תמר קנול

25/07/1922 - 09/09/2012

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט תמוז התרפ"ב

תאריך פטירה: כ"ב אלול התשע"ב

שם האב: יעשיהו כהני

שם האם: חסיה כהני

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

תמר קנול ז”ל 1922 – 2012

אסוף את המעשים, אסוף את כל מראות פניה היפים, אסוף את הימים, השבועות, החודשים, קיץ וחורף, אביב וסתיו, תשעים שנים וסוף.

עוד אבן מסד ניתקת מן הבנין, עוד בית נסגר, ועצוב…

בת הארץ הזו היתה תמר, “צברית” גזעית, וקורותיה שלובות היו במעשה החלוצי, בחבלי הלידה של המדינה שבדרך ובשנות צמיחתה והתבססותה.

הוריה, חסיה וישעיהו כהני, עלו ארצה מליטא בעליה השלישית. בנים היו למשפחות של תלמידי חכמים תומכי הרעיון הציוני, אנשי תורה ועבודה, בגולה ובארץ-ישראל. כל אחי אביה של תמר ואחותו עלו ארצה ובהם הרב יוסף כהנמן, ראש ישיבת פוניבז’ בליטא ובבני ברק.

תמר נולדה בתל אביב הקטנה בקיץ 1922. אביה שותף היה עם אֵחיו בבית חרושת ליצור תיבות עץ לפרי הדר ואילו אמה היתה עקרת בית.

בת שלוש וחצי התייתמה תמר מאביה. שש השנים הבאות עברו עליה בפריז. בעוד אמה למדה שם מיקרוביולוגיה,למדה תמר בגן ילדים ובבית ספר צרפתיים. את העברית, סיפרה, כמעט ושכחה.

בשובן ארצה נכנסה תמר ללמוד בבית החינוך לילדי עובדים בתל-אביב בכיתת “בני היורה”של המחנך אליעזר שמאלי ואחר כך בגימנסיה “הרצליה”. שם, בעיבורה של עיר,הוכשרה הקרקע ונטמנו הזרעים לחיי כפר חקלאיים. בבית החינוך פגשה בחבריה-חברינו אֶתה ומשה נצר זכרם לברכה ויצחק אחיטוב יבדל לחיים ארוכים, חברים אשר למן תקופת הילדות צעדו יחדיו במסלול אחד של הגשמה וחברות קרובה עד זקנה ושיבה.

בת 14 היתה תמר כשנפטרה גם אמה. בת 14 ויתומה מאב ומאם. שנות נעוריה עברו עליה בבית דודיה רבקה ומשה כהני. פעילה הייתה בנוער העובד, שם התארגנה קבוצת “תלם” אשר חבריה, בוגרי בית החינוך בתל-אביב ובית הספר החקלאי “כדורי” הגיעו להכשרה ברמת יוחנן ב-1940. היה זה זמן קצר אחרי בואם של אנשי בית אלפא למשק ועזיבתם של אנשי קבוצת פלנטי, תקופה של איחוי הקרעים, איחוד השורות ויציאה לדרך חדשה.

ומאז היא כאן, יציבה, מזדהה, מחוייבת.

ברמת-יוחנן פגשה תמר בשמוליק, שהגיע מבית-אלפא, כאן היו לזוג, זוג יפה תואר, כאן נטו את אהלם,שהיה עם השנים לחדר ולבית ולשבט רב פארות.

חתונתם של השניים היתה החתונה הראשונה שלאחר הפילוג וההתרגשות היתה רבה. במצוות משפחתה הדתית, הועמדה בתל-אביב חופה כדת משה וישראל ובמצוות אלוהי הסוציאליזם נערכה בצריף חדר האוכל חגיגה שכמוה לא היתה, סמל לאיחוד אמיתי, שאינו רק של בני הזוג. אל הצריף המקושט בציורים שהכין לוזר לכבוד המאורע, ללא שולחנות וללא כיבוד, הגיעו כל החברים וכאן פרצה שמחה ספונטאנית כשכולם רוקדים ומנגנים על כלי נגינה מאולתרים.

