אורה שורר

13/01/1936 - 26/03/2016

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח טבת התרצ"ו

תאריך פטירה: ט"ז אדר ב' התשע"ו

שם האב: יעקוב יניב ינובסקי

שם האם: צביה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

על אורה כי הלכה 

עוד זה מדבר וזה בא. ושוב אנחנו כאן, מלווים למנוחות חברה. אמש נפרדנו מרינה. היום זוהי אורה, וזרח השמש ובא השמש ועולם כמנהגו נוהג. 

רק ימים ספורים עברו מאז שאורה עוד התהלכה בינינו, רגליה כושלות אמנם, אך היא נאחזת בצפורניה שלא ליפול לאין-אונים, להישאר חלק מן ההוויה המשותפת, להתעדכן בכל מודעה על הלוח, לאכול ארוחותיה בציבור, להגיע לעוד הרצאה שארגנה ועדת תרבות, להיות מעורה בכל שנעשה. זו היתה שגרתה המבורכת מיום שעמדה על דעתה, וכך המשיכה, ככל יכולתה, כמעט עד יומה האחרון. נראה שפשוט לא ידעה אחרת… כאן חייתה חיים שלמים והיתה שלמה עם חייה אלו, ראתה את המקום הזה, שבנו לה אבא ואמא, כטבורו של עולם, ואת צורת החיים בו כצודקת ביותר. 

אורה נולדה בבית החולים העמק בעפולה בחורף תרצ"ו – 1936 להוריה צביה ויעקב ינובסקי – יניב. הם קראו לרכה הנולדת, אורה, בתקווה שלידת התינוקת תביא לחייהם אור שיפיג את צל המאורעות של אותן השנים, את קשיי החיים בקיבוץ הקטן ודל האמצעים ואת הכאב על מותה ממחלה של בתם הבכורה, עדה. 

בת כמה ימים וכבר זכתה לנסוע בטרקטור, כך ספרה לימים, היה חורף קשה והדרך היתה משובשת מן הגשמים הרבים. לפיכך, הורידה המונית את האֵם והתינוקת הרכה בכפר אתא השכנה, לשם הגיע יעקב עם טרקטור זחל והסיען לרמת יוחנן.

אורה התחילה את חייה ברמת יוחנן הבראשיתית ומלבד תקופות קצרות בהן שהתה מחוץ לקיבוץ חיתה כאן כל חייה. הגם שראתה וחוותה בשמונים שנותיה את השינויים הגדולים שחלו בקיבוץ ובמדינה, נשארה אורה אותה בת קיבוץ: שורשית, מחויבת, מסורה, צנועה ומסתפקת במועט, מאמינה-תמימה בדרך הקיבוצית, ממשיכה נאמנה להוריה אותם העריצה ובדרכם הלכה.

הוריה, יעקב וצביה, עלו ארצה צעירים. יעקב עלה מגרודנו בפולין, עם הוריו ואחיו בעלייה השלישית. המשפחה התיישבה בראשון לציון, שם קנה הלל איסר ינובסקי חלקת אדמה ובנה עליה את ביתו. יעקב הלך ללמוד בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל". ב"מקווה" התארגנה קבוצת חברים שהכשירה עצמה להתיישבות. כולם למדו והתמחו בענפי החקלאות השונים ובתום הלימודים יצאו לתור את הארץ, בחפשם אחר עבודה ובמקום להתיישב בו. בשהותם במטולה נתנו לעצמם את השם "קבוצת הצפון". תחנתם האחרונה, בטרם התיישבות, היתה בגניגר, שם עסקו בנטיעת יער בלפור ושם הרחיבו את המעגל בקבוצות נוספות ובחלוצים-יחידים.

מבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל בנהלל הסמוכה הגיעו לגניגר תלמידות צעירות ונאות לביקורי שבת ובהן – צביה, לבית גלר. המפגש בין החלוצים הצעירים והנערות הביאו להקמתן של כמה מן המשפחות הראשונות בקיבוצנו, ובהן משפחת ינובסקי, לימים – יניב.

צביה נולדה אף היא בפולין, ועלתה לארץ ראשונה ממשפחתה. ברבות השנים עלו אחריה ארצה ארבעה מאחיה, שניים מהם, אהרן גלר ואליהו גלבוע, הצטרפו גם הם לרמת יוחנן. ההורים ושתי אחיות נוספות נספו בשואה וצביה נשאה את אובדם בשתיקה שאופיינית היתה לבני הדור. 

