על אורה כי הלכה
עוד זה מדבר וזה בא. ושוב אנחנו כאן, מלווים למנוחות חברה. אמש נפרדנו מרינה. היום זוהי אורה, וזרח השמש ובא השמש ועולם כמנהגו נוהג.
רק ימים ספורים עברו מאז שאורה עוד התהלכה בינינו, רגליה כושלות אמנם, אך היא נאחזת בצפורניה שלא ליפול לאין-אונים, להישאר חלק מן ההוויה המשותפת, להתעדכן בכל מודעה על הלוח, לאכול ארוחותיה בציבור, להגיע לעוד הרצאה שארגנה ועדת תרבות, להיות מעורה בכל שנעשה. זו היתה שגרתה המבורכת מיום שעמדה על דעתה, וכך המשיכה, ככל יכולתה, כמעט עד יומה האחרון. נראה שפשוט לא ידעה אחרת… כאן חייתה חיים שלמים והיתה שלמה עם חייה אלו, ראתה את המקום הזה, שבנו לה אבא ואמא, כטבורו של עולם, ואת צורת החיים בו כצודקת ביותר.
אורה נולדה בבית החולים העמק בעפולה בחורף תרצ"ו – 1936 להוריה צביה ויעקב ינובסקי – יניב. הם קראו לרכה הנולדת, אורה, בתקווה שלידת התינוקת תביא לחייהם אור שיפיג את צל המאורעות של אותן השנים, את קשיי החיים בקיבוץ הקטן ודל האמצעים ואת הכאב על מותה ממחלה של בתם הבכורה, עדה.
בת כמה ימים וכבר זכתה לנסוע בטרקטור, כך ספרה לימים, היה חורף קשה והדרך היתה משובשת מן הגשמים הרבים. לפיכך, הורידה המונית את האֵם והתינוקת הרכה בכפר אתא השכנה, לשם הגיע יעקב עם טרקטור זחל והסיען לרמת יוחנן.
אורה התחילה את חייה ברמת יוחנן הבראשיתית ומלבד תקופות קצרות בהן שהתה מחוץ לקיבוץ חיתה כאן כל חייה. הגם שראתה וחוותה בשמונים שנותיה את השינויים הגדולים שחלו בקיבוץ ובמדינה, נשארה אורה אותה בת קיבוץ: שורשית, מחויבת, מסורה, צנועה ומסתפקת במועט, מאמינה-תמימה בדרך הקיבוצית, ממשיכה נאמנה להוריה אותם העריצה ובדרכם הלכה.
הוריה, יעקב וצביה, עלו ארצה צעירים. יעקב עלה מגרודנו בפולין, עם הוריו ואחיו בעלייה השלישית. המשפחה התיישבה בראשון לציון, שם קנה הלל איסר ינובסקי חלקת אדמה ובנה עליה את ביתו. יעקב הלך ללמוד בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל". ב"מקווה" התארגנה קבוצת חברים שהכשירה עצמה להתיישבות. כולם למדו והתמחו בענפי החקלאות השונים ובתום הלימודים יצאו לתור את הארץ, בחפשם אחר עבודה ובמקום להתיישב בו. בשהותם במטולה נתנו לעצמם את השם "קבוצת הצפון". תחנתם האחרונה, בטרם התיישבות, היתה בגניגר, שם עסקו בנטיעת יער בלפור ושם הרחיבו את המעגל בקבוצות נוספות ובחלוצים-יחידים.
מבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל בנהלל הסמוכה הגיעו לגניגר תלמידות צעירות ונאות לביקורי שבת ובהן – צביה, לבית גלר. המפגש בין החלוצים הצעירים והנערות הביאו להקמתן של כמה מן המשפחות הראשונות בקיבוצנו, ובהן משפחת ינובסקי, לימים – יניב.
צביה נולדה אף היא בפולין, ועלתה לארץ ראשונה ממשפחתה. ברבות השנים עלו אחריה ארצה ארבעה מאחיה, שניים מהם, אהרן גלר ואליהו גלבוע, הצטרפו גם הם לרמת יוחנן. ההורים ושתי אחיות נוספות נספו בשואה וצביה נשאה את אובדם בשתיקה שאופיינית היתה לבני הדור.
