תמר דר

06/10/1899 - 03/07/1991

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' חשון התר"ס

תאריך פטירה: כ"א תמוז התשנ"א

שם האב: אברהם שוחטוביץ

שם האם: פרידה שוחטוביץ

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1921

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אליעזר הכהן, צבי דר

אחים ואחיות: שוחטוביץ ישעיהו

בנים ובנות: אברהם הכהן

תמר (שוחטוביץ) דר

תמר דר נולדה נולדה בבלורוסיה. בגיל 10 עברה המשפחה ללודז’ ושם נולד האח הצעיר ישעיהו. היו במשפחה שתי בנות ושלושה בנים. החינוך היסודי והתיכוני היה בשפה הרוסית, אבל עברית למדה בבית ממיכאל אסף (בעתיד סופר ידוע בעיתון “דבר” מומחה לבעיה הערבית). מיכאל אסף שהיה קרוב לשומר הצעיר עלה ארצה

לפני תמר והוא שלח לה “דרישה” לעלות לארץ ישראל. היא הגיעה עם קבוצת חלוצים בחודש אפריל 1921 קרוב לחג הפסח. תמר לא שהתה בבית העולים שהיה ביפו, אלא נסעה לגן שמואל, אשר שם שהה מיכאל אסף. הם ערכו ביקור בטבריה ושם נודע  להם על מאורעות 1 במאי: הטבח במחנה העולים ביפו ורצח הסופר ברנר, שהיה נערץ בעיני תמר.

תמר, שלא השתייכה לתנועת השומר הצעיר, הגיעה לקבוץ בשומריה, אשר שם שהה זמן קצר מיכאל אסף. תמר נשארה ב”שומריה” ועבדה בעיקר במטבח. היא לא נתקבלה בעין יפה, אבל החליטה להישאר בגלל רמת התרבות וההשכלה של חברי הקיבוץ.

בגלל סיכסוכים פנימיים במחנה “שומריה” עזבה תמר את הקיבוץ ועברה לחדרה ועבדה בעבודות חקלאיות מזדמנות. כאשר פלוגת קבוץ א’ הייתה בגבעת שימרון ועבדה בכביש לנהלל, חזרה תמר לקיבוץ והייתה בין ראשוני העולים לבית אלפא ושם הכירה את אליעזר הכהן. בבית אלפא, תמר השתלבה בין אנשי בית אלפא.  היא עבדה במטבח, בגן הירקות והייתה פעילה בחיי החברה אף על פי שלא השתייכה לתנועת השומר הצעיר. תמר נישאה לאליעזר הכהן. בנה אברהם נולד בשנת 1924.

תמר שאפה לרכוש השכלה נוספת. בשנת 1927 נסעה לירושלים והשאירה את בנה בן השלוש עם אביו בבית אלפא. בירושלים למדה באוניברסיטה העברית היסטוריה יהודית מפי ד”ר קלוזנר והרצאות על “קבלה” מפי גרשום שלום, שהיה חדש בארץ. מתוך הכרה, כי עלינו לחיות בשלום עם הערבים, החליטה תמר ללמד ערבית הן בדיבור והן את הספרות ערבית. שפת הדיבור הערבית למדה אצל מנהל תחנת הרכבת בשָאטָה. אבל כדי להשתלם בערבית, החליטה בשנת 1937 לנסוע למצרים. במצרים היא שהתה כשנה בקהיר ובאלכסנדריה.

כל הזמן עמדה בקשרים עם בית אלפא וידעה על המתהווה שם. ביחסים הרעועים בין חברי השומר הצעיר וחברי מפא”י. כאשר חזרה תמר ממצרים, היתה גם פעילה בויכוחים הפנימיים. תמר היתה בין העוזבים את בית אלפא למרות שבנה הודיע שלא יעבור למקום אחר והוא נשאר בקיבוצו.

בשנת 1940 תמר עברה  לרמת יוחנן יחד עם חברי מפא”י ובלתי מפלגתיים.

בנה נישא למאירה ומשפחתם מנתה 4 בנים.

לימים נפל בנה יחידה בתאונת מטוס “ערבה” אותו הטיס כטייס ניסוי בתעשייה האווירית וכעבור מספר שנים נספה אף נכדה הטייס.

בשנות חייה כאן הקימה משפחה עם צבי דר אשר לימים היה מנכ”ל התעשיה הצבאית.