מסלול חייה המשקיים של תמר ראשיתו בנוי ובגן הירק וכמדריכה בחברת הילדים ביחד עם מישקי. היה זה צעד ראשון לקראת למעלה משלושים שנות עבודה במערכת החינוך כמטפלת בבתי הילדים,בעיקר בכיתות בית הספר, כמרכזת חינוך בקיבוץ וכפעילה במדור בתי-הספר של מחלקת החינוך בתנועה.

“ישקונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים” (עבודה זרה י ב), אמרו חכמינו. את מקומה המוערך בקהילתנו קנתה לה תמר בשנים ארוכות של עשייה מסורה, מילוי תפקידים ציבוריים ומעורבות בנעשה, אך את תהילתה, כמעט ביד המקרה, קנתה לה בהיותה בְמקום ובִזמן חורצי גורלות בימי הקרב על רמת יוחנן באביב 1948. לא ימי הישיבה הארוכים עם ילדי הקיבוץ במקלטים עשוה אגדה ולא טראומת פינויים של ילדיה הרכים אל מחוץ לרמה המופגזת, אלא דווקא שעת משמרת סדירה בעמדה חמש. עמידתה של נערה עבריה על משמרתה עת באו נציגי הדרוזים בשערי הקבוצה למפגש עם אנשי הש”י’ היתה בדיעבד לנקודת מפנה במלחמה כולה ובפרט ביחסי העדה הדרוזית ומדינת ישראל, “אם אשה עומדת אצל היהודים עם נשק ביד,”, אמרו, “- הם יקימו מדינה”.

 

ההזדהות והמחויבות לדרך הקיבוץ ולחברים אפיינו את אורח חייה של תמר כל שנותיה. לבד מתקופות קצרות בהן שהתה עם שמוליק בשליחויות מעבר לים התנהלו חייה כאן והיא היוותה עוגן ונמל בית לכל בני המשפחה…

מיום בואה ועד זקנה ושיבה היתה תמר אשת עבודה הנחלצת לכל הנדרש. מרכזת תרבות, סדרנית עבודה,מזכירה בפלר”ם, מזכירת מרכז המשק, מדפיסה לצרכי הקיבוץ ומה לא.

חושיה האסטטיים באו לידי ביטוי בבגד מוקפד, בבית מטופח, בגינה פורחת ולעת זקנה גם בציור ובקרמיקה. ראייתה אופטימית תמיד וגאוותה – על בני משפחתה, איש בהצלחותיו.

 

72 מ-81 שנותיה של הרמה היתה תמר חלק מן המקום הזה, 72 מ-90 שנותיה שלה. סגירתו של בית משפחת קנול ברמת-יוחנן, כשנתיים לאחר מותו של שמוליק הוא רגע של פרידה לא רק עבורכם: חנה’לה, ישי, נעם וכל המשפחה, אלא גם עבורנו ואנחנו איתכם.

ליקטה וכתבה: נורית פיינשטיין

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • עד לפני כמה ימים… ישי קנול

    עד לפני מספר ימים לא חשבתי כך... – ישי קנול בהלווית אמו

    עדל פני מספר ימים לא חשבתי כך.  אמא התחילה את חייה בסערה של יתמות, המשיכה בסערה של תקומה, תנועות הנוער, ההגשמה והמלחמה, ומתה בסערת מחלות. ובכל זאת חשבתי תמיד שהשלווה שלה, ובעיקר ההשלמה, הם עיקרי אישיותה. כך חשבתי. השקט, השלווה וההשלמה אפילו הרגיזו אותי מפעם לפעם. אך בימים האחרונים, בעת ביקוריי,כשהתקשורת עם אמא קלושה, ואני מתפנה לחשוב, הדברים לא מסתדרים לי כל כך.