צביה ויעקב אנשי אדמה בחינוכם בנשמתם ובדרך חייהם. כך חינכו את ילדיהם, אורה ודדי. מחברים אותם ואת הנכדים אחריהם אל המקום ואל האדמה בדוגמא האישית, בטיולים ברחבי הקיבוץ, השדות והמטעים, ובספורים שספרו על ימי בראשית.
אורה גדלה בין ילדיה הראשונים של רמת יוחנן, זכרונותיה הראשונים מגיל הגן קשורים בחווית הפילוג שעבר על רמת יוחנן ובית אלפא ובשינויים שחלו בעקבות הגעת קבוצת החברים והילדים משם. ההורים פינו את חדריהם למשפחות שהגיעו ועברו להתגורר במחנה אוהלים בשולי החצר, הגן התמלא בילדים חדשים לא מוכרים.
קרא עוד…
בשל היותה הצעירה בין הילדים לא עברה אורה לכתה א' עם חבריה. ומכיוון שלא הסתגלה למשטר החדש שקבעה הגננת החדשה שהגיעה מבית אלפא, החליטה הקטנה לשבות. קטנה קטנה אך עקשנית גדולה היתה. השביתה היתה ממושכת ויום יום אורה ברחה למקומות שונים בחצר: לגן הירק בה עבדה אמה, למדרגות הכתה של חבריה. עד אשר רחמיה של אלה המורה של כתה א' נכמרו ותוך חופשת הפסח שילבה את הילדה בלימודים ובא לציון גואל.
לימודי כיתות היסוד עברו בנעימים, בבית החינוך ההולך ומתפתח של גוש זבולון עם ילדי המשקים השכנים.
בתקופה זו חוותה אורה עם ילדי הקיבוץ וכל החברים את קרב רמת יוחנן במלחמת השחרור. הקבוצה שלהם נשארה בקיבוץ בזמן שאת כל הקטנים פינו ל"אהבה".
בכתה י"ב למדו אורה וחבריה בכתה המקובצת מקבוצי ה"איחוד". חוויה מיוחדת במינה של לימודים וחברה. מחצית השנה הראשונה – בירושלים בתנאי פנימיה, למדו לימודים הומניסטיים עם מיטב המורים מהאוניברסיטה העברית, ואחר כך עוד חצי שנה במדרשת רופין למדו מקצועות ריאליסטיים. והיו סיורים בירושלים המחולקת, וטיולים גדולים בנגב. והנסיעה הביתה מדי כמה שבועות ברכבת מירושלים לחיפה. הכל זכור היה לאורה כחוויה גדולה.
אורה היתה אחת מן הבנות הצעירות והיפות שחוו את לידתו של טקס קציר העומר ברמת יוחנן על בשרן. שנים רבות רקדה בלהקה של לאה ברגשטיין והיתה שותפה ליצירת המחולות. השתתפה בכנסי מחולות ברחבי הארץ ורקדה בחגים שנים רבות.
לצבא הלכו אורה וחברותיה כאחת, ושרתו בנח"ל. מיד לאחר הטירונות יצאו לקורס מכי"ם. אורה נשלחה להיות מכית של טירוניות וכעבור שנה שובצה לבקשתה בהיאחזות הנח"ל בעין גדי.
משמעותית היתה תקופת עין גדי: ההתמודדות עם התנאים הקשים (ללא מזגנים ומאווררים כמובן), העבודה המפרכת, אך גם הנופים, מעיין עין גדי, חיי החברה, והמעשה החלוצי כמעשה הוריה בשעתם. שם גם פגשה את יורם יבור, בן כנרת, ועם השחרור מהצבא הקימו משפחה ונולד בנם ליאור.
לאחר פרק קצר בקיבוץ כנרת השתקעה המשפחה ברמת יוחנן ואורה נענתה לצרכי סידור העבודה ועבדה במקומות שונים: בגן שיבולת, במכבסה, באקונומיה… אין עבודה מועדפת, היתה חרוצה ומסורה בכל.
