אביב שושני

אביב שושני ז"ל

ה' בחשוון תשפ"ו (27/10/2025)

נאמר בלוויה – יובל כהן

"… לתת את הנשמה ואת הלב…" דומה כי מלים אלו מיטיבות לתאר את אביב יותר מכל.

אביב נולד ברמת יוחנן במאי 1978 להוריו יהודית ז"ל ויחיאל, יבדל לחיים. שמו ניתן לו מהסיבה הפשוטה שנולד באביב, כפי שאמו ספרה פעם.

מגיל צעיר הרבה אביב להיות בחברתם של סבתא אירמי פרוכטר וסבא אריה שליי, שם גם רכש את אהבתו הרבה לבעלי החיים. צביה, המטפלת של אביב בפעוטון זוכרת ילד מתוק שדאג מאוד לגוזל עורבני שסבא אריה מצא והם טיפלו בו יחדיו.

אביב למד בבית הספר היסודי בגוש זבולון. את שנות חטיבת הביניים והתיכון למד בפנימיית צאלים.

השירות הצבאי עבר על אביב בשריון, בחטיבה 7.

לאחר הצבא חזר לרמת יוחנן וכאן עבד והשתלב במספר ענפים (פלרם, תיבולים, רפת, נוי ובניין). עמיתיו לעבודה יודעים לספר על תבונת הכפיים בה ניחן אביב, וחברי הקיבוץ מציינים את תודעת השירות יוצאת הדופן. בשנים האחרונות הפך אביב למזוהה יותר מכל עם תחום המים תחת ענף הבניין. לא אחת נקרא בשעות בלתי שגרתיות בלילות, חגים וסופי שבוע, על מנת לטפל בתקלות דחופות ותמיד נענה לכל קריאה.

באורח חייו הצנוע תמיד היה נחבא אל הכלים, מיעט לדבר והרבה לעשות. על אנשים מסוגו אמר שמעיה בפרקי אבות " אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת". אביב התמיד בקיום מצוות חסד של אמת ונמנה עם הצוות הקבוע שדאג לקבורה מכובדת בטקסי הלוויות במשך השנים.

אהבתו הגדולה של אביב לבעלי חיים באה לידי ביטוי במיוחד ביחס ובמסירות אין קץ לטיפול בגרב וצ'ארלי, שני כלביו האהובים. נראה היה כי שם אותם בראש סדר העדיפות ודאג לבריאותם הרבה לפני שדאג לבריאותו שלו. באופן אירוני אפשר לומר כי מותו של צ'ארלי לפני מספר חודשים היה מעין רמז מַטְרִים ללכתו של אביב. בבית החולים אביב לא ויתר ונלחם ממש עד הסוף ומעבר לתחזיות הרופאים. אז כן, אביב, נתת את הנשמה ואת הלב, גם בעבודה וגם לכלבים, ולא עלה בידך לדאוג גם לעצמך. עתה מצאו גופך ונשמתך מנוח.

ליחיאל, אורלי והמשפחה – בית רמת יוחנן מחבק אתכם.

כתב: יובל כהן

דוּוּד  – נדב ברמן

דוּוּד, אני חייב לומר שהסתלקותך מאיתנו הותירה אותי המום.

המום, ובעיקר עצוב וכואב.

היית חבר, חבר אמיתי, חבר יקר, חבר שהולך איתי מאז שאני זוכר את עצמי ואף פעם לא חדלת מלהיות חבר.

תמיד כשנזקקתי לעזרה ואף אחד אחר לא יכול היה להושיע אותי, היית שם בשבילי בריטואל הקבוע: ראשון לרטון וראשון לעזור.

קודם מקשיב למעשיה, אחר כך רוטן: "אויש, נו באמת!" ואחרי שניה: "טוב, מה צריך? לאיפה לבוא? מה להביא?

ואז, בתוך דקות ספורות, כבר מתייצב, רוטן ועוזר, רוטן ועוזר.

דוּוּד, שתדע, אתה אובדן ענק בשבילי, לא פחות! חברים כמוך אין ואתה תחסר לי כל יום שנשאר לי פה על פני האדמה.

אני מאמין ובטוח שעוד ניפגש, לא יודע למה, יש לי הרגשה כזו.

נוח על משכבך בשלום, ושוב – תודה, ממש תודה, שהיית אתה, כל כך מיוחד, כל כך חבר, שהיית חבר הכי חבר שיש.