צביה ויעקב אנשי אדמה בחינוכם בנשמתם ובדרך חייהם. כך חינכו את ילדיהם, אורה ודדי. מחברים אותם ואת הנכדים אחריהם אל המקום ואל האדמה בדוגמא האישית, בטיולים ברחבי הקיבוץ, השדות והמטעים, ובספורים שספרו על ימי בראשית.

אורה גדלה בין ילדיה הראשונים של רמת יוחנן, זכרונותיה הראשונים מגיל הגן קשורים בחווית הפילוג שעבר על רמת יוחנן ובית אלפא ובשינויים שחלו בעקבות הגעת קבוצת החברים והילדים משם. ההורים פינו את חדריהם למשפחות שהגיעו ועברו להתגורר במחנה אוהלים בשולי החצר, הגן התמלא בילדים חדשים לא מוכרים. 

קרא עוד…

בשל היותה הצעירה בין הילדים לא עברה אורה לכתה א' עם חבריה. ומכיוון שלא הסתגלה למשטר החדש שקבעה הגננת החדשה שהגיעה מבית אלפא, החליטה הקטנה לשבות. קטנה קטנה אך עקשנית גדולה היתה. השביתה היתה ממושכת ויום יום אורה ברחה למקומות שונים בחצר: לגן הירק בה עבדה אמה, למדרגות הכתה של חבריה. עד אשר רחמיה של אלה המורה של כתה א' נכמרו ותוך חופשת הפסח שילבה את הילדה בלימודים ובא לציון גואל.

לימודי כיתות היסוד עברו בנעימים, בבית החינוך ההולך ומתפתח של גוש זבולון עם ילדי המשקים השכנים.

בתקופה זו חוותה אורה עם ילדי הקיבוץ וכל החברים את קרב רמת יוחנן במלחמת השחרור. הקבוצה שלהם נשארה בקיבוץ בזמן שאת כל הקטנים פינו ל"אהבה".  

בכתה י"ב למדו אורה וחבריה בכתה המקובצת מקבוצי ה"איחוד". חוויה מיוחדת במינה של לימודים וחברה. מחצית השנה הראשונה – בירושלים בתנאי פנימיה, למדו לימודים הומניסטיים עם מיטב המורים מהאוניברסיטה העברית, ואחר כך עוד חצי שנה במדרשת רופין למדו מקצועות ריאליסטיים. והיו סיורים בירושלים המחולקת, וטיולים גדולים בנגב. והנסיעה הביתה מדי כמה שבועות ברכבת מירושלים לחיפה. הכל זכור היה לאורה כחוויה גדולה.

אורה היתה אחת מן הבנות הצעירות והיפות שחוו את לידתו של טקס קציר העומר ברמת יוחנן על בשרן. שנים רבות רקדה בלהקה של לאה ברגשטיין והיתה שותפה ליצירת המחולות. השתתפה בכנסי מחולות ברחבי הארץ ורקדה בחגים שנים רבות.

לצבא הלכו אורה וחברותיה כאחת, ושרתו בנח"ל. מיד לאחר הטירונות יצאו לקורס מכי"ם. אורה נשלחה להיות מכית של טירוניות  וכעבור שנה שובצה לבקשתה בהיאחזות הנח"ל בעין גדי. 

משמעותית היתה תקופת עין גדי: ההתמודדות עם התנאים הקשים (ללא מזגנים ומאווררים כמובן), העבודה המפרכת, אך גם הנופים, מעיין עין גדי, חיי החברה, והמעשה החלוצי כמעשה הוריה בשעתם. שם גם פגשה את יורם יבור, בן כנרת, ועם השחרור מהצבא הקימו משפחה ונולד בנם ליאור.

לאחר פרק קצר בקיבוץ כנרת השתקעה המשפחה ברמת יוחנן ואורה נענתה לצרכי סידור העבודה ועבדה במקומות שונים: בגן שיבולת, במכבסה, באקונומיה… אין עבודה מועדפת, היתה חרוצה ומסורה בכל.

לעבודה במזכירות התנועה יצאה אורה בשנת 1960 ועבדה שם כשנתיים, ופתחה אגף מיוחד לניהול כח האדם הזמני למשקים: מחנות עבודה של תנועות הנוער, מתנדבים, חיילים וחיילות. "אז הרגשתי שאני עושה משהו" – ספרה אורה. בסיומה של התקופה השתתפה במשלחת של תנועות הנוער לצרפת במטרה לבסס את הקשרים עם מדינה זו. 