    הרי לא יתכן שסערת היתמות לא תשאיר עקבות. הן ישנן, אך מוסתרות היטב. אין יוצא ואין בא במסתור הזה. בימים האחרונים אני כבר מהרהר בעוצמה הגלומה במשמר שאמא הציבה על עקבותיה, וכבר יותר נוח לי עם זה. החזות השקטה והשלווה שאמא הציגה בהצלחה כה גדולה, היא אולי הכוח עצמו, שכל השנים חיפשתי. אהבתי אותך מאד גם כך, אך בטח רצית שאוהב יותר.

    באחד מימי האשפוז האחרונים ניסיתי להתקרב לאזור הסגור הזה. ידעתי שאי-אפשר לנסח שאלות ארוכות. גם לא יכולתי לצפות לתשובות ארוכות. ובכל זאת ניסיתי, בתקווה שדווקא הטשטוש החלקי והמחשבות הקצרות של אמא, יעלו, ולו גילוי קטן. אירוע. אולי אפשר יהיה לחשוף “קצה החוט”אל המתחם השמור הזה.    הסודי. גם אז זה לא צלח. כאילו בשארית כוחותיה היא עומדת בפתח, מתנודדת על רגליה הגרומות וגופה המצומק,בפנים מעוותות מכאב, אך עדיין יפים, ומונעת כניסה למתחם הזה. בכל זיק של תודעה, היא מטעינה את הערפול כדי לעמוד בפתח בעת חולשה, ולמנוע. קורסת וקמה, קורסת וקמה… ולמחרת נועם אומר לי,  “אמא היתה דווקא בסדר”. ואני חושב לי, באיזה מין דימוי שכזה, שאמא שוכבת לה לבדה במיטה, בשקט, בשלווה ואומרת לעצמה: “הצלחתי!… החזיקי מעמד עוד קצת…אחר כך הכל יירד איתי לקבר… ואוכל סוף סוף לנוח”. והיא נאנחת לה בשקט ומתנתקת. ובאמת היא בסדר. ובחלומה היא כבר עם אבא היכן שלא שואלים שאלות. “הילדים בסדר, והנכדים בסדר… כולם בסדר, גם הנינים,הכל בסדר.” 

    (ובמאמר מוסגר, צריך להגיד שאת טבלת השוקולד החודשית אמא לא ידעה להסתיר. חנה מצאה בקלות. איך חנה, אחותנו הבכורה עד היום,  חילקה את הריבועים בינינו –  על זה יסופר בהלוויה אחרת. אבל עכשיו, פתאום נדמה לי שאמא הסתירה בכוונה שחנה תמצא. אולי אמרה, “שהילדים יתחלקו לבד,כי הרי הריבועים אף פעם לא נשברים שווים”)

    נחזור. אז, כשהייתי ילד, אהבתי את אמא השלווה, המקבלת, כמעט כנועה. כשבגרתי, חשבתי שיש חולשה בשקט הזה, בנועם ההליכות הזה, איתנו ועם כל חבריה. זה עיצבן אותי לעתים. ועכשיו כבר יותר נוח לי.    הרי לא יכול להיות שבהסתרה ארוכת-שנים כל כך, ממש עד לתוך האלצהיימר, עד לשבועות האחרונים – אין כוח, עוצמה ודבקות.אז עכשיו נוח לי יותר. הסיפורים של אמא יילכו איתה לקבר, ואת העקבות לא נגלה אף פעם. אבל הכוח להסתיר – עם זה דווקא יותר נוח לי. אולי צדקת אמא. אולי לא יכולת אחרת. ואולי הכל למעננו, הילדים? טוב שלא סיפרת. הסיפורים בטח מעניינים, אבל למה זה כל כך חשוב לספר אותם?     שיהיה כך. דווקא כך. וכאשר נתחיל”לפרק את הבית” ונחטט בניירות, בזיכרונות, לא נמצא דבר. וכשחנה תקרא לנו ותגיד “תראו מה מצאתי” אני אדע מראש שאלו אינן העקבות.