דמותה המרשימה בלטה בנוף רמת יוחנן, בדעותיה המוצקות, במעורבותה החברתית ובשקדנותה בעבודת האדמה.

את דעותיה הביעה במאמרים ב”ברמה”.

היא אהבה את העבודה בגן הירק ולכן הקימה את “גן הבית”, אשר סיפק ירקות טריים למטבח במשך שנים רבות. וגם בשנותיה האחרונות גדלה ירקות בגינה שהוקמה על יד ביתה.

                                                  (מתוך תיקה האישי)

                                                   כתב-יעקב יניב ז”ל

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    תמר דר 

    בת פרידה ואברהם שוחטוביץ

    נולדה בקופוצ’בה  – בילורוסיה

    ל’ בניסן תרנ”ט  10.06.1899

    היתה נשואה לאליעזר הכהן

    אמא לאברהם

    א”כ היתה נשואה לצבי דר

    עלתה לארץ בשנת 1921

    ממייסדי קבוץ בית אלפא

    עברה לרמת יוחנן 1940

    נפטרה כ”א באדר תשנ”א 07.03.1991

    בת 92 במותה

  • דברי תמר על השלום

     

    מדברי תמר דר בליל שבת במסיבת שלום

    ברמת יוחנן – 30.3.79 ב’ בניסן תשל”ט

     

    אם שלום במובנו האמיתי, הנהו הניגוד המוחלט למלחמה, אשר איננה רק שפיכות דמים ואבדן חיים צעירים, אלא גרוע מזה, המלחמה גם גורמת נכות איומה, אשר הצעירים הנפגעים בה חייבים לחיות אותה כל החיים. נ ו ר א ! אם כזה הוא מובנו  האמיתי של השלום – אל לנו להתיימר לקבוע לו מחיר. אל ננסה, אל נעיז…

    אני שייכת לאלה בינינו, אשר מאמינים שהשלום הזה ימנע מלחמות ויביא לנו בסופו של דבר עתיד טוב ושגשוג מבורך. מי יודע אולי המציאות העתידה שלנו עוד תעלה ביופייה על הדמיון העשיר ביותר  של החולמים התמימים בינינו? קרו לנו כבר ניסים כאלה בעבר ומדוע לא יקרו גם בעתיד?

    כולנו יודעים מה נדרש מאיתנו. לא הכזבנו בעבר ולא נכזיב גם בעתיד. טמונים בנו כוחות אדירים הסמויים מן העין ומחכים לאתגר הגדול. זאת אמונתי.

    בימים אלה אנחנו הזקנים בודאי חושבים כולנו על הדור הבא אחרינו, אשר השלום הוא בראש ובראשונה שלהם ובשבילם. עליהם מוטלת המשימה להגשימו.

    יש לי צורך עמוק להגיד להם ברגע זה: ראשית כל עשו מאמצים להשתחרר מהדעות הקדומות.

    חדלו לראות בכל ערבי רק בעל מזימות רעות, השליכו מעליכם את החשדנות המאוסה. לימדו להכיר את הערבים כבני אדם השווים לכם הראויים לידידותכם, כאנשים אשר אתם יכולים לקבל מהם ערכים יפים ומועילים לכם. החסרים לכם.

    ושנית: לימדו את שפתם. אין אמצעי חשוב יותר ויעיל יותר להבנה הדדית בין בני אדם מאשר שם משותפת . עליכם לקשור קשרים עם הילדים שלהם והם מבינים רק את שפתם ועליכם ללמוד אותה. הם לומדים גם את שפתינו.

    אנחנו שואפים להגיע לחיי שוויון אמיתי עם הערבים החיים אתנו. שוויון אמת כזה יהיה כאשר הדור שלכם יגיע להנהגת המדינה וחבר כנסת ערבי, אזרח ישראלי, ישא את דברו בשפתו הערבית. כולם יבינו אותו, לא יהיה צורך בתרגום.

    אני שייכת למאמינים בעתיד טוב ונקווה כולנו שהזמן ישים לאל את פקפוקי המפקפקים… מי יתן ויהי…!

                                  

    תמר דר

    (מתוך תיקה האישי)

     הוקרא ע”י הקבר

  • סבתא יקרה – הנכדים

    סבתא תמר יקרה ואהובה

     

    מקום מיוחד שמור לך בלבנו וכך יהיה לעד….