ב 1965 לאחר נישואיה לאחיאם ושהות של שנה בקיבוץ נחשולים התמקמה המשפחה ברמת יוחנן עם ילדיהם: צפי ואלון.

בתקופה זו בנתה אורה את תפקידה במזכירות הטכנית של הקיבוץ שעד אז חילקו בה עיתונים, שלחו וקיבלו את הדואר והעבירו שיחות טלפון דרך מרכזיה קטנה.

אורה העלתה את רמת הניהול של המשק והקהילה לפסים מקצועיים: "התחלנו לעבוד כמו במאה ה 20" – אמרה. הכינה כרטיסיות אישיות לכל חבר, ניהלה את התכתובות של ממלאי התפקידים, היתה המזכירה של המזכיר, מרכז המשק והגזבר. ובאותו הזמן קיבלה והעבירה שיחות טלפון לכל השלוחות, כתבה והדפיסה את ה"בקיצורמה" ושלטה בכל ביד רמה.

19 שנה התמידה בך ואז יצאה לשנתיים לקורס הגבוה באפעל. "שני דברים נפלאים קרו לי אז", ספרה, "למדתי לימודים ממשיים מעניינים, מאתגרים, בשפע נושאים, ונפגשתי פגישה חברתית עם 30 חברי קיבוצים, כולם ותיקים, ממלאי תפקידים בעברם בקיבוציהם". חיי החברה היו נפלאים: שיחות מעניינות, מסיבות, חגים, טיולים". 

בשובה מהלימודים עבדה כמקובל אז 3 חודשים בחדר האוכל כדי להשתלב בקיבוץ מחדש.

לאחר נסיון עבודה קצר בפלר"ם, בשוק המקומי, בהפקת חשבוניות ללקוחות, "עבודה שלא גרמה לה נחת",- לדבריה, נענתה לפנייה להיכנס לענייני הביטוח ברמת יוחנן. "נכנסתי לתחום כמי שנכנס לבריכה בלי לדעת לשחות". גם כאן, כמו בכניסה למזכירות הטכנית, עשתה אורה עבודה תשתיתית גדולה: עסקה בבטוח רכב, ביטוח רכוש, תאונות אישיות, ביטוח לאומי – הכל כדי לממש זכויות ולחסוך לקיבוץ הוצאות מיותרות. היא טיפלה בכל עניין כאילו היה עניינה האישי ביותר.

בגיל 73 פרשה לגמלאות. "החלטתי שדי"! – אמרה. אורה הצטרפה לפעילות ב"דורות", המשיכה להגיה את "עלוני ברמה" בקפדנות ובדיוק כפי דרכה, ובעיקר רוותה נחת מהנכדים הרחוקים והקרובים בהם הייתה גאה מאד ובנין הראשון לו זכתה.

אורה יקרה, עצוב היה לראותך בשנותייך האחרונות, שנות מחלתך. הלכת הלוך ושחוח והלב נחמץ מדי פוגשנו בך. יעבור ודאי עוד זמן עד שנוכל לשכוח את אחריתך ולזכור רק את השנים של זקיפות הקומה ושל המעש, כי זהו הזכרון שראוי שיישאר אחריך. נוחי לך על משכבך, גופך כבר לא סובל, ונפשך יכולה לשוב ולהזדקף בעולמות של מעלה.

דדי ואיילת, ליאור, צפי, אלון וכל בני המשפחה –  קהילת רמת יוחנן איבדה אבן מאבני החומה. אתם איבדתם אימא ואחות מיוחדת במינה, אוהבת וגאה בכל אחד ואחת מכם. 

תנחומינו לכולכם.

לקטה מן הארכיון, ערכה, וכתבה: נורית פיינשטיין

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • פרידה מאמא – ליאור יבור

    פרידה מאמא – ליאור יבור

    בשבוע שעבר ביקרנו פעמיים בקיבוץ, ביום שלישי וביום שישי, ידענו שאמא בדרך להיפרד מאיתנו ובאנו להיפרד ממנה, כל אחד בדרכו.

    ביום שישי אמא שכבה במיטה, עיניים כחולות, גדולות, פקוחות לרווחה ושתיהן אומרות שלום.