    ועוד מעט, כאשר רוחה של אמא תצא מהאדמה ותרחף כאן בין העצים, היא לא תוביל אותנו אל העקבות.  גם אם נציב כאן את מנהל בית הקברות כהן – כהנא למשמרות רצופות, יום ולילה, שיארוב לנשמה הזאת, אולי תחליק למתחם העיקבות ותשאיר רמז – הוא לא ימצא דבר. ומדי בוקר, כאשר נשאל אותו בהיסוס “נו?” הוא יגיד”אין עקבות” ויפטיר לעצמו “עוד לא ראיתי נשמה כזאת”. ובעוד הוא מסובב ראשו לאחור, שמא יפסיד “תרגיל הטעיה” של הנשמה שרק הוא רואה אותן,הוא יסנן שוב “לא ראיתי כזאת”.   

    אז עכשיו, ממש עכשיו, אני אוהב אותך, אמא, יותר מתמיד, ואת מסתלקת לך. ורוחך השקטה מפזרת עקבות-סרק. וכהן-כהנא כל כך מבולבל. זה נהדר. כמה שאני אוהב אותך.                                                                                                                 ישי

    (כהן-כהנא הוא דמות בספרו הנהדר של משה יזרעאלי : “משפט הצל הכללי”)

     

  • זהו – אבא שלי יתום – עתר קנול

    זהו. אבא שלי יתום

    זהו. אבא שלי יתום. יתום מאב ויתום מאם.

    זו המחשבה הכי חזקה שמלווה אותי בזמן האחרון. 

    כי לא משנה שאתה כבר גדול, וגיבור, ואבא וסבא– אתה תמיד הילד של אמא ואבא שלך. ולא משנה דיבורים כמו “בשיבה טובה” ו”היא נגאלה מייסוריה” – אין כמו אבא ואמא. אין! ופתאום, בגיל יחסית מאוחר יש לומר,מכה בי התובנה של מעגל החיים. שאנחנו יודעים איפה אנחנו מתחילים, ואף פעם לא יודעים איך ומתי מסיימים. אבל הנה, הוא בא, הסוף הזה, הסוף הכואב, העצוב והבלתי נמנע. הנה הסוף לביקורים בקיבוץ, הסוף לקבלת שבת, הסוף  לשקיות חג אישיות, הסוף לשיחות הטלפון החפוזות,הסוף לאירועי משפחה בהשתתפות מלאה, הסוף לסודות שלא נפתחו, הסוף ל”בן שלי” ו”בתינקה” ו”מידה’לה”.

    סבתא היתה אישה לא מפוענחת בשבילי. מצד אחד עם חזות אצילית- יפה, שמורה  ומטופחת, ומהצד השני, לתחושתי, תמיד חיה בצילו של סבא. עם היאכטה, השליחויות לחול, הטיולים ועם”נו, תמר בחייך…” במשך כל שנות נעורי, הם היו כל כך צעירים, שכמעט אפשרהיה לשכוח שהם בכלל סבא וסבתא. הם לא דיברו יידיש, ולא דחפו לי שניצל לפה, ולא התבלבלו בשמות… ודווקא בשנתיים האחרונות, בבדידותה ובזקנתה, ולמרות הגעגועים העזים לסבא,מצאתי אישה שזיק ההומור שלה קיבל מקום וביטוי. ולמרות בגידתו של הזיכרון, דווקא סיפורים רחוקים רחוקים קירבו אותה אלי. הסיפור על הטבעת עם האבן השחורה, חנויות אופנה עילית שרק שם היא מצאה את שחיפשה, תזכורות על “מיקה היפה” מהגימנסיה בתל-אביב,אולי בגלל מיקה שלי. התגאתה בפני שכמעט כל הנכדים שלה הם “פרילנסרים” (שזה כנראה קוד לאנשים מוצלחים מאוד…) ופתאום היא היתה סבתא. סבתא של סיפורים וזיכרונות, סבתא שמתבלבלת בשמות, סבתא שיושבת על כורסת המלאכים ומקבלת את פני ב”מיידע’לע שלי”.זאת סבתא.