    סבתא מבינה, מעניינת, סבתא שתמיד רוצים עוד פעם לבקר אותה – ובסוף הביקור מביטה עמוק בעיניים לכל אחד מאיתנו – ונשארת לבד….

    עד הפרידה  האחרונה בבית החולים.

    ובכל בעיה, התלבטות או החלטה גורלית חייבים לשתף אותך ולשמוע את דעתך. דעה של סבתא תמר – תמיד מיוחדת ונבונה.

    בחדרך מצאנו מגפיים ובהם דבק הבוץ, בוץ המעיד על הקשר שלך לאדמה, למקור החיים, לגינת הירק – ואחר כך רב סבתא שיש לה גינת ירק…

    כך ליווית אותנו לאורך ימי ילדותנו,הרבה בקרנו אותך עם אבא שלנו – בנך –אברהם, שרק את קראת, לו אברהם וממנו למדנו לכבד ולהוקיר אותך.

    אפילו עכשיו כשהגעת כבר לסוף החיים – חיים מלאים ועשירים וגם קשים וכואבים, קשה לנו כל כך הפרידה ממך…

    זקופה וגאה כמו תמר – כך נזכור אותך תמיד.

    היי שלום –

    מאירה, אבנר,סמדר ויאיר.

    דברים ע”ע הקבר

    8 במרס 1991

    כ”ב באדר תשנ”א

  • דברים שנאמרו ב

    נכתב ליום השלושים למות תמר

    משפחותינו שלנו מרוסיה ומפולין היו משפחות מרובות ילדים וכך זכינו, אנו הצברים בשפע של דודות ודודים, אחת, מיוחדת מכל השאר – היתה בשבילינו הדודה – תמר.

    בצעירותה, בימי בחרותה, דמתה מאוד לאמה – הסבתא פרידל, כמוה גם היא למודת סבל וכאב. אך מעולם לא שחה ולא הרכינה גב…

    עם הדודה תמר, יכולת לשוחח על כל דבר, אם זו  פוליטיקה, ספר חדש או חידושים אחרונים במחקר, גן הירק היה חביב עליה מכל ענפי החקלאויות – והיא ידעה לטפחו בהרבה אהבה ובקיאות. כשלא יכלה יותר לצאת לשדה לעבוד – המשיכה לגדל פטרוזיליה ובצל באדניות . היא היתה שייכת לחלוצי העמק – צור הברזל שהיו מראשוני בוני מדינת ישראל.

    ינעמו לך רגבי עפר

    היי שלום דודה תמר, אמא של אברהם, סבתא של יוני.

  • אני מאמינה – תשובה לדניאל פרי

    אני מאמינה – תשובה לדניאל פרי

    …דניאל, עלי לומר בכנות – דבריךהעציבו אותי מאוד, מאוד. מנין לקחת את הכוח והרשות להכריז בביטחה כזאת על “מותהקיבוץ” – מפעל מיוחד לרבים, רבים מאיתנו.

    חייתי הרבה בצורת חיים זו. עברתימשברים עם הקיבוץ בדרכי הארוכה עד שהגיע למה שהוא היום – עדיין לא שמעתי על יאושכזה עד כדי ראיית הסוף בפיקחון כזה.

    העלבת במצח נחושה את מה שעדיין קדושלרבים.

    פירוט הסיבות אשר לדעתך יביאו אתהסוף, לא מעניין אותי, אלו מחשבות המאמתות את התוצאות אליהן הגעת ב”דף”שלך – אשר חברים אחדים התייחסו אליו באהדה מסוימת – לא מופעי “האדם”,האדם אשר תכונותיו האישיות, המיוחדות הינן לב ליבו של הקיבוץ ובו תלויים איכותהחיים והפתרונות לסבך האדם שהוא ברייה לא פשוטה.

    מה גרם לריקנות הפנימית הזו, שלאהזכרת – ואפילו פעם אחת – את האדם. אנשי ה”קיבוץ” רובם הגדול בחרו בדרךזו בתוקף צווים נפשיים מיוחדים, לא רגילים ולא מובנים לאנשים רבים.

    לא אתבייש להגיד לך, דניאל, אתהמחשבות המטרידות אותי – השהייה בחו”ל והגעגועים התת – הכרתיים לעולם הגדולבו נפגשת לאחרונה – המיתו בשבילך את הקיבוץ – אבל לא בשבילנו – הרבים בו. 