    גפן החזיקה לאמא את היד, ליטפה אותה ודיברה אליה, אני הראיתי לאמא סרטים של יונתן, הנין של אמא, מנגן ושר.

    אמא התרגשה, בתנועות עיניים וראש אמרה לנו שלום, איחלה לנו שנמשיך בחיינו, סימנה שהיא אוהבת אותנו והייתה שלמה ורגועה.

    אמא הייתה עקשנית וחזקה, נלחמה במחלה הארורה שנפלה עליה בכל כוחה והצליחה במאבק שנתיים שלמות תוך שהיא משאירה לנו הרבה זמן להיפרד ממנה.

    אמא חיה ברמת יוחנן למעלה משמונים שנות חיים עם הפסקות קטנות לצבא בהיאחזות הנח"ל בעין גדי (שם הכירה את אבא שלי), בקיבוץ כנרת ממנו הוא בא ובנחשולים ותל-אביב עם אחיאם.

    כילדים גדלנו על הסיפורים של אמא על כמה קשה היה לה לאפסן אותי בבית הילדים בקיבוץ כינרת, על הבכי של צפי כל פעם שהייתה נשארת בלינה המשותפת ומזעיקה את ההורים בלילה ועל אלון שהיה היחיד שהצליח לשכנע את אמא לגדל כלב בבית וזכה לגדל את הילדים בביתו בקיבוץ.

    יחד עם זאת אמא שהייתה מילדי הקיבוץ הראשונים ובת לדור המייסדים האמינה בכל ליבה כי החיים בקיבוץ הם הדבר הנכון והיחיד וכי זאת דרך החיים הנכונה והיחידה והיו לנו הרבה שיחות על כך.

    הנכדות והנכדים יהב, גת, יוגב, גפן, ניצן, גיא, נועם, גל, איל, עמית ועומר ולאחרונה גם יונתן היו מקור הגאווה והגעגועים של אמא.

    הקשר של אמא עם הילדים של אלון היה קשר יוצא דופן בקירבתו, הנכדים ה"עירניקים" כפי שאמא קראה להם, הילדים של צפי ושלי חיכו לרגע שיגיע החופש והם יוכלו להגיע לסבתא, לשוקו שרק היא ידעה להכין, לעוגת נקניק השוקולד של ימי ההולדת, לחביתה בבקר כשקמו. הם לא ידעו שזהו כל התפריט שאמא ידעה לשים על השולחן.

    בחודשים האחרונים עת המחלה של אמא החמירה ליווינו אותה מאד צמוד וזכינו לראות את הגדולה שבקיבוץ ויש לנו גאווה רבה על כך. 

    אבא שלי אמר לי פעם כי הוא חייב לאמא שלי תודה גדולה על שני דברים, השני היה שהיא הביאה אותו לרמת-יוחנן, אני מאד מאד מסכים איתו על הדבר השני!

    אני מבקש לומר תודה לצוות מופלא שמטפל במסירות אין קץ:

    לנעמי, ליאת, שירלי, הנרייטה, ריפי, נג'ואה וכמובן כמובן לנישה שהפכה לבת משפחה, זכינו!  וסליחה אם שכחתי מישהו.

    הצוות הזה והטיפול המסור הם בעיני מקור לגאווה, אנו גאים להיות בני רמת-יוחנן ומודים על הכל!

    אני רוצה לומר תודה מיוחדת לאחיאם, פנינה דדי ולאיילת שכל אחד בדרכו עשו את הכל כדי להקל על אמא בימים הקשים שעברו עליה ועלינו.

    בשם צפי, אלון ובשמי תודה על הכל ונזכור את אמא במיטבה.

    יהי זכרה ברוך.

  • סבתא יקרה שלי – יהב

    סבתא יקרה שלי,

    הפרידה שלנו החלה כבר לפני שנה בערך, כאשר אני התגייסתי לצבא. פתאום ב"בום" אחד, מלפגוש אחת את השנייה מדי יום, לאכול ארוחות ערב ביחד, לצפות בכל התכניות ביחד כאשר את פותרת תשבץ ואני מתקשה בסודוקו, עברנו להתראות פעם בשבועיים. אבל גם לזה התרגלנו, שמרנו על קשר טלפוני ואם לא הייתי מתקשרת לאחל לך שבת שלום, היית מתעצבנת. 

    לצערי, בתקופה האחרונה גם את זה לא אפשרנו לנו. 

