שרה נבו

15/11/1914 - 02/10/2007

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו חשון התרע"ה

תאריך פטירה: כ' תשרי התשס"ח

שם האב: אברהם(וייצמן)

שם האם: חנה

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1934

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: נבו חיים (ניימץ)

בנים ובנות: יגר, כרמל, משה, ניר

שרה נבו

שרה נולדה בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה בעיר אולקוש, פרבר של העיר קרקוב שבפולין. משפחתה מרובת הילדים, היתה משפחה דתית אך מתקדמת. אביה היה סוחר עורות סיטונאי ואילו אמה- עקרת בית. רק בת 7 היתה שרה כשהתייתמה מאמה. היתה זו פגישתה הראשונה עם המוות טרם זמן ועם השכול, שעתידים היו להוסיף ולפקוד את דלתה עוד פעמים רבות במרוצת חייה. כשנישא אביה בשנית, היתה רעייתו כאם לילדיו היתומים נוסף על הילדים שהביאה היא לעולם.
שנות הלימודים, עד גמר בית הספר התיכון, עברו עליה בבית ספר כללי פולני שהתנהל בשפה הפולנית. בבית ההורים- דיברה יידיש, עברית למדה רק לאחר עלייתה ארצה. בעיירה התקיימה קהילה יהודית מאורגנת על שלל המפלגות היהודיות, הציוניות והאנטי-ציוניות, שפעלו בימים ההם. שרה פנתה לפעילות ציונית, יחידה מבני משפחתה, ובגיל 16 הצטרפה לתנועת “גורדוניה”, חרף התנגדותה של משפחתה הדתית. ב-1933 יצאה עם קבוצתה להכשרה לקראת עליה ארצה, שם עבדו הבחורים במנסרות והבחורות- במטבחים ובטיפול בילדים. בהכשרה שמעה על רצח ארלוזורוב, מאורע שזעזע את המפעל הציוני כולו, בארץ ישראל ובגולה. חצי שנה היתה בהכשרה טרם נבחרה על ידי שליחים מארץ ישראל להצטרף לקבוצת “השרון”, שחבריה היו לימים ממניחי היסוד לקיבוץ יפעת. ב-1934 עלתה שרה ארצה, מעשה שחרץ את גורלה לעתיד לבוא והציל אותה מגורלם המר של שאר בני משפחתה שנספו כעבור שנים בשואת יהודי אירופה. רק אחיה, בנימין, אוד מוצל יחיד מן המשפחה, עלה ארצה אחרי המלחמה ובנה כאן משפחה חדשה, תחת זו שהושמדה בפולין.
בקבוצת “השרון” עבדה שרה ברפת. בחג הביכורים הראשון שלה בארץ ייצגה את הרפת בטקס בחיפה ולאחריו התכנסו חברי הקבוצה בבית הוריו של אחד החברים, דוד חורן, בחיפה, שם הכירה שרה את אחיו, חיים ניימץ, הוא חיים נבו. ב-1941 נישאו חיים ושרה וב-1942 נולד יגר- בכורם. ב-1944 הצטרפה המשפחה הצעירה לרמת יוחנן.
בשנתה הראשונה ברמה עבדה שרה ברפת, אחר כך בבית התינוקות ובמשך- 16 שנים בלול. במרוצת השנים היתה אקונומית, עבדה שוב בבית התינוקות, ברישום עבודה, היתה סדרנית עבודה ולבסוף השתלבה בהנהלת החשבונות. מחוץ לשעות העבודה שמשה גם ספרנית. אישה חזקה היתה, עצמאית, בעלת דעה וידע, צינית ובעלת חוש אסתטי שבא לידי ביטוי בביתה המטופח ובלבושה המוקפד. חברותיה בקיבוץ היו אף הן נשים יוצאות אירופה, בעלות מטען תרבותי ודעה משלהן, נשות שיחה, במיוחד סביב השולחן בחדר האוכל.
במשך השנים נולדו לשרה ולחיים שלושה בנים נוספים: ניר, משה וכרמל אחים ליגר. ארבעת בניה הסבו לה גאוה וסיפוק רב. ואולם על אושרה ועל שלמות המשפחה הקיץ הקץ טרם זמנו כשחלה חיים בסרטן והלך לעולמו והוא בן 45 בלבד. כמעט יובל שנים של אלמנות ידעה שרה מאז ואם לא די בכך, הרי ששמונה שנים אחרי מות בעלה, התדפק המוות שוב על דלתה. מוישיק, בנה השלישי, נספה בתאונת עבודה, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, כשהתהפך עם הטרקטור עליו נהג אל בריכות הדגים, והוא בן 18 שנים בלבד. השנים הארוכות שחלפו מאז, כמו גם שפע הנכדים והנינים שנולדו לה מבניה הנותרים, לא הקהו את כאבה וייסוריה, אותם שמרה לעצמה ובתוכה. שתיקותיה ארוכות היו ומבטיה נוגים. בביקוריה התכופים בבית העלמין שמרה בקנאות על חלקת הקבר הסמוכה לקברו של בנה המת, שם, אמרה, תובא היא למנוחות בבוא יומה. וכך היה.
עם כל זאת דאגה שרה תמיד לבני משפחתה הרחבה ופינקה אותם בשמיכות וסוודרים שסרגה בעצמה ובעוגות מעשה ידיה.
בשנותיה האחרונות הלכה ודעכה, חושיה קהו והיא נחלשה מאוד. היא טופלה במסירות בידי צוות הבית הסיעודי עד אשר הלכה לעולמה שבעת ימים ולמודת צער בשנתה ה-93.         