                                                                                  תמר דר.

  • מחשבות אחדות

    מחשבות אחדות

    תפקיד של ניהול מוסד חברתי חשוב, כמו מחסן בגדים למשל,אשר כל חברי הקיבוץ תלויים בו יום, יום לא צריכה, לדעתי, לקחת על עצמה חברה אחת ויחידה המוכשרת ביותר ואפילו תנהל אותו בכישרון רב. יש צורך בחברה נוספת, אם לא להקל על עומס העבודה, אזי בהחלט לטובת החברים. עד היום אני זוכרת בתודה את העזרה והעצה שקבלתי בסבלנות רבה מאורה. הייתי זקוקה להן מאוד.

    המוסדות המשרתים את החברים באופן ישיר התפתחו מאוד וממלאים היום תפקידים רחבים לנוחות כולנו. האוכלוסיה כעת בקיבוץ מגוונת מאוד, רבת גילים. ישנן צעירות מאוד, בנות, וישנן גם כאלו שהיו פעם צעירות (גם יפות, תתפלאו)והיום הן זקנות.

    הזקנה איננה תקופה קלה בחיי האדם (האמינו!). אנחנו דור הזקנים, עם כל מאמצינו להשתלב באורח החיים החדש (תקופת הקומפיוטר) איננו מצליחים על פי רוב. חל בנו שינוי גדול: הזיכרון נחלש, המחשבה עובדת לאט, כושר להחליט איננו נשמע, הרעיונות אפילו היפים ביותר צצים באיחור. לעומת זאת  הרגישות התגברה, אולי מפני שהפכנו למיעוט ומספרנו הולך ופוחת, ועוד, ועוד סיבות… ונהפכנו לזקוקות(ים) להבנה מיוחדת וליחס מיוחד מצד הדור הצעיר בכללו. לידיעתכם: הפרש בגיל של שתיים עשרה – שלוש עשרה שנים נחשב בעינינו “צעיר”, אם כי ילדכם חושבים כבר עליכם אחרת.

    מקובל בארץ מפעל “והדרת פני זקן”. לא נחוץ לנו הדר ולא כבוד; מה שכן נחוץ לנו, כאוויר לנשימה, סבלנות מצדכם אלינו, אפילו אם אנחנו לפעמים גם מטרידים. נחוץ לנו וחשוב לנו מאוד יחס אדיב, ולא אבוש ואומר גם מאור פנים – מתנת אל – אם רק אפשר.

    חוצפה וזלזול מצד חמומי מוח, שלא למדו לשלוט על עצמם, גורמים לנו, בעצם לכל אחד, אבל לנו במיוחד, עגמת נפש עמוקה. נחשוב על הדברים ונחנך את ילדינו הנחמדים, מקטנותם לכבד את חיי אדם בכל תקופות חייו ויטב לכולנו.

     

    לבסוף: יש לנו צעירים וצעירות נחמדים שממש קורן מהם חום אלינו, הזקנים, ואהבתנו נתונה להם מעומק הלב. חבל שאיננו מסוגלים לבטא אותה כראוי: טוב מאוד לפגוש אתכם במילוי תפקידים שונים. מי ייתן ותצליחו להשפיע על אחרים וחיינו הטובים בחברתנו הקיבוצית יהיו גם מלווי הדר לכולנו.

    ברמה מס’ 633, ג’ בכסלו תש”ם, 23.11.1979

     

     

  • הרהורים בעקבות העזיבה

    הרהורים בעקבות העזיבה

    גם אני הצטערתי על כך שלידיה ואברהם החליטו לעזוב את הקיבוץ. לא שכחתי את דברי לידיה בשיחה על קבלת חברת נוער. הרעיון לתת לקבוצת נוער מבחוץ חינוך ובית אצלנו העסיק אותנו זמן רב, אבל פקפקנו ביכולתנו להוציא אותו לפועל. והנה קיבלנו, בתור חברים, משפחה צעירה, בעלת מרץ ויכולת ובעזרתם קלטנו אצלנו קבוצת נוער ערה ותוססת, הגורמת סיפוק רב לכל מחנכיהם ולכל החברים בקיבוץ. המשפחה הצעירה החליטה אחרי מספר שנים לעזוב את הקיבוץ.