    ביום רביעי האחרון, חזרתי מהצבא ב-12 בלילה וישר באתי אלייך. נכנסתי לחדרך "על מדים", וראיתי אותך שם במיטה מביטה אל עבר החלון עם העיניים הכחולות והטהורות שלך, כאילו חיכית לבואי. אז כך היה, באחת בלילה בבית אבות, אני ואת ניהלנו שיח דרך העיניים והבעות פנים, והחזקת את ידי חזק חזק שלא אלך. אני לא יכולה להסביר לך סבתא, כמה גאווה הרגשתי להיכנס אלייך "על מדים", הרי היה לך כל כך חשוב שיהיה לי שירות משמעותי, שאהנה ואזכור אותו כמו שאת זכרת, והנה הגשמתי לך עוד חלום. 

    סבתוש, את היית חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. הרי את, בת הקיבוץ ומלאת סיפורים על חייך פה והתקופה בעין גדי, הנחלת בי את ערכי השיתופיות של הקיבוץ ואהבת הארץ. 

    רוצה רגע לחזור לזיכרון ילדות של שגרת הדרך שלי הביתה מהבית ילדים: עצירה אצלך בעבודה ללחוץ על כמה מספרים בקופה הידנית, הישנה ולקבל קצת עוגיות זהבה ושלושת הדובים. כמובן שגם ביקור בבית אי אפשר לשכוח… לשבת על הכורסה שלך ולהזמין ממך את השוקו המפורסם, לחם עם שוקולד וחמאה והשיא – נקניק השוקולד בימי הולדת. אז נכון, המגוון לא היה רב, אך לנכדייך זה היה משהו מיוחד, שאף אמא לא יכלה להתחרות איתך. 

    סבתא, לצערי המחלה הארורה לקחה ממך את היכולת לדאוג לעצמך ולנו, כמו שתמיד אהבת. אני יודעת כמה סבלת מכך שאת לא יכולה יותר לפנק ולדאוג לנו הנכדים, ואנחנו היינו צריכים לדאוג לך. אז עכשיו סבתא, אנחנו נדאג לעצמנו כמו שאת היית עושה, נגדל ונתבגר בצילך, וחלק ממך תמיד יהיה בנו ובילדינו.

    אוהבת אותך תמיד וכבר מתגעגעת,

    יהב

  • אשה של מלים – שירלי עזרן

    אורה יקרה –

    אורה היתה  אשה של מילים, כתיבה ועברית משובחת.

    היא אהבה מאד לדבר ולספר, הביעה דעתה על כל דבר, לטוב וגם לרע.

    לאורה ולי היתה מערכת יחסים מאד מיוחדת. היתה בינינו חברות אמיצה ולא רק בגלל הקרבה המשפחתית. חברות אמתית.

    אורה היתה אשה חכמה ודעתנית וגם קצת עקשנית. מאד שמחתי שאיכשהו הצלחתי לעתים לשכנע אותה, דבר שלא היה קל.

    בשנים האחרונות הגוף החל לבגוד בה. אך הדעת היתה צלולה כתמיד. היא גם בקשה משלומי רשות לאמץ אותי…  שאבוא לישון אצלה ולבלות איתה יותר.

    לאורה ולי היה הומור מיוחד שגרם לנו לרגעי נחת בכל הסערה שהתחוללה לה מסביב.

    לאט לאט נלקח מאורה היכולת לעשות  את הדברים שכל כך אהבה: יכולת הכתיבה, הקריאה והדיבור, הם נעשו קשים עד בלתי אפשריים.

    אנחנו המשכנו לתקשר במבט ובחיבוק.

    אורה, נלחמת עד הרגעהאחרון. עכשיו הגיע הזמן למנוחה שכה ייחלת לה

    נוחי בשלום על משכבך.

    שירלי עזרן

  • תעודת זהות

    שורר אורה ז"ל

    בת צביה ויעקב ינובסקי -יניב

    אחות לעודד (דדי יניב)

    נולדה:  י"ח בטבת תרצ"ו  13.1.1936 

    בקיבוץ רמת יוחנן, ישראל

     

    נשואה ליורם יבור 

    אמא לליאור

     

    נשואה לאחיאם שורר 

    אמא לאלון ולצפי

    נפטרה: ט"ז באדר ב' תשע"ו  26.3.2016 

     

    בת 80 במותה

    יהי זכרה ברוך