יהיה זכרה ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    שרה נבו (ניימץ)

    בת חנה ואברהם וייצמן

    נולדה כ”ב בחשוון תרע”ה  15.11.1914

    באולקוש – פולין

    נשואה לחיים נבו (ניימץ)

    אמא ליגר, ניר, מוישיק   וכרמל

    עלתה ארצה ב 1934 לקבוצת השרון

    עברה עם חיים   ועם יגר לר”י ב – 1941

    נפטרה כ”ב בשבט תשס”ז 10.2.2007

    בת   92  במותה

  • לזכרה של שרה – אורית קרניאל

    לזכרה של שרה נבו

     

    התמונות הראשונות שלי משרה הן מהזמן שעבדה בלול, והיתה “רק” אמא של מלי.

    אני זוכרת אותה בבגדי עבודה, תמיד במטפחת לראשה, באה לבקר את מלי בגן.

    את חיים אני לא זוכרת בכלל. אם עושים חישוב של הפרשי הגיל בין יגר למלי, נראה שהספיקה לחיות עם בעל, חיי משפחה נורמלים, זמן ארוך יותר ממה שהוא נתפס בעיני, שחוויתי את זה מזוית הגיל של מלי כזמן קצר מאד. בעיני תמיד היתה אלמנה.

    אח”כ נעשיתי בת- בית בביתה, שהיה פתוח בפני תמיד (כמובן בגבולות שעות השינה המקובלות).

    אכלתי שם ארוחות ארבע מסורתיות, ארוחות בוקר ישראליות (ארוחות ערב היו בחדר אוכל), שתיתי לימונדה טבעית, מעשה ידיה, וכמובן, אכלתי עוגות.

    בשנים האחרונות לחייה, בבית סיעוד, כמעט שנשתכחה דמותה האמיתית:

    אשה חזקה, עצמאית, בעלת דיעה וידע, צינית ועם המון חוש אסתטי, שהתבטא בבית מטופח, והקפדה על לבוש בטעם.

    בביתה התנהלו שיחות וויכוחים (לפחות כשאני הייתי) על עניינים שברומו של עולם.

    היו לה חברות כמו אסתרקה ומרים לבוס – פרלמנט אירופאי נשי, למרות שאז לא קראו לזה כך, נשים  בעלות דעה ומטען משלהן.

    עכשיו, משהלכה לעולמה, ראוי שנזכור את דמותה כפי שהיתה בעודה במלוא אונה.

     

    יהא זכרה ברוך

     

    אורית קרניאל