    לא מזמן סיפרתי למיקה שלי, שהיא בשבילם הנינה הראשונה, על חלוקת הימים שהייתה לנו בין סבתא תמר וסבא שמוליק ובין סבא וסבתא עליזה וישראל. סיפרתי לה על ארוחות ערב יום שבת שבהן כל אחד הזמין את הביצה שאהב. ולמרות שידעתי שסבא שונא טיגונים, סבתא נעתרה לבקשתי להכין לי בצל מטוגן בנפרד,  כי זה מה שרציתי…וזאת סבתא.

    בהתבוננות בוגרת על המשפחה שלי, אני יודעת היום את מה שידעתי תמיד, שאין כמו משפחה, ואין כמו המשפחה שלנו. ואני מאמינה שאת היסודות האלה, יצקו סבא וסבתא. ומבחינתי, גם היום כשהם כבר לא כאן איתנו – זה הנכס הגדול ביותר שהם השאירו לנו.

    מאז שסבא נפטר, סבתא היתה נורא עצובה. כאב עמוק וצורב, שכירסם בנפשה ובבריאותה. עשרות שנים של חיים משותפים, רוויי עליות ומורדות,ובסופם, כשאדם  נשאר לבד, הוא  זוכר רק את הטוב והיפה בגעגוע אין סופי. וככה, תוך כדי התבוננות בלתי פוסקת בתמונה של סבא, בביקור האחרון לפני שעברה לחדרי חולים, היתה לנו שיחה אחת קצרה ומופלאה, שריגשה  אותי במיוחד,והאירה בפרוז’קטור ענק את מי שבאמת היתה הסבתא הזאת :

    “… סבתא , מה את אומרת על הבעל שלי,ראית כמה הוא יפה?…”

    וסבתא מוללה בלחייה, ואמרה: “כן כן בהחלט. וגם הוא אומר לך לפעמים כמה שאתה יפה?”

    אמרתי לה: “כן בטח. מלא.”

    ושוב היא הסתכלה בתמונה של סבא ואמרה:”זה יפה להגיד, אבל לא צריך יותר מדי…”

    העזתי ושאלתי אותה: “תגידי סבתא, גם סבא היה אומר לך לפעמים כמה את יפה “?

    ושוב סבתא מוללה את לחייה, מסתכלת על התמונה כמי שמחפשת את התשובה ואמרה בחיוך: “בואי נגיד שזה לא היה הצד החזק שלו.”

    התעקשתי ושאלתי: “אז איך בכל זאת חיית איתו כל כך הרבה שנים?”

    וככה, אחרי שניות ארוכות של מחשבה סבתה ענתה: “הציפייה”

    זאת סבתא שלי!

    אישה יפה ואצילית, מפוקחת ומציאותית, שידעה תמיד מה חשוב באמת.

    אנחנו נפרדים ממך, סבתא, היום, נפרדים ומודים לך ולסבא על כל השנים שהייתם הורים נפלאים, וסבים למופת. אנחנו נפרדים ממך אבל ממשיכים להיות המשפחה הנפלאה שהבאתם, שבניתם יחד באהבה אין סופית.

                                                                                                                 עתר

     

     

  • המטפלת הכי קרבית

    המטפלת הכי קרבית ברמת יוחנן

    מעשה שהיה בימי הקרב

    תוך כדי הקרב נערכו מגעים בין אנשי הש”י של ה”הגנה” (ביניהם משה דיין, וגיורא זייד) וקצינים מהגדוד הדרוזי, בתיווך נכבדים מכפרי העדה בכרמל ונחתם הסכם אי התקפה שבעקבותיו נכרתה הברית המקיימת אחווה ושיתוף של הדרוזים במדינת ישראל.

