזו אחר זו: הגוף שבגד, הלב שנחלש, העיניים שכהו, הזכרון שמעד, הפרידה התכופה מחברים קרובים ומעל לכל- מותו החטוף והמפתיע של נדב, בכור נכדיו. ועם כל זאת ידע שמוליק למצוא לו את רגעי הנחת בשלושת ילדיו, בנכדיו ובניניו, כולם בעיניו הטובים והמוצלחים ביותר. אם ניתנה לו עוד סיבה למשוך את העגלה במעלה המורד רק עוד קצת, הרי היתה זו שאיפתו לזכות ולהגיע ליום שבו יסיים נכדו, יואב, את קורס הטייס.
שמוליק היה כזה, אבל גם היפוכו של זה, אריסטוקרט פולני אך גם עוקצני כצבר, קיבוצניק אבל אינדיבידואליסט, מגויס אבל ביקורתי, מצחיק עד דמעות אך גם חמור סבר לעת מצוא, איש רעים להתרועע אבל גם אאוטסיידר. אין זאת אלא שאחדות הניגודים היא שעשתה אותו למה שהוא, היא שהפכה אותו לחד פעמי כל כך בנוף המקומי.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    שמואל (שמואליק) קנול

    בן חנה ושמעון

    נולד י”ב בשבט תרפ”א 21.1.1921

    בלבוב- פולין

    עלה ארצה בספטמבר 1931

    נשוי לתמר

    אבא לחנה, ישי ונועם

    עבר מבית אלפא לרמת יוחנן ב 1940 

    נפטר 29.11.2010  כ”ב בכסלו תשע”א

    בן 90 במותו

  • אבא – נועם

    אבא – נעם קנול

    אני יודע שתרצה להוריד מה”רזומה” שלך את השנה וחצי האחרונות, התקופה  בה ליבך  התחיל לבגוד בך, ולאחר מכן איבדת את מאור עינייך.

    פעם ראשונה בחייך שהרגשת מוגבל וזקוק לעזרה.

    פעם ראשונה בחייך שלא אתה (להרגשתך) הובלת את מהלך העניינים.

    בשבילי זו היתה למעשה הפעם הראשונה שיכולתי לעזור לך ולאמא. המעט שעזרתי לך ועזרנו כולנו, היה בשבילך סבל נפשי גדול.

    אתה תמיד היית בשבילי, בשביל משפחתי, מתייצב, מגויס דואג ועוזר, אבל לעולם לא נדחף או “מנדנד”.

    כמות האהבה שנתת לנו היא אינסופית. בשבילי היא הייתה כמו סם. סם שמשרה ביטחון ואולי לפעמים מסמא קצת…

    הערצתי אותך משחר ילדותי ועד היום. ככל שהתבגרתי התווספו נדבכים, נדבך על נדבך, להערצתי זו.

    כילד קטן, אהבתי לשבת איתך במעבדת החשמל שלך, לראות אותך בונה, מפרק, מרכיב, מתחשמל, מגלה לי עולם קסום של טכנולוגיה: נגדים,קבלים,נורות, תקשורת וכו’.. היתה לך הסבלנות ללמד אותי, לסקרן אותי ,לבנות אותי.

    כבר אז הבנתי שיש לי אבא מאד מיוחד: ראש קודח, סקרן עד אין קץ, בעל חוש טכני גבוה ותבונת כפיים. כבר אז הבנתי שיש לי אבא אמביציוזי, ונחוש.

    ידעת לספר סיפורים נפלאים: סיפורים שיכולתי לשמוע אלפי פעמים, סיפורים רציניים עם המון הומור, סיפורים שנכדיך וגם ניניך מכירים, סיפורים שאתגעגע אליהם מאד. (כמו הסיפור על איך שמיגנת את המעבדה , חישמלת את הידית ובדקת אם זה עובד על רפאל באואר).

    ככל שהתבגרתי , הבנתי אותך טוב יותר.

    אם בשנת 1963 שאלתי את עצמי למה נסעת לשנה לניו-יורק והשארת אותי בארץ? –  כשהתבגרתי הבנתי וקיבלתי שזה מה שאתה היית צריך לעשות.

    בתקופה זו קיבלנו ממך מכתבים וגלויות נפלאות, עם כתב יפה עגול ומדוייק, ועם המון אהבה אלינו. אני הרגשתי שאתה בעצם איתנו כל הזמן.