ואם שם למעלה אתה במקרה פוגש את אבא שלי, שלום, תמסור ד"ש ושהכל בסדר.

כבר מתגעגע אליך, דוּוּד, אבל זה בסדר – אני בטוח שעוד ניפגש ויהיה לנו טוב.

שלום חבר.

זהו, זה תם..

הוא לא הצליח לשרוד את המלחמה שלו..

הפעם, לא..

כיניתי אותך,

חביבי בן שושן…

מכיר אותך מקרוב, מילדותך..

ראיתי אותך פורח במספר השנים האחרונות.

תחת החסות של רון מור וצוות הבניין, עזיז, טאהה, ולאחרונה יורי המולדובני (כך קראת לו), אהבת לעבוד איתם, הזכרת אותם לא מעט.

שפצרתי לך את הקלאב קאר שקיבלת לעבודה, נתנו לו אופי, עם ה"מגן חזירים" המעוצב, והמלחציים האדומות מאחור..

כל כך היית מאושר מזה, וגאה, כמו טווס נעת בשבילים.

בניתי לך עגלה לרכב, וכשלקחת אותה, חייכת ואמרת- "איך זה יציק לאנשים" ופרצת בצחוק המתרעם שלך בפה מלא….

אחת האמרות החוזרת שלך אלי –

אתה חוזר עוד למקום שלך? נשתה כוס קפה?

כל פעם מחדש, הייתי מבקש ממך, שתתקשר אלי לא לפני 4 וחצי אחה"צ.

ברבע לארבע היית מתקשר ואומר: רק בדקתי אם אתה חוזר למקום שלך, ונשתה כוס קפה..

ואז,

לפני ראש השנה, לא הרגשת טוב, מי יודע עד כמה, הרופא, שלח אותך הביתה – "אולי אכלת משהו לא טוב, יעבור"..

יומיים לאחר מכן נלקחת באמבולנס לביה"ח..

הספקת להתקשר לאורלי אחותך,

"אני בסדר, אני במיון, מטפלים בי" אמרת לה.

ואז קרסת ואיבדת את הכרתך, ממנה לא שבת..

מערב ראש השנה שכבת ב"טיפול נמרץ", ניסו מה שניתן, זה לא הספיק, גופך קרס..

והלילה, ליבך נדם לנצח.

עוד ציפיתי שנטייל יחד בארץ, דיברנו על זה רבות.

ואולי ניסע לרומניה יחד עם שקד, בפעם הראשונה בחייך, ונעשה חיים..

למי שמחליט, היו תוכניות אחרות..

היית בא אלי כל יום, לפעמים כמה פעמים..

לעיתים כועס, רוטן, עצבני, חסר מרגוע. מהלכי היום שלא הסתדרו לך, או מאנשים שהרגיזו.. והיית נרגע אצלי, משנה מוד..

לעיתים שמח, מלא מוטיבציה מספר לי על פרויקט, רעיון, או עבודה שעשית ויצא מוצלח, או כלי שמולכו רכש לך, המחסן שסידרת.

הרגשת נחשב, נראה, משמעותי, כל כך היה אכפת לך, שהדברים יהיו הכי טוב שאפשר…

הייתה לנו שפה משותפת, דיברנו המון, וצחקנו. הכלבים, העבודה, החיים ועוד..

נסענו יחד לכל מני גיחות, או "לאכול משהו בחוץ" כפי שכינת את זה..

ועכשיו, אתה איננו עוד..

כל כך צעיר, רק 47 אביבים, איזו קונוטציה נוראית..

אתה חסר, והמושב שהכנתי לך אצלי, בודד יתום, וריק..

חביבי איש יקר,

יהי זכרך ברוך..

נוח לך..

עכשיו אתה עם אמא שלך, ועם צ'רלי וגרב, כלביך האהובים, שבאורח בלתי מוסבר, כמו הזדהית עמם, סבלו גם הם, מאותם כשלים רפואיים כמוך, לפני מותם, לפניך ..

עכשיו אתה נח..

איתם..

אנחנו,

אני, הבנים, והחברים הקרובים, מנסים לעכל, לא ניתפס לנו, הלם..

זה לא יהיה אותו דבר בלעדיך..

חביבי חבר יקר

תהה נשמתך עדן

וזכרך ברוך..

נוצרים אותך, כואבים את לכתך..