    מספר גיורא זייד: לפגישה באו 11 קצינים וחיילים דרוזים. העלינו את כולם על ג’יפ אחד והסענו אותם לקרית עמל, לפגישה עם משה דיין שחיכה לנו.

    ומוסיף איסמעיל קאבאלן: נסענו. הגענו לשער של קיבוץ רמת יוחנן. שם עצרנו וירד גיורא זייד,דיבר עם השומר, שפתח את השער. אני מסתכל – השומר היתה בחורה., עם כובע פלדה, עם סטן, עומדת שם. וזה הפעם הראשונה שאני רואה בחיים חיילת עומדת במלחמה, בחושך במקום כזה, בקו הראשון, עומדת שם בשער.

    אז אמרתי לאחד החברה: אתה רואה? היהודים לעולם לא ילכו לאיבוד, כמו שאומרים הערבים…היהודים יצליחו ויצליחו, אם בשעה כזאת עומדת בחורה פה בשער…

  • תמר המטפלת שלי – חייא אידלמן

     

    תמר היקרה ! – חייא אידלמן

    את,      המטפלת המיתולוגית שלי, המטפלת בהא הידיעה !

                יכולתי לספר לך המון סיפורי זיכרונות ואפילו מרגשים.

                בחרתי לומר לך מילים של קרבה, מילים שתשארנה לך ולי רק לשנינו.

                בעצם, מילים שלא אמרתי למטפלת שלי אי פעם.

    את,      מופיעה לחיי, צעירה יפת תואר כל כך.

                מלאת התלהבות למלא שליחות, כמו, אנחנו בפתחו של עולם חדש שנולד.

                והפגישה הזו, את ואני כילד כיתה א’ כמו בעננים…           

                כשמשייטים בעננים, יש המון דברים יפים,

                רואים רק את הצבעים הבהירים והנועזים, מהסיפורים השופעים,

                שהם על הפרחים שפורחים, על כוכבים עם שמות ידועים,

                על חיות אהובות שמחבקים.

    ואת,     המטפלת שלי, מחבקת, מסבירה,מספרת על הדברים

                היפיםיוהטובים, גם כשאת יודעת כמובן שיש גם אחרים.

                ואני ילד כיתה א’ , מאזין, מאמין ומפנים.

    בחלוף הימים, ובעבור השנים, נשארת בינינו, קבועה לה,

    קירבה שכזו, כמו שמתקיימת בין תמימים שמאמינים

    שהעולם הוא יפה וטוב ונעים, שיש לו את תעצומות הנפש

    להתגבר על הקשיים ולחיות כחולמים.

    נולדתי ובגרתי בעולם סחוף רוח והפתעה, שאבתי ממנו

    בזכותך הרבה, (ואין זו “מילתא זוטרטא”), מלוא החופן יופי ואמונה.

                            שלום לעפרך תמר יקרה,

                            בהערכה,בתודה, באהבה,

      10.9.12      

                                                                                       

     

  • אמא, אמא’לה – חנה זיו

    אמא, או אמא’לה, כפי שקראתי לך כשהתחלפו התפקידים ואני הייתי “המבוגר האחראי”.

    שמרנו עלייך כמה שיכולנו, כמו שהבטחתו לאבא.עצמת עינייםבדממה, בין לילה לבוקר, בין סוף שנה לתחילת שנה, נפרדת בצניעות האופיינית לך,מאיתנו, ומעצמך.ואני אחזתי בידך הקרה, יד שרק אתמול היתה חמה.

    נולדת בתל אביב, גדלת ללא משפחה גרעינית, לא היו לךאחים, אביך נפטר כשהיית בת 3-4 ואימך כמה שנים מאוחר יותר.

    גדלת אצלך דודתך רבקה וילדיה תמר ושייק.