    המשכנו לשמוע ממך את סיפור חייך שטבל בחוויות שעברת בניו-יורק. לאט לאט חשפת טפח מסיפור חייך המורכב, סיפור של ילד שהתייתם בגיל 4 , עלה ללא הוריו לארץ בגיל 9, הגיע לקיבוץ בית-אלפא. ילד פולני מחונך שהצטרף ל”ברברים” בקיבוץ החם בעמק.

    “הברברים” שבהתחלה לא הבינו שלך לא מציקים, (מה שהאנטישמים בפולין כבר הבינו מזמן), אבל אתה לימדת את זאת אותם במהירות.

     

    ככל שעברו השנים, הבנתי שאתה פורץ דרך באופייך ובנשמתך. יזם ,ממציא , איש חזון הרואה שנים קדימה…

    היית לדעתי אחד היזמים הישראלים הראשונים בארץ כשפתחת עסק להתקנת מכשירי רדיו באוטובוסים של אגד, עסק שלא התאים  לדרך הקיבוצית (מה שאפיין אותך כל חייך).

    הקדמת את זמנך כשייבאת מנועים חשמליים לאופניים- מה שהיום פופולארי מאד בארץ,

    המצאת את ה”רמתון”, פיתחת מדי גובה לגרעינים במילואות, ואפילו הגית בהומור שלך את המנוע הטורבו-פסולי –שישמש את נדב להשגת נצחונות בתחרויות השחיה.

    שנים אמרת שהיית צריך להוולד מאוחר יותר לעולם שמאפשר לאנשים כמוך להתפתח…

    ואכן המשכת להתפתח, וכשקיבלת ממני בגיל 74 את המחשב לקחת את הלימוד כפרוייקט מסודר (“מסודר” היא מילת מפתח בלקסיקון שלך), והגעת לרמת ידע כה גבוהה עד שכולנו נעזרנו בך. כמה אהבת את המכשיר הזה…

    המשכת לספר את סיפור חייך ואהבנו לשמוע את הסיפורים שוב ושוב , כי היתה לך יכולת נפלאה לספר סיפור, וכל פעם הוספת משהו חדש ואמיתי. לפעמים על מעשי הקונדס שעשית  בבי”ס “כדורי” עם יצחק רבין משה נצר ואחרים..

    והסיפור שחזר על למה ואיך התחתנת עם אמא…

    במשך השנים התווספו הסיפורים על העבודה בניגריה. איך בנית קשרים עם המימשל, איך עברת שינוי בעבודה עם הניגרים ואיך הפרוייקט בניגריה הוסיף לך אתגר גדול וענין בחיים.

    והכל מסופר עם הומור , חיוך ואהבה.

    אבא-יצרת משפחה-שבט שכל כך אהבת וכל כך היית גאה בו.

    כל מה  שלא היה לך יצרת עם אמא : משפחה גדולה , נכדים ונינים.

    אבא, אני מקווה שפגשת כבר את החברים שלך שאיבדת לפני הרבה שנים וכל כך התגעגעת אליהם: את יואל , מישקי, יהודה ואחרים..

    ועוד דבר קטן: בעוד חודש היינו אמורים לחגוג לך יום הולדת 90.

    חיים ארוכים ומלאים היו לך, ואתה יכול להסתכל אחורה בסיפוק רב.

    אבל למה יש לי תחושה של החמצה? שזה עוד לא היה אמור לקרות? 

    אני אתגעגע אליך מאד.

    תודה.

  • אבא – חנה זיו (קנול)

    אבא  חנה זיו (קנול)

    עצמת את עיניך, בפעם האחרונה, במקום שהכי לא רצית להיות בו, בחדר מיון בבי”ח כרמל, ולא במיטה שלך, ליד אמא, ופיצי המתחככת ברגליך.

    סבלת מאוד בשנה האחרונה ויותר מכך בשבועות האחרונים. כל מה שרצית, שיהיה סוף לריטואל הזה, וכמו תמיד, אתה מגיע למטרה. אך בניגוד למטרות אחרות שהשגת בחייך והן רבות, ואליהן הגעת בתחושת סיפוק, השג וגאוה, הפעם הגעת תשוש פיזית ונפשית. אתה, שכל חייך פילסת דרכך לבד, לפתע היית צריך שיושיטו לך יד, ובזה לא יכולת לעמוד.