    תוכנו היסודי של הקיבוץ, בתור צורת חיים הנהו היחס השווה לבן-אדם ולכל חבר, ושיתוף כל החברים בחברה ובעבודה, במשק, שהוא משקנו ובכל העבודות הקשורות בניהולו.

    צורת חיים שתופית כזאת היא, לדעתי, המתאימה ביותר להגשמת העזרה ההדדית בין בני אדם, שרבים טובים בעולם כולו שואפים אליה.

    חיי חברים אחדים אינם קלים להם. צורת חיים שיתופית זו דורשת מהפרט ויתורים רבים ושונים, ולכן לא כל אחד מסוגל לחיות בה. אבל מי שמאמין במושג הצדק, שכל יצור אנושי ראוי לו בחייו, היודע להיאבק בקשיי הותורים ויכול להם– מוצא את סיפוקו המלא בחיי קיבוץ.

    הקיבוץ יצור חי, נתון לשינויים רבים, ביניהם לטובת חבריו, וסיפוק צרכיהם המיוחדים היוצאים מהכלל. (הרי האופי ממשיך לשלוט בנו למרות רצוננו…). הקיבוץ, במידת יכולתו, לומד להתחשב גם בזה…התקדמות ראויה לשמה…השינויים החיצונים, אשר החיים המשתנים במהירות מבהילה מטילים על הקיבוץ רבים ושונים, אבל הם עדיין לא נגעו ביסודו. התוכן לא נפגם. הוא הפך להשקפת עולם של הקיבוצניק.

    השינויים החיצוניים שהקיבוץ עובר מדי פעם בהתפתחותו –משנים כמעט תמיד את יחסו של העולם בחוץ. לפעמים ערכו עולה בעיני העולם בחוץ ולפעמים יורד מטה, מטה. אבל אנחנו אשר חיים בו יודעים שתוכנו היסודי לא נפגע עדיין, למרות השינויים הרבים שחלו בו. יש אנשים המאמינים בצורת חיים זאת בעתיד הרחוק. גם אני שייכת אליהם. תמיד ימשיכו להיוולד אנשים שישאפו לתוכן חיים שיתופי ויגשימו את שאיפותיהם ביתר קלות מאתנו. אנחנו חברה שאין בה עניים ועשירים (למרות המתנות..), חברה שילדים – שהם עתיד הקיום של בני-אדם עלי אדמות – נולדים בסביבה יפה המקבלת אותם בשמחה ומעניקה להם את הטוב והיפה שמגיע להם, לכל אחד מהם, בלי הבדל המטען שהוא מביא אתו בהיוולדו. הרי לזה שואף העולם הנאור המאמין בעתיד יפה יותר והרי אנחנו מגשימים את זה בחיינו עכשיו.

    אני גאה בחיי!

    ברמה 720 כ”ג בתמוז תשמ”ה 12.7.85

  • זכרונות – תשעה באב

    תשעה באב – זכרונות

    מדי פעם מבקרות אותי, בחלומותי, תמונות מימי ילדותי המוקדמת.

    והנה אחת מהן:

    חדר אוכל כפרי גדול, בתוכו שולחן ארוך עשוי מעץ עבה,החרוט בזכרוני לטובה.

    באחת הפינות החשוכות על שרפרף נמוך יושבות סבתי ואמי. לרגליהן גרביים לבנות, ראשיהן מכוסים בצעיפים לבנים על ברכיהן ספר ארוך, עבה, (לא ה”סידור”שאני מכירה היטב), הן קוראות בו בקול נמוך ובוכות, מתאבלות אבל עמוק, נאנחות מדי פעם ובוכות בכי מר.

    אני בת 6 -7, עומדת במרחק מה מסתכלת בהן ואינני מבינה מה קרה, כנראה אסון גדול. וגם אני מתחילה לבכות. לפתע סבתא מרימה את הראש, רואה אותי בוכה ואומרת: “תבכי גם את בתי, היום אֵבֶל גדול ליהודים. לפני הרבה,הרבה שנים נחרב בית – המקדש ומאז אנו חיים בגלות, פזורים בארצות שונות…”

    לא הבינותי את דברי הסבתא, אבל מאז התחלתי לרצות להבין…

    ברמה 738 י”ז באב תשמ”ו 22.8.1986

  • על תפקידו של העתון בקיבוץ

    על תפקידו של עתון בקיבוץ

    זה מזמן רווחת בינינו דעה, על הצורך בעיתון, בביטוי חופשי וחילוף מחשבה הדדי בכתב. המילה הכתובה יש בה משהו מהכח, היא כאילו עומדת ברשות עצמה עד הסוף. הצורך של האיש בביטוי כזה מעיד על בגרות פנימית ידועה ועל הערכה עצמית מלאה. נרצה לראות הפעם גם בנו את השילוב של שתי המעלות האלו, כשהן מוקפות מסגרת של רצון ומרץ אשר יאפשרו לנו להגשים את רעיוננו זה.