אביב,

כשעמדתי היום בבוקר במשרד מול צוות הבניין ראיתי אותם עם דמעות בעיניים.

אלו שעבדו איתך מעט וכאלו שיצא להם להיות איתך שעות. הצלחת בדרכך המיוחדת להיכנס לכולנו ללב.

בכל החודש האחרון שהיית ב"טיפול נמרץ" כל עובד היה מגיע אלי למשרד שואל פרטים ומתעניין, לצוות הבניין זהו יום קשה ועצוב.

ברמה האישית זה קשה ועצוב לי מאוד. אביב, בשלוש שנים האחרונות התקרבנו מאוד, לא ממש הכרתי אותך לפני אבל החלטתי שאתה זקוק למסגרת תומכת שיודעת להכיל את כולך, עם הטוב שהיה בך ולעזור בקשיים שהיו. ניסיתי לתת לך ככל שיכולתי מניסיוני.

מתחילים את היום ביחד, היית מחכה למפגשים האלו, מדברים גם מקצועית, לימדת אותי מושגים בתחום המים ועוד נושאים מקצועיים שבהם צברת ניסיון גדול ליד גדי רוסלנדר, יואב אופק ועוד.

בעיקר היית מחכה לשמוע ממני איך להיות יותר רגוע, יותר שמח, ולנסות להגשים חלומות. דיברנו על כך שעות וניסיתי לתת לך כל המלצה אפשרית.

כחלק מהגשמת החלומות התעניינת לאחרונה על רכישת קראוון, לנסוע לטייל בארץ ולנקות את הראש. עודדתי אותך לא לחסוך מעצמך. לאחרונה בעידודי התחלת גם לצעוד בחוף הים ודיווחת על שיפור ניכר במצב הרוח. אפילו את הבית התחלת לשפץ ולהעניק לו יותר חום.

לצערי הגדול לא הספקת להגשים את כל תוכניותיך ורעייונותיך ודווקא כשנראה שהכל מתחיל להיות לך טוב ורגוע.

נוח על משכבך בשלום.

יהיה זכרך ברוך

לאביב שושני ז"ל   (כתב: ערן גלוסקא)

איך הלכת לנו יא דווד ((Dude), השכן האולטימטיבי.

שנים אנחנו עובדים על זה למצוא שכן טוב. מישהו שיהיה חלק משכונת קשישים וישב איתנו בנחת לסקור את העוברים והשבים ולספר סיפורי קיטור בארוחות בוקר עם עדה, ולתת את נקודת המבט המיוחדת שלך על האירועים שקורים חדשות לבקרים בקיבוץ.

החזקת מעמד יפה בלסנן את ההערות שלי על זה שבסוף אין קרניים של בופאלו על הטוקטוק, ואני יודע שרצית לשים עליו צפצפת רוורס כמו של אבא במרצדס אבל לא רצית להפריע את מנוחת השכנים.

תמיד מתחשב בכולם, נמצא שם לתת יד לעזור במה שצריך, ומציע גם כשכבר לא צריך.

התבלבלת יא דווד, אתה, התפקיד שלך זה לסייע למשפחות הנפטרים, ועכשיו שוכב פה וצריך לאמת אותך. קום, צריך אותך לסדר את הקיטור במטבח, לתקן פיצוץ שתמיד קורה בשבת, דווקא בזמן שלא נוח.

לא תמיד היה לך קל פה, ודווקא עכשיו כשסוף סוף התחלת לחשוב רק טיפה קטנה, פצפונת, על עצמך ושיפצת את הבית, הלכת לנו. וגם זה בגלל שלא היה לך נעים להטריד באמצע הלילה וחיכית לבוקר.

בשמים בשער הסיווגים, ישר תופנה למחלקת הטובים. הפעם אל תתבייש ותיכנס לשם בשקט הרגיל שלך ותביא מזור לחוסר המנוחה.

דווד, חבר, תנוח על משכבך ברוגע ובשלום.

27/10/2025

יחיאל שושני:

אביב,

עמדנו ליד המיטה שלך, אורלי ואני, עד היום האחרון קיווינו שתתאושש ותחזור לעצמך.

בקיבוץ הייתה לך לוויה מרגשת מאוד, שמענו מילים של הערכה ותודה על מי שהיית ומה שעשית.

היית ילד למופת, לתפארת משפחת שושני.

ועכשיו עצוב לנו בלב.

נוח על משכבך בשלום.

אוהב, אבא.