לעבודה במזכירות התנועה יצאה אורה בשנת 1960 ועבדה שם כשנתיים, ופתחה אגף מיוחד לניהול כח האדם הזמני למשקים: מחנות עבודה של תנועות הנוער, מתנדבים, חיילים וחיילות. "אז הרגשתי שאני עושה משהו" – ספרה אורה. בסיומה של התקופה השתתפה במשלחת של תנועות הנוער לצרפת במטרה לבסס את הקשרים עם מדינה זו.
ב 1965 לאחר נישואיה לאחיאם ושהות של שנה בקיבוץ נחשולים התמקמה המשפחה ברמת יוחנן עם ילדיהם: צפי ואלון.
בתקופה זו בנתה אורה את תפקידה במזכירות הטכנית של הקיבוץ שעד אז חילקו בה עיתונים, שלחו וקיבלו את הדואר והעבירו שיחות טלפון דרך מרכזיה קטנה.
אורה העלתה את רמת הניהול של המשק והקהילה לפסים מקצועיים: "התחלנו לעבוד כמו במאה ה 20" – אמרה. הכינה כרטיסיות אישיות לכל חבר, ניהלה את התכתובות של ממלאי התפקידים, היתה המזכירה של המזכיר, מרכז המשק והגזבר. ובאותו הזמן קיבלה והעבירה שיחות טלפון לכל השלוחות, כתבה והדפיסה את ה"בקיצורמה" ושלטה בכל ביד רמה.
19 שנה התמידה בך ואז יצאה לשנתיים לקורס הגבוה באפעל. "שני דברים נפלאים קרו לי אז", ספרה, "למדתי לימודים ממשיים מעניינים, מאתגרים, בשפע נושאים, ונפגשתי פגישה חברתית עם 30 חברי קיבוצים, כולם ותיקים, ממלאי תפקידים בעברם בקיבוציהם". חיי החברה היו נפלאים: שיחות מעניינות, מסיבות, חגים, טיולים".
בשובה מהלימודים עבדה כמקובל אז 3 חודשים בחדר האוכל כדי להשתלב בקיבוץ מחדש.
לאחר נסיון עבודה קצר בפלר"ם, בשוק המקומי, בהפקת חשבוניות ללקוחות, "עבודה שלא גרמה לה נחת",- לדבריה, נענתה לפנייה להיכנס לענייני הביטוח ברמת יוחנן. "נכנסתי לתחום כמי שנכנס לבריכה בלי לדעת לשחות". גם כאן, כמו בכניסה למזכירות הטכנית, עשתה אורה עבודה תשתיתית גדולה: עסקה בבטוח רכב, ביטוח רכוש, תאונות אישיות, ביטוח לאומי – הכל כדי לממש זכויות ולחסוך לקיבוץ הוצאות מיותרות. היא טיפלה בכל עניין כאילו היה עניינה האישי ביותר.
בגיל 73 פרשה לגמלאות. "החלטתי שדי"! – אמרה. אורה הצטרפה לפעילות ב"דורות", המשיכה להגיה את "עלוני ברמה" בקפדנות ובדיוק כפי דרכה, ובעיקר רוותה נחת מהנכדים הרחוקים והקרובים בהם הייתה גאה מאד ובנין הראשון לו זכתה.
אורה יקרה, עצוב היה לראותך בשנותייך האחרונות, שנות מחלתך. הלכת הלוך ושחוח והלב נחמץ מדי פוגשנו בך. יעבור ודאי עוד זמן עד שנוכל לשכוח את אחריתך ולזכור רק את השנים של זקיפות הקומה ושל המעש, כי זהו הזכרון שראוי שיישאר אחריך. נוחי לך על משכבך, גופך כבר לא סובל, ונפשך יכולה לשוב ולהזדקף בעולמות של מעלה.
דדי ואיילת, ליאור, צפי, אלון וכל בני המשפחה – קהילת רמת יוחנן איבדה אבן מאבני החומה. אתם איבדתם אימא ואחות מיוחדת במינה, אוהבת וגאה בכל אחד ואחת מכם.
תנחומינו לכולכם.
לקטה מן הארכיון, ערכה, וכתבה: נורית פיינשטיין