    על עיתון בקיבוץ אפשר להטיל תפקידים רבים. הוא יהיה מה שהוא יוכל להיות – זה תלוי בנו, בנושאיו. הוא יוכל להיות במה רצינית לספרות ולאמנות, להומור וסטירה, לשיחה סתם ולדיון רציני בשאלות העומדות ברומו של העולם כולו. אבל את תפקידו החשוב ביותר ימלא, כאשר ישקף בנאמנות את מסלול חיינו וידע לעזור לנו לפתור את כל שאלות הויתנו החברתית.

    העיתון הקבוצתי מחוייב להיות בטוי לכל חברי הקיבוץ.

    בשיחות של שאלות חברתיות נשמעות דעות של פרט זה או אחר המתגבשות תוך כדי דיון לצורך השעה, לרגלי מקרה, (לפעמים פעוט ערך), אשר דורש פתרון מידי. לא כל אחד מסוגל לגבש את מחשבותיו במהירות הדרושה, ולתת להן צורת ביטוי ומתוך זה רבים מוותרים על השתתפותם בשיחה.

    … על העיתון לעורר שאלות שונות בתוך הקיבוץ, להכריח אותו לדון בהן ולשקף את עצם התהליך של הדיון וההתלבטות. חילוף מחשבה הדדי מגוון על גבי הניר מעשיר את המחשבה ומעמיק את החיפוש אחרי הפתרון. מובן מאליו כי התנאי הראשון והיסודי להצלחת מגמתנו היא הפעלה מלאה של כל החברים. אנו מעוניינים להשמיע את המצניעים לכת, את נחבאים אל הכלים, אשר נרתעים מפני ההופעה הפומבית, בכדי לגבש בכוחות משותפים את דעתנו, דעת הקיבוץ כולו בכל שטחי חייו החברתיים.

    אנו מכריזים על כן, כי מנקודת ראות שלנו, של המערכת,מכובד פי כמה הביטוי (ויהיה איזה שיהיה) משתיקה, אשר לפי המקובל “יפה חמוד”.

                                                              תמר דר מערכת “בקיבוץ”

    עיתון קיבוץ א’ של “השומר הצעיר” בית-אלפא,

    1.1.1935                                     

  • המטה הראשונה של ילד

    המיטה הראשונה של ילד

    מאז הבוקר היתה תכונה בלתי רגילה במחננו. אם כי היינו רגילים להעתיק את מקום מושבנו מדי פעם בפעם – הן הרבינו נדוד בכבישים מקילומטר אחד לשני לפי צרכי העבודה – מורגש היה כי זוהי הפעם האחרונה לנדודינו: אנחנו עוברים למקום קבוע, להתישבות בעמק יזרעאל.

    באותה שעה היינו בקבוצת הגבעה, מרחק – מה ממקום התישבותנו, בית –אלפא  הנוכחית, אבל משום מה דמה לנו המקום ההוא שרחוק הנהו מרחק רב. מטרתנו הנכספת להשתקע בארץ, לקשור עם האדמה קשרי חיים לצמיתות, היתה לנו כה יקרה – עד כי קשה היה להאמין כי הנה היא הופכת למציאות. אבל עד מהרה יכול היה כל אחד מאתנו לראות דרך משקפת את האוהל הראשון, התקוע לבטח על אדמת התישבותנו, הוא נראה מרחוק ככתם לבן על ירכתו של הגלבוע, והכתם הזה פיזר את כל הספקות. עד מהרה הפילו את רוב האוהלים (חלק קטן מאתנו נשאר עדיין בקבוצת הגעה לגמור את עבודת הייבוש), קיפלו אותם צרורות – צרורות,צברו את החפצים, ועגלות טעונות לעייפה עזבו את המחנה לקול קריאות השמחה אשר פרצו מפינו. מעטה הייתה הכבודה. מלבד האוהלים, משכנותינו הקלים, היה מספר מיטות. מיטה לחבר וריהוט, אף הוא קל, מארגזים ופחים, כל החפצים מוכרים, וכל חידוש אין בהם. לא פעם העמסנו אותם על עגלות, ויפה ידענו את המלאכה הזאת. אבל הפעם היה לנו חפץ אחד נוסף, מיוחד במינו, אשר עדיין לא הכרנו אותו – ואשר עורר בנו, בכולנו, הרגשות נסתרות, חבויות אי – שם בעמקי הנשמה. החפץ הזה היה המיטה הראשונה של ילד. מיטה קטנה, לבנה, עם קירות גבוהים של רשת, מיטת ילד ממש.