    ואכן – “הבית”, “המשפחה”, היהמוטיב מרכזי וחשוב בחייך.

    היית שם תמיד, בכל מצב, בשבילנו. עם עוגה שזה עתה יצאהמהתנור. היינו הכי הכי, הכי בשבילך והיית גאה בנו מאוד.

    גם “הבית הקולקטיבי” – בית רמת- יוחנן, היהמשמעותי עבורך, אהבת את המקום. האמנת בדרך החיים הקיבוצית, היית פעילה בועדותשונות ובעיקר היית מטפלת-מחנכת של הדור השני ברמת יוחנן, בהתמדה מסירות ואהבה.

    היית “צברית” וקראו לך תמר, כשלחברי לכיתההיו הורים מפולין, רוסיה וקראו להם, מחקה וגנה, רייזקה ולולקה. כמה הייתי גאה”בצבריות” שלך.

    כשהפכתי לנערה, היינו עושות ימי כיף בחיפה או תל-אביב.סיבוב שופינג, מוזיאונים, והופעות מחול. למדתי ממך שמוזיאון זה חלק מסדר היוםהתרבותי שלי.

    פעמים רבות, בזמן קניות כשמדדנו נעליים או שמלות, המוכרהיה שואל: אתן אחיות?. כמובן המחמאה הייתה לאמא.

    כשיצאת ממעגל העבודה, בגיל 70 לערך, גילית את סודהיצירה. הלכת למועדון “דורות” וציירת וכיירת וראיתי כמה את נהניתמיצירותייך. גם בעבודות שלך היתה תמימות וצניעות האופייניות לך.

    כשנעזרת במטפלת, המשכת להגיע למועדון, כמו שאמרת”רק לא לשבת בבית”!.

    בשנים האחרונות, כשהגוף בגד בך, סבלת מכאבים מתמשכים,אך לא נתת להם לשבש את מהלך חייך. המשבר הגיע כשגם אבא חלה, היתה זו תקופה קשהלשניכם ואני מצאתי את עצמי מגשרת, מפשרת וחוזר חלילה.

    כששני בני הזוג לא בריאים, זה אחד יותר מדי.

    כשאבא נפטר ונותרת לבדך, העצב התנחל ביומיום שלך, תחושתהבדידות, הגעגועים לחבר, הצורך לשוחח וגם להתווכח היו במרכז מציאות חייך, שאיתההתקשית להתמודד.

    ארבעת החודשים האחרונים, היו שלב נוסף במעגל חייךהמתקצר. חלית במחלה סופנית ו”טעם החיים”, תרתי משמע דעך.

    כל חייך מיעטת לדבר על עצמך, על רגשותייך, שיחותהנוגעות בעצבים החשופים. אך בסופו של יום, כשמאוד רצית לדבר העיניים דברו ללא קול,וסימנת לנו במחוות ידיים.

    אולי הפעם רצית לומר לנו משהו חשוב, אוהב, אך המילים,מאלמו בשפתיים שיבשו, ושוב פעם לא אמרת לנו מה את מרגישה? ממה את מפחדת? ואולי, כמה את רוצה לחבור לאבא.

                                                  נוחי בשלווה, אמא’לה –

                                                  במקום שאהבת,

                                                  ליד אבא, קרוב, קרוב

                                                  במרחק נגיעה.

                                                                     בתך.                                

     

  • תעודת זהות

    תמר קנול ז”ל

    בת חסיה וישעיהו כהני

    נולדה כ”ט בתמוז תרפ”ב, 25.7.1922

    בתל אביב – ישראל

    נשואה לשמואל (שמוליק)

    אמא לחנה, ישי ונֹעם

    הגיעה לרמת יוחנן עם גרעין “תלם” בשנת 1940

    נפטרה  כ”ב באלול תשע”ב 9.9.2012

    בת 90 במותה

    יהי זכרה ברוך