    היום, אנחנו לא יכולים לדמיין ילד בן 9-10, יתום מאמו, עולה לא”י לבדו, מלבוב לטרייאסט ברכבת, ומשם באניה לחיפה. מי נתן לך יד? מי נישק אותך? עם מי התכרבלת בלילות הארוכים של הדרך?

    פה נבטה העוצמה שלך, התעוזה, היצירתיות, העקשנות, השרמנטיות, תכונות שבנו את “ההישרדות” שאפיינה את דרכך, את חייך.

    בחיפה חיכה לך דודך, בנימין זוסמן, ולקח אותך לבית-אלפא. לחברת הילדים הגעת באמצע הקיץ, עם מכנסיי שלושת רבעי, מעל הפופיק, מחוברות לשלייקס, ילד לבנבן מפולין עם נעליים וגרביים עד לברך. כמובן היית מטרה ללעג ולקלס, שלא האריכו ימים. תוך זמן קצר הבינו הילדים – שאיתך לא כדאי להתעסק!

    נעשית אחד מהחבורה ואף מהמובילים במעשי קונדס. בנימין והודיה, שלקחו אחריות על גידולך בבית אלפא, הגיעו למסקנה שקשה “לאלף” אותך ושלחו אותך בגיל 16 לבי”ס “כדורי”. גם בכדורי ידך הייתה בכל, ומוחך הקודח הפיק רעיונות יצירתיים, על גבול הפלילי, במושגים של היום.

    הגעת לרמת-יוחנן עם הבנים של גרעין ב”תלם”, שחברו ברמה לבנות מתל-אביב ופה התחיל הרומן שלך עם אמא ועם הקבוץ.

    אתה והקבוץ- זה סיפור מורכב. מצד אחד היתה לך מחויבות למשפחה ולקבוץ ומצד שני רצית לעוף רחוק: להעיז, לחפש, לצאת מהגבולות, לשבור מוסכמות.

    יצאת לבד, ללא פרוטה בכיס, ללימודי הנדסה בארה”ב, היית צריך להשביע את רעבונך ללחם ואת רעבונך להשכלה, ואיך עשית זאת? תרמת דם, ישבת באספות בחירות ובכל מקום בו קיבלת כוס קפה ועוגה.

    בשנות ה-80 יצאת לניגריה, לפרוייקט ניהול בממדים ענקיים ובתנאים של עולם שלישי וחיים בג’ונגל ועשית את זה ובגדול.

    גדלת בלי משפחה גרעינית והמשפחה שהקמת הייתה מרכז חייך. גם כשכנפיך נשאו אותך מעבר לים, היינו בליבך וניסית לפצות אותנו במתנות מאמריקה. כמה היית גאה בכל אחד מאיתנו, בהשגיו המקצועיים. היום אתה גאה בנכדיך הבוגרים, בניניך הצעירים שצועדים את צעדיהם הראשונים והעצמאיים. כמה תכננת לענוד ליואב, צעיר נכדיך את הכנפיים, בעוד כחודש.

    אנחנו הרגשנו את אהבתך והחזרנו לך אהבה. היית איש רעים, התרועעת עם בני כל הגילאי. בימיך האחרונים ראיתי שמרבית הביקורים היו של ידידיך הצעירים שאיתם הייתה לך שפה משותפת.

    אהבת לספר אנקדוטות מחייך העשירים והבלתי שגרתיים, והכל מתובל בהומור, גם קצת מתחת לחגורה. ספורים שנשמעו כלא מהעולם הזה, אך אלו היו חייך. חיים שהתחילו במסע של ילד אל א”י בגיל 9 , שיודע שבשביל לשרוד, צריך להלחם, שבשביל להתקדם – צריך להתאמץ, עד טיפת הדם האחרונה. ילד שיודע ששום דבר בחיים – לא מובן מאליו. ילד שגדל לגבר, לבעל, לאב, לסבא גדול מהחיים, אבל באמת גדול!

    היום מותר לך להרפות.

    ידענו שזה הסוף אבל העצב עמוק.

    אמא, את לא לבד, אנחנו איתך, נחזק ונתחזק ביחד.