    הביאו אותה בשביל תרצה, אשר באה אלינו לקבוצת הגבעה,ומשם העברנו אותה יחד עם חפצינו למקום התישבותנו החדש – בית אלפא. לא היו לנו עדיין ילדים. אבל כל אחד מאתנו הרגיש עמוק –עמוק בלב שהנה הגיע השעה שגם לנו יוולדו ילדים.  מה שחר לכל עמלנו, אם לא תונח ביסודה הערובה הבטוחה להמשך המפעל – והרי אלה הם הילדים, אשר נחנך במקום הזה,ואשר מהרגע הראשון, ואפילו כשהם קטנים ואינם זוכרים הרבה, יהיו איתנו ויעברו את כל הקשיים, האסונות והשמחות של בנין המשק והחברה. כולנו התגעגענו לילד. והמיטה הקטנה של ילד הפכה הפעם בשבילנו לסמל של הילד.

    כולם, באופן מיוחד, דאגו למיטה הזאת, כולם משום – מה שאלו: מתי יקחו את המיטה הקטנה? על איזו עגלה יעמיסו אותה? וכולם רצו לנסוע בעגלה הזאת, אשר תביא את המיטה הראשונה של הילד למקום התישבותנו. אבל הנה נפל בגורלי לנסוע באותה העגלה. חשבתי לי את זאת לזכות גדולה.

    כל הדרך הבטתי על המיטה, וחשבתי הרבה על הילדים אשר יגדלו אצלנו. וכשהעגלה העמוסה נכנסה, כמעט בריצה, מהדרך העליונה לחצר – החזקתי בשתי ידי במיטה, שלא תתנועע.

                                                              תמר דר  –  (מתוך “כאן על פני אדמה”)

                                                                    

     

     

     

     

     

     

  • בשלושים – דוד כהנא

    שלושים למות תמר דר – דוד כהנא

    תוך עיון בארכיון נוכחתי כי תמר לא רצתה הספד לאחר מותה. אבל אם נערכת האזכרה הזאת, אינני יכול אלא לצמצם ככל האפשר סיפור של 60 שנה או למעלה מזה בהן חייתי במחיצתה.

    ראשיתה בארץ בקבוצת חברים יוצאי לודז’ וסביבתה אשר עבדה בביצות אום אל אלך ולאחר תקופה לא ארוכה התפזרה לדרכים שונות כשהאחד מהם מיכאל אסף שפנה לעיתונאות ושניה המשוררת אנדה פינקרפלד ואחרים.

    תמר, לאחר נדידה לא ארוכה, הגיעה לבית אלפא ומאז חייתי במחיצתה שם ופה ברמת יוחנן.

    במשך השנים הראשונות של חיינו  חיינו בבית אלפא, נפגשנו רבות ומאז הכרתי את הקו הבולט של אופיה: עקשנות ותוקף קיצוניים ולעומתם רוך מפליא כשהוא מופיע לאחר גילויי התקיפות. מצד אחד בטחון עצמי עד כדי הפרזה בכל קביעותיה ומעבר פתאומי לצליל רך של דיבור אשר היה מכלה כל רצון להכאיב לה בהתנגדות. הבטחון העצמי בקביעותיה בעניינים שונים היה לפעמים מהמם ולא פחות מזה המעבר הפתאומי לקול רך כאילו מתחנן.

    בעבודתה בחרה את גן הירק כדרך רבות מהחברות בימים האלה. לעיתים קרובות בהתהלכי בגן כמרכז המשק, נהניתי ממידת שקיעתה בעבודתה.

    עברו שנים, נישואים ראשונים ואחרי שנים לא מעטות המפגש עם צבי דר. צבי דר היה אחד הידידים הקרובים ביותר שלי ואחד האנשים אשר גם הרביתי במפגשי ידידות איתו וגם מפגשי ריב של שכנים בהיותו חבר חפציבה השכנה, אני כבא-כח בית אלפא והוא, מתהלך כשריף של הקבוצה השכנה.

    עברו שנים וגדל בן כטייס ונפל והיא עמדה בגאווה באסון הזה, אך הגורל אשר נועד לה הטיל עלה אסון נוסף במותו של הנכד, גם הוא בתאונת טיסה. לאחר אסונות אלו לא נמשכו בינינו השיחות אשר קיימתי איתה גם משום שפעמים היתה תקופה ממושכת מחוץ לבית. פעם, כשהחליטה ללמוד את השפה הערבית וברצונה החזק גברה על כל המכשולים. נסעה למצרים בהסכמה חלקית וכמעט אנוסה של הקבוץ ולאחר זה, כשבילתה תקופה מסויימת מחוץ לקבוץ בנישואיה עם צבי דר אשר עסק בפיתוח התעשיה הצבאית. ושוב פגע בה הגורל עם מותו של צבי.

    לפי הרגשתי, שלושת האסונות אשר פקדו אותה בחייה, שינו את מראיתה בעיני. שותקת,  וכשראיתיה מהלכת בדרכי הקבוץ היו אסונות אלו עומדים בפני עיני.

    נאמנותה לקבוץ היתה מלאה ואף קיצוניות שנראתה בכל מיני צעדים וביטויים אשר שמעתי מפיה.

    מתקופה מסויימת לאחר האסונות לא היו בינינו עוד שיחות לפי הנוסח והתוכן מהימים הראשונים. היינו מחליפים מילים בודדות בלבד. אך שמחתי כשהזדמן וישבנו בארוחות על שני שולחנות שונים אך קרובים והיה לי מנהג והרגל כל יום לעבור על ידה, להגיד לה את השלום של ארוחת הצהריים.

    היתה זאת כבר תמר אחרת, תמר אשר רבים מכם ראו אותה והכירו כמוני אך לא תמר התקיפה אלא תמר הנושאת בקרבה וללא מילה, את עול אסונות חייה ללא בעל, ללא בן וללא נכד.

    ללא סיבה מודעת היתה בי חיבה והערצה אליה והתקשרותה עם צבי דר נראה לי כמפגש בין סלע קשה ובין יהלום שגם הוא קשה כאבן.

    היתה זאת תמר אחרת אשר הכרתי את תולדותיה וגאוותה אך לא הכרתי עוד דבר מחייה הפנימיים ברבות משנותיה האחרונות.

    יורשה לי כאחד השרידים הבודדים של דור מייסדי הקבוץ להוסיף מספר משפטים אישיים שצצו בי לרגל מות תמר.

    מסתיימות 70 שנה של קיום הקבוץ. בשני המקומות בהם חיינו, הקבוץ אשר הקים דור הולך ונעלם ומתהווים צירי לידה של קבוץ אחר וקבוצים אחרים שונים מהקודם. נותרו השיתוף ברכוש והשיוויון היחסי לזה עיקרו של הרעיון. אך נפש הקבוץ האחר שונה- אינני מכיר אותה. אינני יודע אם טוב הדבר אך הוא מתהווה ללא מודעות של היוצרים את הקבוץ האחר. אין זה אסון שלאחר 70 שנים מתהווה דגם קיבוצי מחודש ומנציח ערכי קבע אשר נוצרו בדור אחר. לא זה שאהבתי ואוהב ובו הגעתי במלוא הסיפוק עד גיל 90.

    הייתי חבר לדור המייסדים והגורל זימן לי ואיפשר לי לראות את המתהווה וצירי הלידה, ראשית עשרות שנים אחרות ושונות מאלה שאנוכי הכרתי וחייתי.

    חייתי חיים טובים בעלי תוכן ואף יום לא הצטערתי על היותי חבר קיבוץ ואני מאחל זאת לאלה העומדים להמשיך את הקבוץ כפי שהם רוצים ומגששים כרגע באפלת התלבטויות.

    אך אני מאמין בכל קבוץ אשר נושאיו רוצים שיתוף, ויהיו השבילים החדשים כאשר יהיו, ובלבד שתפעם בליבם האהבה לקבוץ וערכיו האנושיים בתוכנו כפי שחיתה תמר.

    דוד כהנא